המיתוס של דנאה: שינויים בפרשנויות כביטוי למיזוגניה באירופה בין המאות 15-17 – חלק ב'
מחבר:
עינת אופיר 
התיאור הנייטרלי של התעברות דנאה בטקסט המיתולוגי, פתח צוהר לשתי גישות פרשנות סותרות. האחת, שהתהוותה בימי הביניים ושרדה בתקופת הרנסנס, טוענת שדנאה מייצגת מידות טובות של צניעות וטוהר, ואף רואה בהתעברותה הניסית סמל המבשר את התעברותה ללא חטא של אם ישו.
בציורים הארוטיים שראינו עד כה, זאוס הופיע כזרם של טיפות או מטבעות מזהב. באופן זה האמנים יכלו להציג באופן ברור וחושני את המגע המיני; דנאה מתוארת בעירום חלקי או מלא וברגליים פשוקות, כשהזרם נופל ביניהן ולמעשה חודר לתוכה.
ברי שתיאורים ארוטיים אלה עוררו מינית את הגברים שצפו בהם. אני בספק אם היה תיאור ששלהב את הצופים יותר מציור זה של ג'וליו בונסונה האיטלקי. דנאה שוכבת במיטה, עירומה לגמרי ורגליה פשוקות כך שאיבר מינה חשוף מול עיננו במלוא הדרו. זאוס מתואר כענן שממטיר מטבעות על פניה, בעוד שידה השמאלית מורמת מעלה, כאילו כדי לחוש את הזרם. דנאה חווה אקסטזה מינית- היא על שוכבת על גבה, ידה הימנית אוחזת בסדין, פיה פתוח ורגליה הפשוקות דוחפות את סדין המיטה כלפי מטה. תנוחת הרגליים מבטאת את הסערה המינית בה היא מצויה. מתוארת כאן התמסרותה הטוטאלית בתמורה לזרם המטבעות. פיה הפתוח נראה כאילו מבקש לבלוע את המטבעות, ובכך מעצים את החמדנות המוצגת כאן.
שוב נראה הוילון, שתלוי מעל המיטה ומאזכר את איבר מינה. זרם המטבעות המפרה מתואר בסמוך לוילון ובכך מבטא את אקט החדירה שלפנינו.
ג'וליו בונסונה, דנאה, 1540 לערך, תחריט, וינה.
מתחת לאיור מופיע הטקסט: "ניתן לעבור כל קיר גבוה וכל תעלה רחבה בעזרת סגולותיו של זהב נוצץ. ראה כיצד אני פותחת יחדיו את האחד ואת האחר בשבילך".
הטקסט ממחיש את פריצותה וחמדנותה של דנאה. ניכרת בו תפישתו של הורטיוס, שדוגלת כזכור בכוחו האדיר והמשחית של הכסף. לפי הכתוב, בתמורה לכסף דנאה מוכנה לפתוח שני דברים- את המגדל הנעול בו היא כלואה ואת איבר מינה.
בטקסט זה דנאה פונה אל הצופה ולמעשה מזמינה אותו להחליף את זאוס ולעבר אותה בעצמו. הזמנה זו ניכרת היטב בפוזיציה של גופה העירום, ובמיוחד ברגליה הפשוקות ואיבר מינה החשוף, שמוצגים מול עיני הצופה ולמעשה מזמינים אותו אליהם. אם כן, הטקסט מעצים את הפרובוקטיביות הפורנוגרפית שמוצגת באיור.
הנדריק גולציוס, דנאה, 1603, שמן על בד, לוס אנג'לס.
נשוב כעת לארצות צפון אירופה ונבחן כיצד האמנים שם הציגו את דנאה כסמל לפריצות וחמדנות.
הצייר ההולנדי גולציוס תיאר אותה כפרוצה המוקפת במטבעות וחפצים מזהב, ארנקים ותכשיטים- יש כאן ביטוי לחגיגת חמדנות חסרת מעצורים. דנאה שוב שוכבת עירומה על מיטה ולידה עומדת אישה זקנה. נשים זקנות תוארו כמלוות של צעירות- ולמעשה כסרסוריות שלהן- לא רק באיטליה אלא גם בארצות הצפון. אם כן, לפנינו סרסורית; בידה האחת היא נוגעת בכתפה של דנאה בכדי להעירה לקראת הגעת הלקוח, וידה השניה אוחזת בכלי מוזהב מלא במטבעות זהב, שמשמש לגביית התשלום מהלקוח. למעלה מרחף נשר- אטריבוט של זאוס(הערה 3)- שממטיר זרם מטבעות זהב על הסרסורית ודנאה.
מטבעות זהב רבים מפוזרים בערמות על הרצפה סביב המיטה. דנאה מוצגת כישנה, אך היא מודעת היטב לסביבתה ומפתה את הלקוח. על פניה נסוך חיוך עדין ותחת זרועה הימנית מונח בד שקוף שאותו היא מצמידה למפשעתה- כביכול בכדי להסתיר את המקום- אך פעולה זו דווקא מדגישה אותו. בכף ידה הימנית, שמונחת ליד מבושיה, ישנה אצבע מתוחה שמצביעה על איבר מינה.
אמני הרנסנס בצפון אירופה הרבו בשימוש בסמליות- לכל אלמנט המתואר בציור יש משמעות שמעבר לפשט. בשל קוצר היריעה, אעמוד על מספר אלמנטים סמליים, המצביעים על מידותיה הרעות של דנאה. ליד הנשר מרחפים שני קופידונים מעוטרים בשרשראות שאוחזים בארנקים מלאי מטבעות.
השמאלי מבניהם אוחז במקל קצר שעליו תלויים שני ארנקים כבדים- הצורה שמתקבלת מאזכרת את איבר המין הזכרי בזמן ההתעוררות המינית. במובן זה, ארנקים אלו ממחישים היטב את האינטראקציה בין המין והכסף שמוצגת כאן.
מעל דנאה מרחפים שני קופידונים נוספים, שמסיטים את הוילון שמעל מיטתה- לאקט של פתיחת הוילון יש משמעות מינית ברורה. הנעליים שעל הרצפה במישור הקדמי שייכות לדנאה ומצביעות גם הן על התנהגותה המופקרת- כל מאן דהו יכול להכניס בהן את רגליו. ליד הסרסורית עומד האל המיתולוגי מרקורי כשלראשו הקסדה המכונפת, הוא אוחז בידו את שרביטו ומכוון אותו מעלה לכיוון הנשר.
מרקורי לא אוזכר במיתוס, אך הוא מתואר כאן בשל היותו אל החולש על המסחר וכל יחסי החליפין.הוספת אל המסחר מדגישה שלפנינו מכירה של גוף בתמורה לכסף.
ציור זה בעל ממדים גדולים ודנאה מתוארת בגודל טבעי; כך האמן מעצים את ממשיותה בעיני הצופים ומגביר את סערת היצרים שהיא מחוללת בקרבם.
יואכים וטול, זאוס ודנאה, 1610-1606 לערך, שמן על נחושת, פריז.
ברצוני להתמקד במספר אלמנטים בציורו של צייר צפוני נוסף, וטול, שבחר לתאר את הכניסה הפתאומית של זאוס לחדר המיטות של דנאה. בשונה מהציורים הקודמים שראינו, זאוס מופיע כאן בצורה אנושית- כגבר- ומאחוריו מרחף הנשר. שניהם מגיחים מתוך הבזק ברק שמבליח בין העננים, ושממנו יורד זרם מטבעות על המיטה. זאוס עירום כמעט לגמרי, כשרק בד כהה מלופף סביב חזהו. ניתן לראות בעירום שלו ביטוי מובהק לכוונתו לקיים עם דנאה מגע מיני, בתמורה למטבעות הנופלים בין רגליה.
דנאה עירומה לגמרי במיטת האפיריון, כשבד שקוף מונח על ירכה השמאלית ולמעשה לא מסתיר דבר.
היא שוכבת על המיטה בתנוחה מסובבת שמביעה תנועתיות ארוטית- רגליה וידיה פונות לכיוונים מנוגדים, הטורסו שלה חשוף וישבנה נגלה לעיני הצופים.
ישנם חוקרים שטענו שתנוחתה ממחישה את רתיעתה מזאוס. לדעתי היא מביעה דווקא רצון להתמסרות; גופה פרוש לגמרי לפני זאוס, וידיה כלל אינן מבקשות להסתיר את אבריה המוצנעים- הן מרוחקות מהגוף ומציגות אותו לראווה. יתר על כן, היא מפנה את אגנה ורגליה לכיוונו ואף מפשקת אותן- ביטוי ברור לרצונה להתמסר לו.
גם ארשת פניה אינה אומרת רתיעה או פחד- שפתיה האדומות פשוקות מעט, והיא מביטה עליו ישירות בעוד שידה מורמת לכיוונו בכדי להגן על עיניה מפני אורו המסנוור. נראה אם כן שזאוס אמנם חדר אל החדר באופן לא צפוי, אך דנאה מוכנה ומזומנה לקבלו במיטתה.
הפתאומיות שבכניסתו ניכרת בדמות המשרתת-סרסורית הזקנה, שעומדת לצד המיטה ומסיטה את גופה הצידה בתנועה חדה- כמעט מאבדת שיווי משקל- ומביטה בפליאה ובפה פעור על הלקוח. המשרתת אוחזת בידה האחת בסליל גדול של חוטים, ובשניה מסגרת טוויה מעץ- שני החפצים הללו מדמים את איברי המין הגברי והנקבי (בהתאמה) וממחישים את האקט המיני המתרגש לבוא. תחת המיטה מופיעות נעלי הבית של הפרוצה וסיר לילה כסוף, שמסמל גם הוא את התנהגותה המינית המופקרת.
רמברנדט ואן ריין, דנאה, 1636, שמן על בד, סאן פטרסבורג.
כמו האמנים שראינו קודם, גם רמברנדט ההולנדי ממשיך במסורת התיאור של דנאה כביטוי לפריצות וחמדנות. גם הוא ממקם אותה בחדר המיטות. היא שוכבת עירומה על הצד, כשגופה פונה לכיוון הצופה ולמעשה מוצג לפניו.
גם רמברנדט, כמו טיציאן שראינו קודם, מעטר את העירומה שלו בתכשיטים המעצימים את הארוטיות שלה. אזור המבושים שלה חשוף לגמרי וממוקם במרכז הציור- בנקודת המפגש בין קווי הרוחב והאורך המרכזיים- ובכך ניכרת חשיבותו בסצנה. קצה הסדין מונח על האגן ועל רגליה וכלל איננו מכסה את אבריה המוצנעים. הפוזיציה של הגוף ביחס לסדין יוצרת את הרושם שדנאה הסיטה אותו מעליה בכדי שתוכל להציג את מרכולתה בפני הצופה והלקוח. ואכן, ידה הימנית מושטת קדימה ומזמינה את הלקוח אליה. גם הבעת פניה הנעימה וחיוכה החם מקדמים את פניו של הלקוח, ומביעים את צפייתה לקראת ההתמסרות לו.
הלקוח של דנאה, זאוס, מופיע כאן בצורה של אור זהוב, שמגיע מהקצה השמאלי העליון של המישור האחורי וחודר באלכסון לפנים החדר. זאוס מוצג כהבלחה של אור ממקור לא ברור, שמאיר את פני הסרסורית ואת מיטתה וגופה של דנאה.
האמן אמנם איננו מציג באופן גלוי את זרם הזהב של זאוס, אך הוא מאזכר את נוכחותו בכל חלקי הציור; היצירה כולה אפופה באור זהוב, והצבע הזהוב מופיע במקומות רבים בציור. יש לציין שאורו של זאוס מאיר את גופה של דנאה באופן כזה שאזור מפשעתה מוצלל ולמעשה בולט ביחס לגופה הבוהק. בדרך זו האמן מדגיש את חשיבותו של אבר המין הנשי בסיטואציה שלפנינו, ואולי גם רומז לנו שאמנם אזור זה עדיין לא "נכבש" ע"י זאוס- אך בקרוב גם הוא יואר.
דנאה עוסקת כאן במלאכת הפיתוי של הלקוח, ואינה מתעסקת בעניינים הכספיים- אותם היא משאירה לסרסורית. זו עומדת לצד המיטה ומביטה גם היא אל עבר הלקוח- ידה השמאלית מסיטה את הוילון ולמעשה מזמינה אותו לתוך מיטתה של דנאה. הסטת הוילון ע"י הסרסורית ממחישה את תפקידה כאחראית על הכניסה לחדר השינה של דנאה- ולמעשה לאיבר מינה. בידה השניה אוחזת הסרסורית בארנק בצפייה לתשלום של הלקוח, ועל מותניה תלוי צרור מפתחות. אם כן, דנאה והסרסורית מביטות אל עבר הלקוח המתקרב- ושתיהן מכינות עצמן לקראת בואו.
מעל ראשה של דנאה מופיע פסל מוזהב של קופידון, שמהווה חלק מהדקורציה של המיטה. ידיו כפותות באזיקים והוא בוכה. יתכן שהוא בוכה מפני שהוא אל האהבה, ולדאבונו יחסי המין שדנאה עתידה לקיים עם זאוס לא ייעשו מתוך אהבה אלא מתוך חמדנות. הקופידון כבול משום שלאהבה אמיתית אין מקום בחדר המיטות של הפרוצה.
פיטר פאול רובנס, דנאה, מאה 17, שמן על בד, אוסף פרטי.
נסיים את דיוננו עם הדנאה של הצייר הפלנדרי רובנס. היא בעירום מלא ויושבת בתנוחת כריעה על מיטתה. גם כאן הוילון שלצד המיטה מוסט, ומבעדו נכנס זאוס שמתואר כגבר ערום כמעט לגמרי. אין ספק שהעירום של זאוס מצביע על האקט המיני ההולך ומתהווה לפנינו. האינטראקציה בניהם מנהלת כך שהוא רוכן מעליה בעוד שהיא ממוקמת במישור נמוך יותר ומפנה את ראשה אליו בכדי ליצור עמו קשר עין- כך נוצר מצב בו הוא משקיף מלמעלה על גופה החשוף והמפתה, ורואה על מה הוא משלם. דנאה אוחזת בסדין בשני קצותיו בכדי לאסוף בעזרתו את המטבעות.
לא נופל עליה מטר מטבעות, אלא היא מקבלת אותם ישירות מהלקוח; זאוס מושיט את שתי ידיו משני צדי ראשה- כשכל יד אוחזת במספר מטבעות זהב- ומראה לה את המטבעות שיונחו בסדין. תיאור זאוס כגבר אנושי וממשי – שאינו מגיח לחדר בריחוף דרך התקרה, ואינו מתגלם בצורה ערטילאית כמטר טיפות/ מטבעות או כקרני אור – הופך את האינטראקציה בין דנאה לזאוס לאותנטית וישירה. קשר ישיר שכזה בין הפרוצה ללקוח לא הופיע ביצירות הקודמות שראינו. דנאה אינה נעזרת כאן בסרסורית לניהול ענייניה הפיננסיים, נראה שהיא עושה את מלאכת ההתמקחות בעצמה- בסדין שלה יש כבר מצבור של מטבעות, אך הלקוח מוסיף עליהם. הקופידון משמש כשומר הסף של דנאה, כשהוא אוחז בוילון ומביט על הצופה. לידו מופיע הנשר, שמביט על המתרחש ומזכיר לנו שהלקוח שלפנינו איננו אדם מן השורה, אלא מלך האלים.
אם כן, ראינו שקורג'ו וג'וסאר נשארו "נאמנים" למיתוס, בתיאורם את זאוס כגשם זהב- אך דנאה הוצגה אצלם באופן מאוד ארוטי, כאישה שנהנית מאקט ההתעברות. ביצירות שבחנו לאחר מכן, מועצמת פריצותה וחמדנותה של דנאה- הגשם הפך למטר מטבעות, תנוחותיה נעשו ארוטיות ומפתות יותר, והתהוותה סביבה מעין "פמליה" של סרסוריות וקופידונים שנמצאים בחדר השינה שלה, מנהלים את עסקיה וחומדים את הונה. פער אדיר מצוי בין קרני השמש המעברות את דנאה הבתולה, שראינו באיור לספרו של פרנצ'סקוס דה רזה, ובין קרני האור המייצגות את הלקוח המשלם לפרוצה- שתוארו בציורו של רמברנדט.
לסיכום, ראינו שהתיאור הנייטרלי של התעברות דנאה בטקסט המיתולוגי, פתח צוהר לשתי גישות פרשנות סותרות. האחת, שהתהוותה בימי הביניים ושרדה בתקופת הרנסנס, טוענת שדנאה מייצגת מידות טובות של צניעות וטוהר, ואף רואה בהתעברותה הניסית סמל המבשר את התעברותה ללא חטא של אם ישו.
אך גישה זו לא היתה נפוצה, ולאורך מאות רבות- בייחוד מימי הביניים ועד למאה ה-17- אופיו הנייטרלי של המיתוס נתן פתח לביטוי תפישות מיזוגניות. לפי תפישות אלה, הנשים הם יצורים חוטאים ומחטיאים שיש להיזהר מפניהם.
ואכן, מרבית ההוגים והאמנים באיטליה ובארצות צפון אירופה במאות 15-17 ראו בדנאה סמל לחמדנותן ופריצותן של כל הנשים באשר הן. במובן זה, המוסר הכפול של הציורים הארוטיים של דנאה זועק השמיימה.
מחד, הם מתיימרים להזהיר כנגד הסכנות שבחטאי החמדנות ותאוות הבשרים, ומאידך ברור שהבעלים של היצירות (שהיו מן-הסתם גברים) התענגו ממראה הנשים המופקרות המתוארות בהן, ויכלו תמיד להכשיר את השרץ בהסתמכם על המסר המוסרי שהן כביכול מעבירות.
3הערה אטריבוט הוא סימן היכר שמצביע על תכונה ייחודית של הדמות, עיסוק המאפיין אותה או אירוע חשוב בחייה. סימן ההיכר יכול להיות בדמות כל אביזר, חיה או איפיון פיזי המתקשר לדמות מסוימת. זאוס הוא מלך האלים והנשר- מלך העופות- משמש כסימן ההיכר שלו.
ביבליוגרפיה עיקרית
שבתאי, אהרן, המיתולוגיה היוונית: מיתוסים, מפה הוצאה לאור, תל-אביב, 2000.
Kahr, Madlyn Millner, "Danaë: Virtuous, Voluptuous, Venal Woman," The Art Bulletin,
vol. 60, no. 1 (Mar. 1978), pp. 43-55.
Santore, Cathy, "The Renaissance Courtesan's Alter Ego," Zeitschrift für Kunstgeschichte,
vol. 54, no. 3 (1991), pp. 412-427.
Sluijter, Eric Jan, "Emulating Sensual Beauty: Representations of Danaë from Gossaert to Rembrandt," Simiolus, vol. 27 (1999), pp. 4-45.
Panofsky, Erwin, Problems in Titian: Mostly Iconographic, Phaidon, London, 1969.
Bal, Mieke, Reading "Rembrandt": Beyond the Word-Image Opposition, Cambridge University Press, Cambridge, 1991.
* מאמר זה הוא תקציר של עבודת סמינר שנכתבה ע"י עינת אופיר, סטודנטית לתואר שני בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת ת"א, במסגרת סמינריון בהנחיית פרופ' יונה פינסון.
פרסום תגובה חדשה