תמיר שר - "GOOD NEWS"

"הילדה הקטנה פלטה קריאת תדהמה והביטה סביבה, בעוד עיניה הולכות ומתרחבות למראה הנפלאות הנגלות להן"1.

אין רגע מדויק יותר לתיאור השתאות והיקסמות מאותו רגע שבו נחתה הילדה דורותי בארץ עוץ, לאחר שסופת הציקלון טלטלה את ביתה והעיפה אותה הרחק מחדרה המוכר. הפליאה כולה נשאבה לתוך עיניה הפעורות, הבולעות את המראות החדשים אל תוכן, והרחיבה אותן מעל למקובל. כש-אליס, ילדת-הפלאות הספרותית המפורסמת ממנה לא פחות, פגשה את פרח השושן הנמרי שפתח את פיו ודיבר איתה בקול אנושי, היא "כל-כך נדהמה שלרגע לא יכלה להוציא מילה: נשימתה נעתקה"2

הצילומים של תמיר שר שבים ומנסים לגעת ברגע המסתורי והחמקמק שבו הנשימה נעתקת, התמימות פוערת את עיניה ואיזשהו סוג של יופי, או קסם, או פלא קם ונהיה בעולם. הוא עוקב אחר התגבשותה הקריסטלית של הוויית-פליאה ראשונית וצלולה, תמציתית כמו המפגש של אי-טי, הילד החייזר, עם כדור הארץ...

גם אם המציאות הנגלית לעין נטועה בגינה שמעבר לפינה והיא דלה ונטולת כל קסם, מצליח תמיר להפיח בסבך הצמחים הזנוח (שריד מקרי של הגינון העירוני), זיק של מסתורין, כאילו היה גן פורח. הילדים הפכו בצילומיו של תמיר לאיקונה של אמונה, ועיניהם המוגדלות, המעצימות את המבט, דומות לעיני הקדושים הביזנטיים המהפנטים את המתבוננים בהם אל-תוך אמונתם. כמי שגדל בחברה מאמינה, חברה אידיאולוגית שהפיחה כל ימיה רוח במפרשי השיתוף, הסוציאליזם והצדק החברתי, חווה תמיר את הפער בין החלום המורם והזוהר לבין המציאות היומיומית. חוויות של טכסים קבוצתיים, הדלקות לפידים ומדורות, מסעי הרפתקאות וטיולים, שימרו בתוכו את אובך האש המאירה, אי-שם בקצה השביל או המערה, שקסמה לא-פג גם כשסר כבר טעמם של הטכסים. את הדי תמימותו הביוגרפית טובל תמיר באווירה קולנועית של סרטי הרפתקאות ו-קומיקס מצויר, ומשליך אותם על ילדיו שלו, המופיעים בצילומיו.

צילומי הילדים בעלי המבט המועצם אינם נכללים בתערוכה הנוכחית. אך העניין של תמיר בפליאה ובהיקסמות ממשיך להעסיק אותו גם בצילומי הסצנות המכילות ילדים נוספים. המובהק שבהם הוא צילום הילדים המביטים בענן של אור הנובע מחלל חשוך, דמוי-מערה. צלליות גופם רכות ושבריריות וצדודית פניהם משתאה, מהופנטת אל האור. "אנחנו מדברים", אמר השושן הנמרי [לאליס], "כשיש מישהו ששווה לדבר אליו". בצילומי הילדים של תמיר נראה שתום ליבם מזכה אותם ברגע מבורך של חסד, שבו נשימתם נעתקת, גוום מרעיד והם שומעים את קולו של השושן הנמרי מדבר אליהם... גם הגבר המתאבק עם יריב דמיוני נראה כילד שקוע בהזיותיו, שרוי בארץ-פלאים ירוקה, כמו דף הבית של משחק מחשב.

בסדרת צילומיו החדשה החל תמיר לביים סצנות, להציב דוגמנים מבוגרים ולתפור להם רקעים בטכניקה של קולאג' צילומי. שלא כמו הילדים, המופיעים בדרך-כלל לבדם, הצעירים תמי המראה הללו מהווים "צוות" מתואם היוצא למסע. שלושת הגברים הצעירים, חשופי החזה, מביטים לנקודה כלשהי, הנמצאת מחוץ לפריים הצילומי, אחד פוער מעט את פיו בהשתאות, אחר מורה באצבע לעבר מטרה בלתי-נראית. הרקעים המושתלים אינם מסתירים את מידת המלאכותיות הטבועה בצילום, חושפים אירוניה דקה: תהיה משימת ה"קווסט" טיפוס בהרי ההימאלייה או מציאת הגביע הקדוש, ההד הרחוק של הפליאה עדיין מחלחל אל תוך הרפרטואר של הג'סטות והמבטים, כעלילה מוכרת שכבר הייתה ונראתה. במעבר מצילום ילדיו וחבריהם אל צילום מבוים של דוגמנים בוגרים, מסגיר תמיר את המרחק שנפער בין התום הראשוני לבין הקסם שהתפוגג.

[1] מתוך: ל. פרנק באום, הקוסם מארץ עוץ, הספר המוער, הוצאת אריה ניר, עמ' 27.

גלריה d&a לצילום עכשווי. יהודה הלוי 57 ת"א