שתי תערוכות היחיד הנפתחות בגלריה על הצוק בנתניה, משרטטות שני סוגים של מהלכי קריירה של אמנים, מהוות
דימוי ראי זו של זו, מתלכדות
סביב נושא משותף ושבות ומתפצלות.
העבודות של חמי בר- אור ושל עדי כהן גירון נעשו בין השנים 2004 -2008, ועוסקות בנוף הישראלי. שני האמנים הם בוגרים מצטיינים של המחלקה לאמנות בבצלאל, ושניהם ציירים וירטואוזים. עד כאן קווי הדימיון.
חמי בר- אור
סיים את לימודיו בבצלאל ב2005, ושנתיים לאחר מכן הציג בתערוכה קבוצתית בגלריה אלון שגב, ובתערוכת יחיד במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן.
עדי כהן גירון סיימה את לימודיה בבצלאל ב1991, ובמשך 13 שנים לא ציירה. לקראת גיל 40 ובמהלך הריונה, החלה לצייר מחדש.
שניהם יוצאים אל הנוף, והנוף הישראלי הוא מושא התייחסותם. אך כשם שמסלולי הקריירה שלהם כה שונים, כך גם הנופים בהם הם מתבוננים והאופן בו הם מטפלים בו ומתרגמים אותו אל ציוריהם. בעוד חמי בר- אור הופך בהדרגה את הנוף לזירה אישית, למקום בתוכו הוא מתפלש ומקיים בו מעין טקס משיחה אוטו- אירוטי, עדי כהן גירון שומרת על גבולות ביטחון בינה לבין הנוף ועושה את דרכה אליו בהדרגה כשהיא חושפת במהלך העבודה עוד חלקים ממנו, כמו צמצמם מצלמה הנפתח לאט, עד שמתקבלת התמונה במלואה. אם חמי
בר-אור יוצר זהות בינו לבין הנוף, נוכח בתוכו, הופך את גופו לעוד רכיב בטופוגרפיה, עדי כהן גירון מתבוננת בנוף מבחוץ, מרחוק, מעבר לקווי גבול וגדרות.
שני האמנים
הם סוג של ציירי חורבות עכשוויים, המציירים את חורבות ההווה.
המבט של שניהם הוא מבט ביקורתי, אבל הרגש שהוא מייצר שונה. אצל חמי בר- אור היציאה אל שדות נפט נטושים, אל מקומות שיש בהם עקבות
תעשיתיים, בין
בתהליך בנייה ובין בתהליך של התפרקות והרס, מוביל להתרחקות מהתרבות, למסע עומק פסיכולוגי, להצמחה של משהו קדמון, מסוכן ומאיים. עדי כהן - גירון משוטטת בנופים טעונים בזכרונות ילדות פרטיים, שהשתנו בעקבות עבודות פיתוח. היא מתייחסת אליהם כאל שברים ארכיאולוגים ששבים ונבנים שכבה אחר שכבה בציוריה. היא קושרת בין יופי ובין הרס, בין פירוק ובין בנייה מחדש, בין מלאכת הציור ובין התבוננות
מדיטטיבית
בנוף, אבל גם בעצמה.
חמי בר אור, ללא כותרת, 2008, פחם וגיר על נייר
עדי כהן גירון למדה אמנות בבצלאל, סיימה בהצטיינות ב 1991 וזכתה בפרס ע"ש מארי פישר. תקופה ארוכה לא יצרה וחזרה לצייר ב 2003. היא הציגה במספר תערוכות קבוצתיות וזו תערוכת יחיד ראשונה שלה.
בציוריה מתייחסת כהן גירון אל נופי חולות שנמצאים בהתכלות מתמשכת.
בתערוכה מוצגות שתי סדרות ציורי שמן על בד. הסדרה הראשונה מתמקדת בנופים בהצטמצמות. נקודת המוצא לסדרה זו הינה גבולות ישוב מגוריה במבט אל עבר חולות ושדות פתוחים. הנופים המתוארים מקומיים ומוכרים - גבעת חולות ועשב, שיחים מעוגלים הנראים במעורפל, דרך עפר העוברת בין שדה קוצים, קו אופק הנגלה מבעד שרשרת סלעים.
הנופים מאורגנים כצורה רחמית בתוך הבד וקוראים להתבוננות פנימית שקטה. בד בבד זהו מבט אל עבר השינוי המתחולל בנופי הארץ, בעקבות בניה וסלילה המביאים כליה על שטחים, חולות ושדות.
עדי כהן גירון סלעים באתר בניה 2007 שמן על בד 70,120 סמ
הסדרה השנייה מכילה 4 עבודות. כהן גירון מתמקדת בהן בסלעים שבורים שהוצאו מתוך האדמה באתר בניה (בעת חפירה לשם בניית בנייני מגורים) והושמו כחומה וכזיכרון לטבע שהיה. סלעים אלה מתפקדים מבחינתה כאנדרטה לטבע. הסלעים השבורים נראים כגל הרס צבעוני, כפגרי חיות דוממים. שיברון הסלעים והמגע של סלע בסלע מרמזים על געגוע. לדבריה סלעים אלה נושאים את זיכרון היותם שלמים ואת השבר שחוו.
הנופים נמצאים במצב שבין היווצרות ולידה (עם חזרתה לציור ותהליך הציור עצמו) לבין העלמות וגסיסה המתרחשים בפועל.
בניגוד לסדרה השנייה בה הציור מתפרס על כל הבד, בסדרה הראשונה הנופים מצומצמים ביחס למצע המלבני וקצוות הבד הלבן מהדהדים ומשתנים. שדה הראייה של הצופה קטן ביחס למרחב הבד והוא נאלץ להשלים את החסר. הנופים נראים מבעד ערפל, מאחורי סלעים או מעקה בטיחות כך שנקודת מבטנו אל הנוף היא מעבר לגדר, מחוץ לגן עדן שנסוג, מצטמצם ומתערפל.
הפתיחה
:
יום שישי, 22 בפברואר 2008, בשעה 12:00
שיח גלריה
: שבת, 8 במרס 2008, בשעה 11:30
22.8.08 -
10.5.08
אוצרת
:
מוניקה לביא
הגלריה על הצוק, רח' המעפילים 19, נתניה,
8335423 09