סדקים : תערוכה במרכז לאמנות עכשווית

" אבל מה גיהנום? מה גן עדן? הלא זה הכל רק בפנים. בתוך הבית. גם גיהנום גם גן עדן אפשר למצוא בכל חדר. מאחורי כל דלת. תחת כל שמיכת זוג."

בין אם הוא מבנה קבע של קירות וגג, בין אם הוא אוהל, צריף או קרוון - בית הוא מקום של משפחה ושייכות ומקום של מגורים ומחסה. אלו יוצרים עבור האדם סביבה שבה הוא יכול להרגיש הגנה וביטחון וליהנות מחופש ומפרטיות.

השפה האנגלית מבחינה בין המושגים home ו- house . בעברית שניהם נקראים בית.

בית הוא יותר מארגון של חלל ושל חפצים בתוכו. הוא גם יותר מקרום הפרדה בין חוץ לפנים, חציצה בין הפרטי לציבורי. כאשר יוצקים משמעות למקום שבו חיים ומכניסים לתוכו זיכרונות, רגשות, חפצים אישיים טעמים וצבעים אהובים - הופך מבנה לבית.

אבל בית אינו רק כל אלה. לכל בית יש הסדקים שלו. יום אחד מבחינים באותו רישום מזוגזג ועקשן של סדק שנפער בקיר. לרוב מנסים לטייח ולצבוע, לשמור על שלמות הבית. אך לסדק יש נטיות משלו וזיכרון למקומות החלשים. שם הוא מעמיק ומתפשט, מעורר חשש שיהפוך לשבר.

התערוכה עוסקת בסדקים כמטפורה. סדקים נפשיים ורגשיים שנפערים בהווייתו של הבית ופוגעים בתחושת השייכות וההזדהות איתו כאשר אין ביכולתו להכיל את יושביו ולהגן עליהם.

סדקים מציגה אסופה של עבודות העוסקות בחוויות אישיות של יוצריהן ונוגעות לאי מימוש ההבטחה המקופלת בבית. יש מהעבודות ששורשיהן נטועים בילדות, בתחושת היעדר הבית התומך והמשפחה המגוננת ומתוכן עולה אכזבה ובדידות גדולה.

יש המטפלות באופנים שונים בחדירתו של המוות לתוך בית המגורים, מוות המייתר את חפצי הבית ומפר את השייכות אליו.

עבודות אחרות מדברות על מצבו הרעוע של הבית, על פריטים ביתיים המצויים על סף התפוררות, על הבית כאשליה מתעתעת ואי היענותו למבקש להיכנס תחת חסותו .

כמו כן בתערוכה רישומי סקיצות של בתים המחוזקים בתפרים כאילו מנסים להחזיק את המבנה התלוי על בלימה וצילומים של מקלט ביתי מוזנח מודפסים על נייר שקוף המנציחים את פריכותו וחוסר יכולתו למלא את ייעודו .

אורית אדר בכר יוצרת אובייקט פיסולי שיש בו אלמנט של הצצה המעורר את התודעה לפער הקיים בין הידיעה לחוויה. אנחנו מתבוננים במפורש במיניאטורה אך העין המציצה פנימה חווה חלל פנימי גדול מידות של בית. החללים ריקים מכל פרט המאפיין בית או מקום אחר, אך הפרופורציות בין עומק לגובה והתאורה מעבירים חוויה של תעתוע והשתאות, של פרדוקס שאינו ניתן ליישוב.

בילו בליך , יוצר מיצבים מיוחדים לחלל העוסקים בקשר שבין אדריכלות ואומנות .כאן, מציג בליך מיצב בעל נופך אישי. העבודה מספרת ספור מלנכולי של ילדות חוץ בקיבוץ. פריטים מנבכי הזיכרון כמו בתי קבוץ, מכנסי עבודה, כלב ,אופניים ושולחן קפה נאספים יחד אך אין כאן נוסטלגיה או רומנטיקה אלא עצב המתחזק מתוך הזיכרון הטבול בבדידות. הקדרות, אינה מופיעה בצבעים כהים אך בתוך הצבעוניות נמצאת האכזבה ממה שצריך היה להיות בית.

העבודה קופסא של עינת בסט יכולה להיתפס בשוגג כ ready made הלקוח מפינה מאובקת ושכוחה של בית מוזנח. התבוננות מעמיקה מבהירה את העיבוד המכוון והאסתטי של אוסף שיירי חיים. גפרורים, אפר סיגריות, ניירות, פרחים שזורים בחוטים וקשורים לקופסת פחם. מעין גוף שרבץ נסתר, רואה ואינו נראה וספג לתוכו את סיפוריו הכמוסים של הבית.

איילת גבריאל רושמת על לוחיות זכוכית שבירה תכניות ארכיטקטוניות ובונה מבנה רשת ברזל מלבני עטוף נייר פרגמנט המדמה מגדל מגורים. היא מנסה להרכיב ולחבר מבנה שלעולם אי אפשר יהיה לגור בו משאריות של פרויקטים אותם בנה אביה בימים בהם היה קבלן מצליח.

הרישומים והמבנה "מחוזקים" בפלסטר פרפר ובחוטי ברזל כמו מנסים לאחות פצע פתוח, לתקן את שאינו ניתן לתיקון.

בעבודת הקולאז´ Shelter - מספרת אוה דברה ספור של הבטחה שהופרה. המקלט הביתי שאמור היה להיות מקום מפלט ומגן עומד עזוב ומוזנח חסר כל יכולת למלא את תפקידו . דברה סורקת במצלמתה את כל סימני העזובה, מנסה להפיח במקום רוח חיים באמצעות בועות סבון, דינוזאור צעצוע שעיצבה וקטעי שירים שהיא כותבת. אלו הם ניסיונות מופרכים המגבירים את תחושת האכזבה מן המקום בו היא מצפה למצוא בטחון והגנה. וכך היא כותבת באחד משיריה: "כאן, ממש כאן, 7 מ"ר של הארץ המובטחת, כל העולם מובא אלי מתחת לאף וכל מה שעלי לעשות זה לשים סימני פיסוק בין פורענות לפורענות".

ענבל טימור יוצרת עבודת ווידאו המציגה יד המקישה ללא הרף. משך הנקישות הבלתי פוסק מהדהד את אי ההיענות ליד המבקשת. לבקשה אין תוחלת, אין איש הקשוב למתרחש ותחושת התסכול ואי הנוחות הולכת ומתעצמת.

יצחק ליבנה מצייר בשמן על בד, ציור קלאסי לכאורה של טבע דומם: כסא הפוך, שברי אגרטל וזכוכית, פרחים, ספר פתוח וכדור המוטלים זרוקים על הרצפה. אותו כדור קיים פעמים רבות ביצירותיו של ליבנה והוא סמל לחדירתו של החוץ המאיים לתוך הבית.

מרגע זה לא ימשיכו החיים להיות כשהיו בעבר. מרגע זה ואילך יהיו פני הדברים מוטבעים בצלקות האירוע שאך זה קרה. בציור מועברת תחושת הדרמטיות של רגע המפץ. של נקודת השבר רבת ההוד.

אוהד מטלון מצלם פנים של בית הפוך ומבולגן. זהו בית מידות אשר ניתן להבחין בתפארת עברו: גרם המדרגות המפוסל המוביל למפלס עליון, התקרה המוגבהת, שאריות הרהיטים והתמונות, מצביעים על תרבות ועושר שהובאו ממקומות אחרים. כגודל תפארתו בעבר, כך נפילתו של הבית לעזובה ועליבות. קרעי ניירות מפוזרים בכל עבר, כסאות הפוכים ובגדים זרוקים. נקודת המבט של מטלון ניטראלית לכאורה אך מן הצילום אשר שוליו מעורפלים עולה תחושה של מקום אשר אין בו כל הבטחה או משמעות עבור מישהו.

חיימי פניכל מוכר ביצירות המבנים העשויים איטונג, קטני המידות והפריכים. בתערוכה זו מציג פניכל קבוצת ספלי קפה יצוקים מחול, אכולים בשוליהם – כמבנים ארעיים של ארמונות בים. מעין חלום מתפורר לקפה ראשון של בוקר שלא יתממש לעולם.

אפרת קדם יוצרת עבודות ייחודיות למקום התצוגה. קדם מדברת על תהליך ההתפוררות והקריסה של מה שהיה אמור להיות בית מגן. היא פוצעת סדק בקיר המתפתל לאורך החדר וממנו מבצבצות שאריות חפצים: ניילונים, בדים, ניירות, שאריות חומרי בנין ואור קלוש וחיוור שאין בו די לסמן תקווה.

בציורו של אולף קונמן יושב ילד בדד על חוף .לצידו, מדורת עצים, מזרן, שמיכה וארגז פלסטיק ירוק ובו חפצים. לכאורה פיקניק אינטימי בטבע. שמה של היצירה בר מצוה מנפץ את האשליה הרגעית. אין פה חגיגה, אין משפחה, אין חברים ואין בית. בדידותו של הילד ביום חגו, יוצרת תחושה כבדה של חמלה.

נטי שמיע עופר מרבה לעסוק ביחסי הגומלין בין המורפולוגיה של הגוף ושל החלל. שמיע עופר מדברת על הדדיות בהשפעה של אדם על חפץ וחפץ על אדם. השטיח – מעין שטיח כניסה סופג לתוכו את זוג הנעליים שעמד עליו, האובייקט והגוף הפכו לאחד. הנעליים נפרשו ונתפרו במהופך אל השטיח בתפירה מצולקת וחלקי חצץ מה"חוץ" נדבקו אל תוך עקביהן. הנעליים האמורות לסמל תנועה – מוקפאות ושטיח הכניסה שאמור להוות את ההזמנה "הביתה" מאיים ומרתיע.

רונית שני מצלמת ברגישות חפצים שמצאה בבית הוריה לאחר פטירתם. ממחטות אף, גרביים, כובעים מפתחות, יומנים, עניבות ועוד. אינוונטר של פריטים שנאגרו במשך שנים, מתוך אמונתם של בעלי הבית שדברים ישנים אל להם להיזרק וכי חסכנות היא מעלה הכרחית עבורם. שני, בוחרת להציג את האובייקטים כצילומי ארכיון – במבט פרונטאלי-ניטראלי אך רוח האנשים שהיו הוריה עולה מן הפריטים יחד עם תחושה של סיום וסיכום, של בית שהתרוקן מדייריו, הותיר את כל חפציו מיותמים ואיבד את משמעותו.

שעות הפתיחה: ימים שני - חמישי 14:00 - 19:00 ימים שישי ושבת: 10:00 - 14:00

המרכז לאמנות עכשווית - הגלריה של התוכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות

סדקים : תערוכה במרכז לאמנות עכשווית - רח´ קלישר 5 תל-אביב