|
תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב לאמנות: זהירות, מודבק!
הפתיחה
: יום חמישי, 20 באוגוסט 2009
אוצרת
: אירית הדר
המלה קולאז' משמשת, מעשה שגרה, לתיאור טכניקה ואופן פעולה בפרקטיקה של האמנות. אבל תערוכה זו – הפורשׂת בפני הצופה (בתצוגה שאינה נסמכת על רצף כרונולוגי) מבחר קולאז'ים מן ה
שנים
2008-1916
, שחלקם הארי מאוסף המוזיאון – אינה נסמכת על הוראתה המצומצמת והתכליתית של המלה, אלא על אבחונו של הקולאז' כמבע: מבעה העקרוני, המובהק אפילו, של המאה ה-20, שנטען בחיוניות מתחדשת גם במאה ה-21.
תולדות הקולאז' אינן תולדותיה של טכניקת ההדבקה. רוב הנוסחים של פרקטיקה זו נבטו בזמן קצר, ב
שנים
1920-1911
, שהן גם שנות פריצתן הבו-זמנית של תנועות המודרניזם המוקדם. אמנם, תמורות שחלו לאחר מכן בתחום השיעתוק – מהדפס הרשת הצילומי והליתוגרפיה הצילומית בשנות ה-60, דרך הווידאו ועד לדיגיטליזציה והוויית ה"גזור והדבק" הגורפת של עידננו – פתחו בפני האמנים אפשרויות המתאפיינות בפחות ידניות עמלנית; אולם לאורך ה
שנים, ובמיוחד בעשייה העכשווית, ניכר שתפיסות, נוסחים ואופני יישום שנקשרו בראשית הפרקטיקה, לא איבדו מקסמם ומתוקפם.
אז מהו בדיוק הדבר שעושה את הקולאז', גם כיום, שונה כל כך, שובה לב כל כך? מהו שגורם לו להתגלות כהולם כל כך את תקופתנו? האם יש בו בכלל איכות אימננטית טבועה? והאם איכותו האחת, המסוימת, היא שמאפשרת את תפיסתו כמבע המובהק של האוונגרד המודרניסטי ועומדת בבסיס האטרקטיביות הניכרת שלו גם כיום?
הנוסחים שרדו, אבל לא כך ההקשרים ותפיסות העולם שבמסגרתם נוצרו. השינוי שחל בתפיסת ההיברידיות וההכלאה מעיד על כך. שהרי בהופעתה באמנות בדמות הקולאז' היתה ההיברידיות מאפיינו החזותי של החדש והמהפכני, בשׂוֹרתו של מעתק תרבותי, חברתי ואתי; ואילו בשלב הפוסט-תעשייתי של הקפיטליזם המאוחר נתפסו ההתקה, ההוצאה מהקשר והניכוס כמאפיינים מובנים מאליהם של סביבתנו המיידית, של החברה, הפסיכולוגיה, התרבות והאסתטיקה, או בקצרה – של העולם. ההיברידי היה לטבעי, הן כניגודם הדמוקרטי של השלם והמטוהר והן כתוצאתה של ההתנסות הצרכנית הגורפת, שהטמיעה אותו זה מכבר לתוך שגרת חיי היומיום.
רוברט ראושנברג מתוך מושב הסמכות1979
ביודענו שהמשמעות טמונה בהבדל, ושההבדל עולה תמיד מן החזרה, יש לשוב ולציין שהקולאז'ים הנוצרים היום באופנים שנוסחו במאה הקודמת, אינם שואפים להתגדר כממשיכי האוונגרד המודרניסטי. אבל נקודה זו – לצד העובדה שעוד במודרניזם שימש הקולאז' נשק רטורי לטווח רחב של אידיאולוגיות ואסתטיקות – אינה מובילה לצמצום אופקיו של הקולאז', דהיינו להגדרתו כלא יותר מטכניקה גמישה בשקיפותה. הקולאז' אינו "שקוף". מאפייניו המובהקים – הריבוי ההטרוגני, הקיטוע, חוסר הקשר בין המרכיבים, היפוך מובנם המקורי, ומעל לכל התמכרותו חסרת התקדים למציאות החומרית – מקנים לו מראה וזהות מובחנים. במאפיינים שנמנו לעיל יש כדי להעיד על כך שבמבע הקולאז'יסטי – הקרע-סדק חשוב מן החיבור; ושהמהותי בקולאז', אם ישנו, טבוע ביחסים הטעונים בין חומרים שהקשריהם המקוריים מנגידים אותם זה לזה, ובחיבורים הלא-מוחלטים שבבסיס התוצר המובנה. מה שאפשר לכנות "מהות" מתגלה, לפיכך, כהתכוונות ליחסיותם של הדברים וליחסיותם של היחסים ביניהם, למכלול שאינו הומוגני, לאובייקט שלעולם אינו "שלם ואוטונומי" ולכן, מראש, הוא גם לא מונומנטלי.
אירית הדר
|
