יחיאל שמי/ מאיר אגסי :

התערוכה מפגישה את עבודות הנייר של יחיאל שמי ומאיר אגסי זיכרונם לברכה.

השניים ניהלו בחייהם קשר חברי ודיאלוג אומנותי מרתק, שהגיע לשיאו בשיחות שניהלו בספר

"מאיר אגסי: ניירות יחיאל שמי". מרתק לבחון את יחסם השונה מהותית למדיום הנייר לצד נקודות ההשקה ביצירתם .

יצירתו של אגסי שהיה צעיר משמי בדור, נבנית מהטלת הספק, מראייתו את עצמו כאאוטסיידר, מתפיסתו הפוסט-מודרנית. זו של שמי היא בת המקום, מושרשת ,שואפת לביטול הנרטיב, מודרניסטית .

המפגש המתקיים בגלריה בין עבודות הרישום , ההדפס והקולאז´, משלים במידה רבה את השיחות שהתקיימו בניהם בספר, תערוכה שניתן לראות בה , מניפת הערות שוליים לספר ודיאלוג צורני וחומרי שאינו נזקק למילים.

"הבחירה שלי בעבודות על נייר היא לא רק בחירה אמנותית, אלא גם בחירה אוטוביוגרפית. ניירות אלה, מבלי לפענח לגמרי את המשמעות הפנימית שהם צופנים בחובם, את האמת הפשוטה והישירה שלהם, הם ארכיון שלי לא פחות מאשר של פסל בשם יחיאל שמי"

תערוכתם המשותפת של יחיאל שמי ומאיר אגסי היא במידה רבה ניסיון לתרגום ויזואלי של הספר ´מאיר אגסי: ניירות יחיאל שמי´, שראה אור בשנת 1998. ניתן לראות אותה כמניפת הערות שוליים לספר ולחליפין, להתבונן בספר כקטלוג מוקדם ומורחב של התערוכה. המפגש המתקיים בה בין עבודותיהם - רישומים, הדפסים, קולאז´ים - משלים במידה רבה את השיחה המתקיימת בין השניים בספר ומאפשר עתה דיאלוג צורני וחומרי, שאינו נזקק למילים.

בספר ´מאיר אגסי: ניירות יחיאל שמי´ עולות אסוציאציות, הקשרים, מקורות השפעה והשראה, ציטוטים, הפניות, התנסויות וחוויות אישיות. השיחה המתנהלת בין דפיו היא שיחה בין שתי תפיסות עולם ושני דורות הנבדלים האחד ממשנהו כמעט בכל.

יחיאל שמי , המבוגר מבין השניים, משמש בתפקיד האב, בעל הניסיון והנוכחות, ששמו הולך לפניו. עיקר עניינו הוא בפיסול - בחומר, במסה, בחלל. האמנות שלו מצטיירת כיבשה, שכלתנית, מונוכרומית וגיאומטרית. הוא מייעד את פסליו למרחב הפתוח - לאויר החשוף, לאור השמש ולגשם.

מאיר אגסי , לעומתו, ממלא את תפקיד הבן, השואל, המדובב. הוא מצוי בצילו של האב ועיקר מעייניו נתונים לפורמט הקטן, לקו, לכתם, לצורה. במגע ידו החושני, הצבעוני והרוטט פונות עבודותיו למגרה, לקופסה ולוויטרינה. זוהי אמנות ארכיונאית, עמלנית ורגישה הדורשת אחסון ושימור. שמי יוצר מכאן, כאיש המקום - מחוייב, מנומק, מושרש . אגסי יוצר משם, בתפקיד האאוטסיידר - לא מחוייב, משוחרר, תלוש . המפגש ביניהם הוא לכן גם המפגש שבין הכאן לשם. בין איש המקום לבין איש המרחב.

ציר נוסף וחשוב הינו הקיבוץ. הדיון בשמי ובאגסי ללא הידרשות לביוגרפיות הקיבוציות שחווה כל אחד מהם יהיה חסר. גם כאן רב השונה על הדומה. אגסי נולד בקיבוץ רמת הכובש וחווה בו ילדות ונעורים. על אף שעזב את הקיבוץ עוד בתקופת שירותו הצבאי הוא הרבה להתייחס אליו כמרכיב משמעותי בעיצוב אישיותו, לטוב ולרע. יחיאל שמי, לעומתו, גדל בשכונת בת גלים שבחיפה, התגייס לפלמ"ח, היה ממייסדי קיבוץ בית הערבה ועם נטישת המקום בשנת 1949 הקים עם חבריו את קיבוץ כברי. שמי ראה בחיי היחד חזון ודרך חיים ומילא בקיבוצו תפקידי מפתח.

וכך, כשאגסי מציין את בחירתו בעבודות הנייר של שמי כבחירה אוטוביוגרפית הוא למעשה מעיד גם על עצמו: "אני חושב שכל מי שחווה אי-פעם את חוויית הקיבוץ יוכל להעיד שיש ברישומים איזו מקבילה מופשטת, תחושתית ומנטלית, של נוף קיבוץ טיפוסי. […] היסטורית הרישום של שמי, כמו היסטורית הפיסול שלו, מסמנות את הטריטוריה שלו - הפזית והמנטאלית".

ניירות יחיאל שמי - "גשר תבונה"

כבר בפתח הספר מפנה אגסי לעבודות הנייר של שמי כ"גשר תבונה" לשני גופי היצירה האחרים שלו - הפיסול והציור: "אם הפסלים הם התמצית המורכבת של העשייה" הוא כותב, הרי ש"הרישומים הם מכתבים ופתקים אינטימיים של פסל אל עצמו. אם הקולאז´ים הם הפיסול בדו-ממד - ההדפסים הם תמצות, זיכוך והקשחה בו-זמניים של הפיסול; ולבסוף הציורים הם מטאמורפוזות של שחרור מאוחר, מעין חיבור אוטוביוגרפי מתומצת של כל ההתנסויות האחרות".

אגסי גייס את כל הידע והניסיון שצבר כחוקר וכאמן בבחרו להפנות את המבט דווקא למדיום המינורי, הצנוע והשולי שביצירתו של שמי. בכך הוא מבקש להציג את שמי האחר - זה המתגלה מתחת לקליפות הברזל ושכבות החלודה. ניירות כמשל לרגש, להיסוס ולבחינה. "שמי שאף תמיד, כך נראה, לנטרל את האישי, הפרטי, מכתב היד שלו. לדעתי, הוא לא הצליח. גם הניסיון להסוות את האישי הוא סוג מסויים של ´אישי´ ו´פרטי´" .

הפנייה לאישי ולאינטימי אינה מפתיעה כשמדובר באגסי, שנטייתו הטבעית הייתה לאזורי הספר ולשוליים בהם חש תמיד בנוח. מהמקום המינורי הוא מאיר עתה את שמי המקופל באחורי הקלעים, בעבודות הנייר.

בוירטואוזיות המאפיינת את מחשבתו, ממקם אגסי את ניירות שמי על הסקאלה שבין סקיצה ליצירת מופת. באמצעות העלאת מגוון אסוציאציות, הקשרים וציטוטים, על פי רוב מפיהם של אמנים- פסלים, בהם נחום גאבו, דיוויד סמית, ריצ´רד סרה, דונאלד ג´אד וברייס מארדן, הוא ממפה את הפיסול המודרניסטי בן המאה הקודמת וממקם בו את שמי בטבעיות רבה. ההצבעה על הקשר פיסול-רישום מאפשר לאגסי לטוות את הקצוות הפרומים שבין שתי המדיות ובתוך כך גם לנסות ולבאר גם את פשר הקשר העמוק בינו לבין שמי.

עם זאת אין להתעלם מדפי הנייר הרבים המצויים במגרות הסטודיו של שמי. עיון בהם, וברישום בפרט, מלמד על היותם מדיום עצמאי ביצירתו. הצטברותם לבטח מורה על החשיבות שייחס להם שמי.

יחיאל שמי - תחריט יבש ותצריב מרץ 1983 20X20 מאיר אגסי "ללא כותרת" דיו ועיפרון על נייר, אוסף המשכן
לאמנות עין-חרוד

ניירות מאיר אגסי – סף האי קיום

בדומה לשמי, גם הדיון בניירות מאיר אגסי, ראוי שייעשה על רקע המכלול היצירתי שלו, זה שהתגבש סופית עם הכרזתו בשנת 1992 על ´מוזיאון מאיר אגסי´ 1 .

המוזיאון שהקים לעצמו אגסי לא היה חלל פיזי אלא מבנה רעיוני ששמש מסגרת חובקת-כל ליצירתו - אוספיו, ספרייתו, ארכיונו, יצירותיו וכן אלו של האמנים והפרסונות שבדה. המוזיאון, על מחלקותיו השונות, איפשר לאגסי לפעול במקומות ובזמנים שונים, ´להתכתב´ עם אמנים ויצירות שאהב, לנקוט עמדה ביקורתית, לחוות את רגעי השיא של המודרניזם ולמרוד בו, להשתייך לסוריאליזם, למינימליזם ולאמנות המושגית ובה בעת לפעול כאאוטסיידר, כמתבונן מהצד. הפורמט הקטן של הנייר שמש לו כמדיום מרכזי ועיקרי באמנותו, שהייתה נטולת מקום וזמן, מגובשת ונסיונית, ממשית ורעיונית כאחת.

להלן אצביע על מספר אפיונם של ניירות אגסי, כפי שניתן לראותן ביצירותיהם של שלוש מהדמויות שבדה - מו קמר, סוזאן ליפסקי ודוד שטראוס. על זיקתו המיוחדת לנייר, ולרישום בפרט, ניתן ללמוד מפסקת הפתיחה שכתב בקטלוג Correspondence (התכתבות), שהוקדש לאמנים שבדה:

המשותף לשלושת האמנים המאכלסים את הארכיון והאוספים של מוזיאון מאיר אגסי, הוא פעולה פשוטה אחת: רישום. [...] בדיעבד, רישומיהם של שלושת האמנים אינם רק כלי של חשיבה ומחשבה חזותית; הם גם משהו הקרוב בטבעו למה שהסוריאליסטים כינו ´אובייקטים המכילים את נשמותינו האבודות ביבשות האבודות שלנו .

´תיק העבודות´ של מו קרמר הוא הגדול והמורכב שבשלושת גופי היצירה המרכזיים במוזיאון מאיר אגסי. כלולים בו למעלה מ 500- רישומים, תיקים וספרי-אמן, המשולבים בטקסטים, מכתבים, שירים והערות על טבע הרישום. באמצעותו מתאפשר לאגסי הטיפול האינטנסיבי בפניו השונות של הרישום כפי שהופיע בצמתים המרכזיים של המאה העשרים. דמותו של קרמר מאפשרת רישום צנוע ורגיש, שעל סף האי-קיום. מנגד הוא ניחן באינטנסיביות, באמוציונאלית ובמחויבות לעצם מעשה הרישום. אגסי עצמו ציין כי בניגוד לרישום המסורתי, הבוחן, מגשש ומחקה את הטבע תוך הגדרתו כל פעם מחדש, זה של קרמר הוא "רישום הנראה לפעמים כרדי מייד של רישום, ולפעמים כחזרה את המקורות הראשוניים ביותר שלו - חלל ריק, קו, כתם".

סדרת העבודות של דוד שטראוס "דו"חות מנופי תעתוע אבודים" משמשת לאגסי בבחינת ניסיון לשחזור יצירותיו של אמן ממשי שסבל ממחלת נפש, ובאמצעותן לקבל את ההכשר והמסגרת ליצור כאאוטסיידר "אמיתי". סדרה זו - המורכבת מעבודות על ניירות שונים (מפות ישנות, ניירות עטיפה חומים ודפי ספר מודפסים) עליהם רשם בעיפרון, דיו, כתמי קפה והדבקות קולאז´ - מאפשרת לו להביא לידי ביטוי את הדחפים האמנותיים הלא-שגרתיים שפיעמו בו ולפעול מתוך חירות אמנותית בלתי מרוסנת. באמצעות דמותה הבדויה של סוזאן ליפסקי פנה אגסי לסדרת עבודות טקסט על נייר, אותה ניתן לשייך לאמנות המושגית. במקביל הוא יצר את סדרת העבודות הקרויה "מכתבים מאדם לא-ידוע לאדם לא-ידוע בשפה לא-ידועה על נושא לא-ידוע" המבוססת על חליפת מכתבים בין ליפסקי לבינו, שתוצאתם הייתה מספר עבודות שהן ספק רישומים, ספק מכתבים.

יש לציין כי לצד המוזכר לעיל מצויים בעיזבונו של אגסי עוד מאות עבודות על נייר שיצר עוד בטרם הכרזתו על ´מוזיאון מאיר אגסי´ וכן כאלה שיצר במקביל לאמניו הבדויים ובחתימתו שלו, בהם רישומים, הדפסים, קולאז´ים וספרי אמן.

התערוכה "ניירות שמי / אגסי: מפגש" מזמנת מבט מרענן על מקומן של עבודות הנייר במכלול היצירה של כל אחד משני האמנים. לשמי הן היוו בעיקר מקור לבחינה ולהתנסות, משניים לפיסול ולציור. לאגסי הם שימשו כמצע רעיוני ועיקרי למימוש תפיסתו את העולם. ייתכן והמפגש הנוכחי מהווה, יותר מכל, הצהרת אמון במדיום המינורי של הנייר, על ריבוי פניו.

מחוג המטוטלת נע בין שני קצוות . המחוג נדם ומיקומו השותק נעצר בין האמת המוחלטת לבין היחסיות .

במסגרת האירועים והתערוכות שבחרנו לקיים לשלושת דורות היוצרים בכברי, לרגל שלושים שנות פעילותה של הגלריה, התעורר בי הרצון לאפשר ליחיאל שמי ז"ל מפגש מחודש עם מאיר אגסי ז"ל. אגסי חקר את ניירות שמי והיה לו לחבר קרוב.

שמי היה בין הוגיו ומקימיו של המקום בכברי לאומנות ישראלית- הגלריה.

וכמו ביצירתו שנתגבשה לשפה ייחודית שאינה מתנצלת, כך ראה בגלריה מקום שיש בו פוטנציאל להיות בית לאומנות שאינה מתפשרת .

יחיאל שמי מהאבות המייסדים של המודרניזם בארץ ומאיר אגסי מבניה הצעירים בדור של האומנות הישראלית, אמן פוסט – מודרניסט , נפגשים.

שמי דיבר על אומנות נטו , "אני חושב שלאומנות בלי קביים יש כוח עצום,היא אוטונומית,היא יכולה לתפוש את האדם בשורשי השערות שלו והיא לא זקוקה להצדקות קדושות למיניהן " . (מתוך דברים של שמי לסיגל רשף,עיתון העיר,13.1.89) .

אגסי לעומתו הוא "המתבונן הגדול "הרואה מרחוק ומקרוב את האומנות ככוליות אחת גדולה. תלמיד שמחפש דרך. ספקן ומעמיק שאינו פוסק מלשאול שאלות,לבדוק את האומנות מנקודות מבט שונות עד כדי העזה מודעת ליצור בהיבט מסוים של סכיזופרניה.

... " אף פעם לא ביקשתי להעמיד "יצירת מופת " או אמירה גדולה ; ולא רק משום שזה ניראה לי יעד פנטסטי, החורג מהישג ידי, כישרוני ושאיפותיי, ואפילו לא משום שאני רואה בכך עניין לא רלוונטי לזמננו. הסיבה העיקרית נעוצה במזג שלי ובתחומי העניין שלי.פשוט מתאים לי – כסופר וכיצרן של דימויים , כ "ארכיונאי " ו "ספרן ", כ " אספן " ו " אוצר "- לשחק משחקי רישות אינדקסליים כאלה, תוך הפעלה של פורמט האלבום וספר האמן "

(מתוך מכתב ללביאה שטרן , אוצרת התערוכה " ספרים " בגלריה קלישר , תל אביב , 1993 ) .

מפגש אינטימי בין ניירות עבודה של שניים שעיזבונם האומנותי ממשיך לסקרן ולהטריד את עיני הצופה.

ליניב שפירא האוצר בגלריית הקיבוץ בתל – אביב, על שיתוף הפעולה בין שתי הגלריות שאפשרה את המפגש שמי/ אגסי .

ליעל ונמרוד כנעני שפתחו בפנינו את עיזבון שמי.

לגליה בר אור ולצוות המשכן בעין חרוד על היענותם המתמשכת לשיתופי פעולה, לאוזן קשבת ולייעוץ ועל כך שהפכו את המשכן לבית.

ל עידית עמיחי ממנהל תרבות , המחלקה לאומנות פלסטית על התמיכה .

לכא"נ – תעשיות כברי בע"מ על התמיכה הכלכלית ובמיוחד בשנת השלושים לגלריה.

התערוכה תוצג במסגרת אירועי : 30 שנה לגלריה בכברי.

ב-6/10/07 בשעה : 16.00 יתקיים במועדון לחבר בכברי רב – שיח על המפגש בחיים ובתערוכה בין השניים , בהשתתפות :

גליה בר אור, רותי דירקטור, יניב שפירא, שוקה גלוטמן, דרורה דקל.

יחיאל שמי/ מאיר אגסי : "מפגש" - תערוכה בגלרייה בכברי