|
|
||
|
אביבית בלס ברנס מעבה זיכרונות ילדות לתוך מאסה חומרית של דבקים, ניירות, נסורת ועיסת שפכטל, מבטנת אותם כאילו היו קירות תומכים. בלס זקוקה לנוכחות החומרית הכבדה, בעלת משקל, חספוס ונראות, על-מנת להיאחז במה שאצור בזיכרונה ובגופה: חלל ביתי עמוס בספרים, מדפים שוקעים מכובדם של ספרים, קיר מלא מהרצפה עד לתקרה בשורות סדורות של ספרים: ספרי אמנות, ספרות, מילונים, אנציקלופדיות. את הספרייה הגדולה בבית הוריה תיעדה אביבית באמצעות עשרות צילומים לפני כארבע שנים, בימים האחרונים לפני שנארזה לתוך ארגזים והועברה לדירת מגורים חדשה.
'הבית ברחוב טשרניחובסקי', בית ילדותה, כבר לא קיים באותה דחיסות מופלאה של אמנות וספרות (אמא-אמנות, אבא-ספרות, אמא-צבע, אבא-מילה), באותו מגע ייחודי, מרפרף ואגבי, בין ספרים על מדפים לבין צילומים משפחתיים שעונים עליהם באלכסון: אביבית בילדותה, אביבית וההורים, צילומי הנכדים. חיי המשפחה כאזכורים פרטיים, פזורים על רקע הספרייה המשתרעת מקצה-עד-קצה, "אותה מושבה ענקית שדבקה בקירות והתקדמה במסדרונות"1– המייצגת את כוחם הבלתי מוכרע של הידע והתרבות. "הם דבקים בנו בברית של צורך ושכחה", כתב קרלוס מריה דומינגס על הקשר האנושי לספרים בספרו "בית הנייר", "כמו היו עדים לרגע בחיינו שלא נחזור אליו. אך כל עוד הם שם, אנו מאמינים שהם עדיין חלק מאיתנו"2.
את חומרי התיעוד של הספרייה העבירה אביבית לצילומי זירוקס בשחור-לבן, שהפכו מצע לתהליכי העבודה המורכבים שלה. למרות שהיא פועלת בתוך פורמאט מלבני-מרובע של בדי-ציור, עבודותיה חורגות משפת הציור הדו-ממדית אל משטח חומרי-תבליטי, מפתה למגע ולתחושה, גובל בחפציות.
שכבת הזירוקס הדקיקה והאפרורית, המונחת בתחתית, הופכת להיות מעין עור דק, עליו צומחים גידולים ותפרחות דמויי פיצוץ, בעלי דינאמיקה של גלים או פשוט שכבות רבות של חומרים, המכסות ומטביעות את נוכחות הדימוי הראשוני. בתהליך התפתחות טבעי, שניתן כמעט לחיזוי מתוך המשטחים המרובדים של ציוריה, נוספו עליהם אובייקטים אמיתיים, ניצבים על הרצפה, דמויי ארונות או מדפים, שגם הם מצופים ומעובים בעיסת חומר דחוסה.
![]()
במקביל מתפצלת העשייה של אביבית גם לתחום המילולי והיא
פוסחת על שני הסעיפים ופורעת את שניהם גם יחד: את שפת הציור היא מעבה, לשה ומעצבת בתלת מימד ואת המילים היא מדהירה על-פני גבעות התבליט שיצרה, הופכת אותן לשיירה של נמלים המפלסות את דרכן בים האמנות. דימוי הספרייה הנגלה-שוקע-וחוזר-ועולה מתוך החומר הבוצי נפתח בכל פעם כמו "מוח עצום"3, החושף את ארכיונו הפנימי האין-סופי.
בדומה לקרלוס בראואר, אספן הספרים האובססיבי בספרו של דומינגס, שהפך את ספריו המרובים ללבנים, ציפה אותם בבטון ובנה מהם את קירות ביתו על שפת האוקיינוס, גם אביבית בלס ברנס "קוברת" את הספרייה הגדולה מתחת למשקעי טיט ומרבצי נסורת וצבע, מאפשרת לה לצוץ ולהגיח בקושי, קצת כמו עצמות דגים או כמו צדפים משוקעים בחול. תולדות האמנות המערבית ואוצרות הספרות הערבית – שני התחומים שגדשו את עולמם של הוריה ואת קירות ביתם -
שקועים מתחת לדיונות הלבנות, כגירוש שדים וכגעגוע בעת ובעונה אחת.
טלי תמיר
1
קרלוס מריה דומינגס, בית הנייר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2997. תרגום מספרדית: ענת ערב. עמ' 72.
2
שם, עמ' 16
3
שם, עמ' 17.
אוצרות
: דליה דנון, אירית לוין.
טקסט:
טלי תמיר.
פתיחה
יום שישי 25.1.08 שעה 1200
נעילה
יום שלישי 19.1 08 שעה 1900
גלרייה דנון, רחוב פרוג 42, תל-אביב 03-5225847
|
||