עירום לכוד - רון אייגנר בגלריה גל-און


 

 

רון אייגנר עוסק במוטיב ציורי, מסורתי – ציור מודל עירום נשי.

 
סדרת הנשים העירומות שלו אינה מטופלת בהקשר קלאסי טהור, הנוגע בעירום נשי מקודש. הנשים אינן ענוגות ובתולות כמחווה לעת העתיקה, דוגמת ונוס העולה מן המים, כפי שצוירה על ידי סנדרו בוטיצ'לי ( Sandro Botticelli  ) בתקופת הרנסנס האיטלקי במאה ה- 15. ומהקצה השני, הן אינן מבטאות תשוקה ומיניות יומיומית כדמותה של "אולימפיה" – הזונה, כפי שצוירה על ידי אדוארד מאנה ( Édouard Manet )   מהמאה ה - 19.
העירום הנשי של רון איגנר אינו קונבנציונאלי. מחד מיקומו אינו בהתייחסות למסורת ציורי העירום הנצחי הבתולי ומהמתרס השני אין מיקומו בעירום האישה הפרוצה כמושא תשוקה קונקרטי, המותר לצפייה.
 
 
 
העירום הנשי מעצם היותו, קורא להצצה גברית, אלא שבמקרה זה, המשיכה והדחייה בצפייה בנשים אלו משולבים בו זמנית, הצפייה בהן יוצרת דחייה ואי נוחות. הן עירומות אך אינן מזמינות מגע, גופן אדיר ממדים, בעל קפלי שומן הנשפכים לכל עבר והן מצויות במצב נפשי מיוסר ובמחשבה פרטית עמוקה.

מצוירות בריאליזם עכשווי, חשופות וחושפות את גופן ועולמן הפנימי, לעיתים מישירות מבט ולעיתים שקועות בעולמן, מצויות בפוזה מסוימת, במאבק עם עצמן או במשחק מאבק של שתי נשים יחדיו.

 

כשמביטים בנשים אלו, כמעט שלא ניתן להימלט מאזכור עבודותיה העכשוויות של האמנית הבריטית הנודעת ג'ני סביל  (Jenny Saville)   העוסקת בהגדלת המציאות שיש בה מן העיוות. אצלה הגוף הנשי, הגדול והדשן הופך לאובייקט, לאייקון המחליף את האייקון הקודם, בו הגוף הנשי העירום נתפס כחפץ עינוגים להנאת המתבונן.

 

ואילו רון, אין לו רצון לבקר ולהעמיד ספקות ושאלות בנוגע לתכתיבי הגוף הנשי ולעסוק בערכים האסתטיים שהחברה המערבית מכתיבה בנוגע לגוף הנשי. אלא אותו מעסיקה המלחמה הפנימית שבתוך הגוף העירום. ההבעה והרגש הלכוד בגוף הפרטי המיוסר על מצוקותיו, ייסוריו, תקוותיו ותעצומות הנפש.

 

 

 
נורית טל-טנא – אוצרת התערוכה.