תמר דוברובסקי – שחור אדום בבית האמנים בתל-אביב

תמר דוברובסקי , ציירת קולוריסטית אבסטרקטית, החלה את דרכה האמנותית בציורי נוף ליריים כמעט אבסטרקטיים. במהלך השנים ציוריה נעשו מופשטים לחלוטין, והצבע עליהם הלך והתעבה עד שמשיחות המכחול הקונקרטיות הפכו כמעט פיסוליות, ויצרו את בסיס הקומפוזיציה של הציור. בשנים האחרונות הציגה דוברובסקי יצירות בתלת ממד במיצבים ועבודות וידאו בלבד, אך במקביל, בסטודיו, המשיכה לצייר באינטנסיביות.

התערוכה הנוכחית של תמר דוברובסקי משקפת ציוני דרך ביצירתה הענפה ורבת השנים. במעלה המדרגות, בואכה לתערוכה, מקדם את המבקרים מיצב המדמה אובייקט אורגני שהתייבש. המיצב, המטפס מעלה, מקומת הכניסה עד לאולמות העליונים והתקרה, ממלא את החלל, ומוביל את עין המתבונן אל חלל התצוגה שבו מוצבות עבודות על נייר. עבודות אלה, המוצגות בקדמת התערוכה, הן עבודות דו-ממדיות מונוכרומיות בשחור ואדום, היוצרות סביבה מדיטטיבית סגורה קמעא. התערוכה נמשכת בחלל המרכזי רחב הידיים, שמקירותיו ורצפתו ניבטים שלל צבעים בציורים גדולי ממד בשמן על בד לצד עבודות שחורות בנייר.

המיצב שבפתח התערוכה יוצר סביבה המאכלסת אלפי גופים כהים מוארכים העשויים נייר משי דקיק ששימש לעטיפת שוקולד, ודבק תעשייתי. המיצב מהווה חוליה נוספת בשורה ארוכה של מיצבים מונומנטליים העשויים מכעשרת אלפים גופים, שראשיתם במיצב "סבך" (1998) במוסררה ירושלים, דרך "חיבור וחיסור" (1999) בגלריית המומחה תל אביב; "הרשת" (2000) בזגרב קרואטיה; "נביטה שדה אפוקליפטי" (2001) בגלריה העירונית רחובות, והמיצב "תלוי" (2005) בגלריה העירונית כפר סבא. בשונה מהמיצבים שדוברובסקי הציגה עד כה, שבהם הגופים המוארכים דמויי העצמות היו לבנים, בתערוכה הנוכחית הגופים הבונים את המיצב עוברים מלבן לחום כהה אדמתי. גופי הנייר, הנראים כענפים יבשים, מורכבים בחלל על גבי כבלים ומחוברים זה לזה בעזרת אזיקונים. למרות שבריריותו של הנייר, הגופים חוברים יחדיו לגוף גדול ומרשים שמשתלט על החלל, המזכיר צמח יבש שעשוי להתעורר ולהפריח פקעות וניצנים, או לחילופין להמשיך לקמול עד שיחדל מלהתקיים. מזווית אחרת, הגופים שהוכנו בסטודיו עשויים להיראות גם כמשיחות מכחול חומריות שיצאו מן הציורים, משיחות שהתנתקו מהבד, הפכו תלת ממדיות, והתפזרו כקונסטרוקציות חלליות.

דוברובסקי, שגדלה בישראל להורים ניצולי שואה, מודעת היטב לסכנות האורבות לאנושות לאור ההיסטוריה ובמציאות שבה אנו חיים. ה"עץ" העקר שהקימה מציע ביטוי פילוסופי של מוות טוטאלי, או כפי שהיא מכנה זאת, ביטוי ל"ההתאבדות של האנושות". עם זאת, ענפיו הנאחזים עדיין בחיים אוצרים תקווה שמתוך העצמות היבשות והענפים הקמלים יוליד הדי-אן-איי פריחה עתידית.

עבודות הנייר המוצגות בתערוכה מבוצעות על נייר עבה ורך, שבעת העבודה היה ספוג צבע, מים או טרפנטין, אשר יצרו אפקט שחור מונוכרומי. בתנועות מעגליות חרטה האמנית בנייר עם סכין ופצעה אותו כמעט עד כלות, והצבע שנחשף לנייר הפצוע נספג ונקלט בו במידות שונות, על פני המשטח ובתוכו. הציורים הכהים בשחור ואדום מסגירים את התהליך האגרסיבי שעברו, את חריטת הסכין בנייר ספוג הנוזלים שהביאה להתרפטות הנייר, ולעתים אף לקריעתו ולגריעת חומר ממנו. במקומות שבהם הנייר התרפט, הוא ספח לתוכו צבע שהעניק לפנים הנייר טקסטורה קטיפתית, בעוד שהחלק החיצוני נותר קשה ומעובה בשכבות צבע. חשיפת החלק הפנימי של הנייר יצרה וריאציות עשירות של צורה וצבע המציעות מענה למונוכרומיות הצבעונית. עבודות אלה מקיימות דיאלוג מרתק בין פנים לחוץ, דיאלוג המתקיים בחיבור המרתק בין הפכים, שמקורו בתהליך עבודה תוקפני ואוטומטי, המוביל להיווצרותו של פנים פגיע, חשוף ורך לעומת חוץ מוחצן, שכבתי וקשה.

את החלק השלישי של התערוכה ממלאות עבודות שמן על בד. העבודות מבוצעות בצבעים מרהיבים, מפגינים תעוזה רבה, ומבטאים את השפה האישית שפיתחה האמנית לאורך השנים, שפה קולוריסטית בעלת תו מזהה ונוכחות. בשפה זו, האבסטרקטית לחלוטין והבנויה היטב, הציורים עשויים שכבות עבות של צבע ומשיחות מכחול עמוקות המוסיפות להן נפח תלת ממדי. ציורים אלה הם כפרטיטורה מוזיקלית של האמנית, המזמינה את הצופה להתנועע על גבי משטח הציור, על פני הרמוניות של משפחות צבע לצד דיסהרמוניות בקונטרסטים צבעוניים. דוברובסקי רואה במשטח הציור במה של התרחשות שעליה משחקים כתמי צבע, משיחות מכחול, כיוונים, עובי ושכבות. על פני במה זו מתגוששים הכתמים והקווים, מושכים כל אחד לכיוונו, מפגינים יכולת קבלה ואי קבלה, יוצרים יחסים הרמוניים ודיסהרמוניים, ומעצבים יחסי כוח משתנים. ציורי השמן הנועזים והמרתקים של תמר דוברובסקי משקפים את זירת המאבקים שבין אדם לסביבתו, את ההתגוששות המתמדת שבה מתעצבים יחסיו עם סביבתו, עם אנשים אחרים, עם העולם האופף אותו ועם עצמו.