"כיצד מרקדין לפני הכלה" - האמנות כטקסט וכמקור לחקר הפולקלור והמנהג היהודי

המנהג המקובל בתפוצות ישראל לערוך "חופה" בטקס הנישואין ידוע ומפורסם לכל.

מעיון במקורות עולה כי אין הדבר פשוט כלל ועיקר. מהי אותה "חופה" מדוברת, וכיצד נתפסה בעבר?

ריבוי הדעות ביחס למהותה של החופה מודגם בקודקסט ההלכתי הקנוני "השולחן ערוך" (והגהתו של הרמ"א המופיעה שם):

… ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום. הגה - ויש אומרים דחופה אינו יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נישואין. ויש אומרים שהחופה היא שפורסין סודר על האשה בשעת הברכה. וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא, ואלמנה משנתיחדו. והמנהג פשוט עכשיו לקחת חופה מקום שמכניסין יריעה פרוסה על גבי כלונסאות, ומכניסין תחתיה החתן והכלה ברבים ומקדשה שם, ומברכין שם ברכת ארוסין ונישואין, ואח"כ מוליכים אותם לביתם, ואוכלים ביחד במקום צנוע. וזה החופה הנוהגה עכשיו. (יוסף קארו, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן נ"ד, סעיף א´, ובהגהת הרמ"א שם).

אם כן מצאנו כאן חמש דעות חלוקות בדבר מהותה של ה"חופה".

למשמעות ההלכתית של מהו אותו טקס הנקרא "חופה", השלכה רבה על אופן התנהלות הקידושין. בנוסף, מהטקסט הנ"ל למדים אנו שתפיסות שונות ראו ב"חופה" אקט שונה לחלוטין מזה הידוע ומקובל כיום.

התיאורים הריאליסטיים באמנות מראים בדרך כלל את טקס החתונה כפי שנעשה בציבור וכפי שידוע ומוכר גם כיום. יחד עם זאת כפי שנראה להלן תיאורי האמנות השונים מתאימים לשיטות ההלכתיות והמנהגים השונים ביחס למהותה של החופה והתנהלות טקס הנישואין. תאורים אלו הם מסמך המתאר בצורה ויזואלית מנהגים שלפעמים הם מוכרים לנו אך ורק מתוך המקורות הכתובים. לפעמים יכולים אנו ללמוד מהם על מנהגים שנהגו בעבר ואין להם זכר בכתובים - כל ידיעותינו עליהם נסמכים על הטקסט הויזואלי. העיסוק בויזואליה כטקסט הסטורי עדיין אינו רווח ב"סדנאות" ההסטוריונים, הבוחנים בדרך כלל טקסטים בלבד. במאמר זה מבקש אני להדגים את חשיבותו של חקר האמנות כמדע עזר בדיסיפלינות הסטוריות, פולקלוריסטיות ובחקר המנהג.

פרוכת הבד או הטלית הפרוסה על גבי ארבעה מוטות ונישאת בידי ארבעה אורחים בחתונה, היא החופה המקובלת כיום ברוב העולם היהודי. צורה זו לחופה נזכרת לראשונה בדברי הרמ"א (משה בן ישראל איסרליש, קראקאו, 1572-1525), במאה ה-16 כפי הובאו לעיל.

הרמ"א מתאר את "המנהג הפשוט עכשיו" – בזמנו ובמקומו. אך מתוך דבריו משתמע כי היו לפניו, ואף התקיימו בזמנו, מנהגים אחרים לעריכת החופה. ואכן על מנהג זה שמתאר הרמ"א יצאו עוררין. תלמידו של הרמ"א, ר´ בנימין אהרון סלניק, כתב: " … שיש מרבותינו ז"ל מפקפקין על החופה שלנו שפורסין טלית על ד´ קונדסין (=מוטות) ומכניסין החתן והכלה לשם, ואומרים שכל העושה כן טעות הוא בידו, כי אין זו חופה כלל, וחופה זו אינה קונה להיות כאשתו ולשום דבר שבעולם " (בנימן אהרון סלניק מפודהייף, פולין, נפטר בשנת 1620 לערך. משאת בנימין, קראקא שצ"ג, סימן צ´).

תופעה דומה מצאנו בעולם הנוצרי באירופה. שם היו מוליכין את האפיפיור במעין חופה שייצגה את השמים עם ציורי המאורות ( Himmel ). חופה זו היתה מעין שמים פרטיות לדמות חשובה, ונכחה גם בחתונות נוצריות. חופה יהודית כזאת – שמופיעים בה ירח וכוכבים תוארה בתחריט מאמסטרדם במאה ה-17 (תמונה 1). הקשר זה יכול להסביר את ההתנגדות של רבנים מסוימים כמו ר´ בנימין אהרון סלניק (שצוטט לעיל) לחופה מעין זו.

דוגמה מעניינת לדגם דומה של חופה, אך כזו בעלת שני עמודים בלבד, אפשר לראות ביצירות אחדות. דבר זה מהווה דוגמא מאלפת למנהג שלא מצאנו לו מקור בכתובים והוא מוכר וידוע לנו אך ורק מתוך האמנות.

הרא"ש (ר´ אשר בן יחיאל, גרמניה 1250(?) – ספרד 1327) כותב: "נוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והיא נקראת חופה" (הרא"ש על מסכת סוכה, סימן כ"ה, עמ´ א´). שרידי מנהג ימי-ביניימי זה נשתמרו ותוארו על גבי חיתולים לספר תורה (וימפל) במאות האחרונות (תמונות 2, 3).

כפי שהראתה גילה פולק, מסורת דומה מוצאים אנו בעולם הספרדי והפורטוגזי לתפוצותיו. בכתובה מרוטרדם של הקהילה הפורטוגזית משנת 1648 (תמונה 4, במגינית שלמעלה מצד שמאל) נראית חופת אפריון סוככת מעל מושבי כבוד עליהם יושבת הכלה בטקס הנישואין. חופת קידושין דומה מופיעה גם בתמונתו של ברנאר פיקאר ( Bernard Picart ) משנת 1721 (תמונה 5), המתעדת טקס נישואין של יהודים פורטוגזים באמסטרדם. כך גם בליטוגרפיה המתארת חתונה יהודית בטורקיה משנת 1862 (תמונה 6). חופות אלו שהיו בנויות בתוך הבית נעשו לפעמים במקום מיוחד שיועד להם בבית. כך נראה בתמונה המיוחסת לצייר פייטרו לונגי ( Pietro Longhi ) מהמאה השמונה-עשרה (תמונה 7). שם מתוארת בימת מדרגות בבית שעליה נערך הטקס. בימה זו מוזכרת אף בעולם האשכנזי ע"י ר´ יוזפא שמש, שמש הקהילה בוורמייזא: "המעלה שמוכן לישיבת חתן וכלה" (יוזפא שמש הוא כינויו של ר´ יוזפא הלוי, 1678-1604, שמש בית הכנסת של קהילת וורמס בגרמניה. ראו ספר המנהגים של קהילת ורמישא, חלק ב´, עמ´ כ"ד).

ברחבי האימפריה העות´מאנית ניצבה חופת הקידושין לפעמים כמבנה קבוע בבית הכנסת. מנהג זה נשתמר לפעמים בבתי כנסת של קהילות מזרחיות בירושלים (תמונה 8).

4. שלום איטאליאה, כתובה, קלף, תחריט ותצריב צבוע ביד, רוטרדם 1648, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

5. ברנאר פיקאר, חתונה של יהודים פורטוגזים באמסטרדם, תחריט מתוך ספרו: Ceremonies et Coutumes , 1721, אמסטרדם

בספר "בית חדש" (בית חדש לר´ יואל סירקיס, פולין 1640-1561, הוא פירוש לארבעה טורים של יעקב בן אשר, בנו ותלמידו של הרא"ש, ראו בית חדש על טור אבן העזר, סימן ס"א) נאמר: " … דיש אומרים דהסודר [=הסדין] שפורסין על ראש החתן והכלה בשעת הברכה זהו חופה". החתן העטוף בסדין שאותו יפרוס כחופה על הכלה מתואר בתחריט מגרמניה משנת 1705 (תמונה 9). למנהג זה סמכו את הפסוק המקראי מספר רות "ופרשת כנפך על אמתך" (רות ג´, ט´).

מנהג זה תואר גם בעמוד שער של תרגום המשנה ללטינית מאמסטרדם 1700, וכן אצל ברנאר פיקאר בתחריט משנת 1721 המתאר חתונה אשכנזית (תמונה 10).

אחת מתיאורי החתונות היהודיים המוכר ביותר מופיעה ביצירתו של מוריץ דניאל אופנהיים, "הצייר היהודי הראשון". האמן צייר תמונה זו בשנת 1861 ובו מתוארת חתונה בחצר בית הכנסת שבפרנקפורט. בתמונה זו שלא כמו בתמונתו המאוחרת משנת 1886 - שהופיעה בסידרה "תמונות מחיי משפחה יהודית מסורתית" ובה תוארה החופה כחופת "ד´ קלונסאות" - מתוארת החופה כחופת סדין (תמונה 11). אף כנגד ואריאציה זו לחופה נמצאו עוררין. ר´ יוסף קארו (1575-1488), בפירושו על הטור "בית יוסף" כתב: "והאומר חופה הוא סודר שחופין בו ראשיהם בשעת ברכה לאו מילתא היא [=לא דבר הוא]" (יוסף קארו, בית יוסף, אבן העזר, סימן ס"א), כלומר לא נכון לעשות כך.

"בעלי התוספות" כתבו: " … אבל בתולה משיצאה בהינומא הויא חופה שלה" (בעלי התוספות לבבלי מסכת יומא, דף י"ג ע"ב, ד"ה "לחדא"). ועל פי זה כתב בעל ספר "בית חדש " (שנזכר לעיל), שמנהגם הוא שעוד בשחרית מכסין את ראשה של הכלה בסודר וזו היא ההינומה המשמשת כחופה (ב"ח על הטור, אבן העזר, סימן ס"א, ד"ה "ונראה"). מנהג זה תואר בתחריט מגרמניה משנת 1705 (תמונה 12) - שם נראית הכלה מכוסה בהינומה עוד לפני החתונה.

תפיסה זו של ההינומה כחופה יכולה להסביר לנו את התיאורים הרבים של טקס הקידושין בו לא קיים כל זכר למנהג החופה מלבד ההינומה שעל פניה של הכלה. כך הדבר בתיאורו של לונגי (תמונה 7), וכן בתמונה על גבי גלויה המתארת חתונה יהודית בטוניס (תמונה 13).

לעניין זה מצטרף ספסל הנישואין היחודי מצפון גרמניה, 1838 (תמונה 14). ספסל זה שימש ככל הנראה לישיבת הכלה בזמן שהחתן כיסה את פניה בהינומה. הידיים הלחוצות החרוטות על גבי הספסל מסמלות את האחדות בין הבעל ואשתו בחיי הנישואין.

14. ספסל חתונה, צפון גרמניה 1838, אוסף המוזיאון היהודי ניו-יורק, מתנת הקהילה היהודית בדנציג

חופת יחוד:

תמונות רבות מתארות את טקס הקידושין ללא כל זכר לחופה. בעמוד הפתיחה להלכות נידה בספר "מכלול ההלכה של המבורג" ליצחק בן מאיר מדירן ( Düren ) מפדובה 1477, מתוארת בחלק העליון הלוחית למילת הפתיחה ("כל הנשים"). בחלק התחתון לוח המתאר טקס נישואין הנערך תחת כיפת השמים. החתן עונד את טבעת הנישואין על אצבעה של הכלה (על מעילו ההדור יש לו עיגול צהוב אות ליהדותו). הכלב המופיעה כאן הוא סמל הנאמנות (תמונה 15).

15. עמוד פתיחה להלכות נידה, ספר "מכלול ההלכה של המבורג",

פדובה 1477 Hamburg Staats-Und Universitats-Biblithek, Cod. Heb 337 (scrin 132)

בעמוד מתוך כתב-יד רוטשילד מתואר הרב מחזיק את ידיהם של החתן והכלה (תמונה 16). מנהג זה, שמוצאים אותו בעיקר בתמונות איטלקיות, קדום הוא ומקורו עוד בעולם הרומי, והתקבל בחוק הכנסייתי לגבי נישואין. מסתבר שבמאה ה-17 חדר מנהג זה לעולם היהודי באיטליה ומשם התפשט. אגב, זוהי עוד דוגמה למנהג שעד כה לא מצאנוהו בספרים והוא ידוע לנו ממקורות האמנות בלבד. לחיצת הידים של החתן והכלה הפכו לסמל לחיים משותפים והמנהג מתואר בעיקר ע"ג כתובות (ראו תמונות 4, 14, 15, 16).

מנהג זה מתואר גם כן ב"סדר נשואים, חתן וכלה" שבמחזור איטלקי מפיזרו 1481 (תמונה 17).

קידושין ללא חופה מקובלת נראים גם בתמונה המתארת חתונה איטלקית במאה ה-15 (תמונה 18).

יצירות אלה מעלות את השאלה: כלום יכולים להיות קידושין ללא חופה? עניין זה יכול להתפרש על פי שיטות חכמי ימי-הבניים ובראשם הרמב"ם, הסוברים כי חופה היא היחוד שלאחר טקס הנישואין. כך פסק גם ר´ יוסף קארו בעל הקודקס ההלכתי הקנוני "שולחן ערוך" (שו"ע אבן העזר, סימן נ"ה). על פי שיטה זו בטקס הנישואין אין צורך בחופה כלל, ואכן כך תואר הטקס באמנות.

18. חתונה יהודית, פארמה, 1455-1465, ביבליוטקה פלטינה ( Biblioteca Palatina ), MS Parm. 3596, folio 275 recto.

צירופי מנהגים:

כבר עמדו על כך חוקרים שאפשר להבחין במגמה אצל הפוסקים לנסות "לצאת ידי חובת כל השיטות". לענייננו כתב בעל ה"בית חדש": "ונראה דמנהגנו הוא כדברי כולם מפני הספק" (ב"ח, שו"ע אבן העזר, סי´ ס"א, סע´ א, ד"ה "האיש").

צירופים שונים של מנהגי החופה שהצגנו, אפשר למצוא במקורות האמנות, ואף בזה יתרים הם מקורות אלו על המקורות הספרותיים, שבהם אין מוזכרים כל צירופי המנהגים הללו.

בתמונה 10 אפשר לראות צירוף של חופת הסדין וההינומה. בתמונה 19 צורפו יחדיו חופת הכלונסאות עם ההינומה. וכל המנהגים הללו נראים יחד בתמונות 20, 21, וזאת, כאמור, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות והמנהגים.

מאמר זה הוא תקציר של מאמר שפורסם בתוך: דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, חלק ד´, ירושלים תשנ"ה, עמ´ ע"ח-קל"ו; וכן בתוך: דוד שפרבר, "מנהגי חופה באמנות היהודית", רימונים, 7-6 (1999), האוני´ העברית ירושלים, עמ´ 64-50.

* כותב המאמר - דוד שפרבר - הוא חוקר תולדות האמנות ואוצר בגלריה ע"ש ליבר באוניברסיטת

בר-אילן.

לתגובות: david.sperber@gmail.com