מחבר: יהודה
תאריך: 29/05/07 16:29
אולי מסגרת הסטורית תעמיד את המאמר בהקשר נכון.
כאשר הגיעו שארית הפליטה לארץ או לארצות מהם גורשו, בפולין ובגרמניה התפלאו: על כל אחד שנהרג,
באו שניים. מה קורה כאן. וכך סרבו לתת להם לחיות בבתיהם.
בארץ הגישה הייתה שונה: הם היו "פליטים", "סבון", ודומני שבן גוריון אמר פעם שהטובים באמת לא
נצלו, רק הרעים, אלה שגנבו מנות מזון מחבריהם.
וכך היתה שתיקה, עד שמשפט אייכמן התיר לאנשים לספר על מה שעבר עליהם, ופתאום היתה לגיטימציה
של זכרון השואה.
לאחר זמן היתה האופנה הפיכתנו ל"עם כובש" וכו´ וההשוואה של צה"ל עם האס.אס. "הזקנה הערביה ליד
ביתה ההרוס מזכירה לי את הסבתא שלי בשואה", אמר יו"ר יד ושם, והסביר כי אין בדבריו כל רמז לכך
שחיילי צה"ל דומים לנאצים. זו הייתה סתם אסוציאיה, מה לעשות, הדמיון חופשי.
ואז החלנו לעשות מן השואה בדיחה. הסרט "הימים הטובים" הופך את אושוויץ למין מחנה קיץ, שבו
המדריך מדבר גרמנית, והחניך היודע גרמנית מתרגם את הדברים באופן הפוך ועושה צחוק מן המדריך.
איזה יופי. פליני רק שכח שבשביל בדיחה כזאת אדם באושויץ משלם בחייו בתוך שתי שניות.
הספר "ללא גורל" עושה את הדברים באופן לא וולגרי. במין הומור דק הוא מספר כיצד הגיע לאושוויץ,
וכיצד הרופא בדק אותם שם. הוא לא זוכר בדיוק כמה ארכה הבדיקה, שתי שניות או ארבע. ואחריה
המיון והפיזור במחנה. השומר מביא אותם, אם זכרוני אינו מטעה אותי, לברז שכתוב שאסור לשתות מים
כי הם מורעלים, והוא מחכה בסבלנות עד שהם ישתו, כי הם צמאים.
ואז הגיעה האומנות. שם הגבול הוא השמים. סרט אל אווה בראון והיטלר מראה "את הצד האנושי של
היטלר" - כך הסביר גרמנולוג מפורסם בטלויזיה. עכשיו אין מפלצת, אלא אדם להתמודד עם דמותו.
ועכשיו דרור לדמיון. המוזיקה של וגנר היא חיונית לכל מי שחובב מוזיקה. הנאצים הם סמל ככל סמל
אחר. אנחנו לא שונים מן הנאצים.
מה לנו כי נלין על האומנים, הם בסך הכל מתפרנסים מפרובוקציות. אתם זוכרים את התערוכה בשוודיה,
בה קונסול ישראל הוציא תקע חשמלי מן השקע (!!!) וכל העולם רגש על הפגיעה בחופש האומנות.
|
|
