|
|
||
|
נונה אורבך- צילום, גד אפוטקר – ציור, תמר בר זאב - ציור, נעמי בריקמן- ציור, מנחם מזרחי - ציור,
דני רייזנר – פיסול, חגית שחל – ציור, חנה שיר – ריקמה, דרורה שפיץ - צילום
הדיוקן, חזות פניו של האדם, אינו נראה על ידו. הוא רואה הכול מלבד את פניו. כדי לראות את פניו, על האדם לצאת ולהיות זולת. הדיוקן העצמי הוא יציאה של אדם מתוך ארובות עיניו והתחפשות לזולת, המצייר לו את פניו למענו. ה"אחר" שבתוכו קופץ אל חזית תודעתו, ומתוך אחרותו הוא רואה את עצמו .
האמנים המציגים בתערוכה, רוקמים תווי פנים, קלסתרים, מתבוננים דרכם החוצה ומציבים מראה המוטה פנימה.
הבבואה הנשקפת מהעבודות מביאה דמות שהיא בין העצמי החיצוני, כפי שאדם נשקף במראה, לבין העצמי התודעתי, המדומיין, המופשט.
לאורך השנים צוירו דיוקנאות לשם הגשמת ה"אמת"; לצורכי פולחן, למטרות דתיות, כאמצעי תיעודי, כסמל סטטוס חברתי, כאקספרסיה אמנותית.
![]()
התערוכה מפגישה תשעה אמנים אשר אצל כל אחד מהם תאור הדיוקן משמש למטרה שונה ומגיע ממקום אחר, פנימי. נדמה שישנו ניסיון להתבונן בדמות, מבלי לראות אותה. ניסיון להתייחס אל העצמי בגוף שלישי על מנת לפענחו ולבטאו באופן המשמעותי ביותר. יחד עם זאת, ציור דיוקן מאפשר לאמן לבטא את עצמו מבעד לדמות האחר.
בייצוגי דיוקנאות מתקיים תהליך דו ערכי; מחד גיסא, הדיוקן המונצח על בד הציור מנצח את הזמן ועוצר אותו ומאידך גיסא דווקא פעולת ההנצחה והשימור הם אלו שכופים עליו חזות קפואה וממיתה.
דימויי פורטרטים, בדומה לאקט התבוננות במראה, חושף את נוכחותו של הזמן ומביא נוכחות של
Memento Mori
, "זכור את המוות" כסמן לזמן המכלה.
התערוכה מציעה מסע בין תווי פנים, בין קווי מיתאר ופותחת צוהר שהוא חושפני ואינטימי באותה המידה.
אוצרות
: דליה דנון, אירית לוין. טקסט: ניר הרמט
פתיחה
: יום שישי 19.10.07 בשעה 12:00
נעילה
: יום שישי 13.11.07 בשעה 19:00
גלריה ש. דנון רח' פרוג 42 תל-אביב.
|
||