"הוי, ארצי! מולדתי!"-תערוכה בגלרייה העירונית בבית "יד לבנים", רעננה

 כל עבר מצפה עצמו בפאטינה של תום. איננו חדלים לשוב ולבקש את העבר, וכשאנו מביטים אחורנית איננו נענשים. אנו מביטים אחורנית וליבנו הופך ל"נציב של סוכר".

האמנים המציגים בתערוכה מביטים איש איש אל עברו ומבטאים ביצירותיהם את מרקם החיבור האישי שלהם אל זהותם, שורשיהם וחוויותיהם כבני הארץ הזאת. בין שלושתם משיקות נקודות חיבור, הנוגעות בנושאים הקשורים לאדמה, מולדת, גאולה, היאחזות, ערכי עבודה, חינוך, ציונות, קולקטיב ומקומו של הפרט בקבוצה.

האדמה בעבודותיו של שלמה רותם היא סמל לטריטוריה של עם. בדומה לאידאולוגיה הציונית, מהווה האדמה אצלו דימוי בשל משמעות עליונה בהיותה מסמלת את המולדת. כל מה שכרוך באדמה הופך לערך מקודש: גאולת האדם הכרחית לקיום העם בארצו; פרי האדמה הוא סמל להצלחת ההיאחזות בקרקע; אדמה ומולדת הן חוף מבטחים אליו שאף העם היהודי להגיע, קץ הנדודים והקיום הקלוש כלשון השיר:

"הו שמעי אדמת מולדת, שב אליך בן עייף..."

דמויותיו של רותם מייצגות בהבעתן ובתנוחת גופן דיוקן קולקטיבי, המותאם לרוח שנות ה-30 וה-40 – חגיגי, נחוש, נושא ראשו בגאווה, נכון לכל משימה, מבטו מופנה בתקווה על העתיד כמילות השיר:

"פנינו אל השמש העולה...". אלה גם תיאורים המותאמים לתפיסת החברה הארץ-ישראלית של אותם שנים, אשר מצאה בחלוצים "קהילת עובדים בני חורין ושווי זכויות החיה על יגיעה..."

 

שלמה רותם - מייצרת חצץ, חיתוך לינול 30X40 ס"מ 2003

השמש העולה מן המזרח, שוטפת, מייבשת וצורבת בחומה את הארץ ובניה, מציפה בצבעי זהבה גם את סדרת עבודותיה של חדוה אטלס בן – דוד. האור הצהוב של חדווה הוא אור שכולו טוב, אור המגרש את החושך ומחמם את הלבבות. "אומרים ישנה ארץ/ארץ שכורת שמש/איה אותה ארץ/איפה אותה שמש?"

במסעה אל שנות ה-50 וה-60 חוזרת חדוה אל כותלי בית הספר בו שימשה מורה ומחנכת. רגעיה וחוויותיה המיוחדים עם תלמידיה נחשפים בציורי שמן על בד, דרך סצנות בהן משתתפים התלמידים בטכסי החגים שנערכו שנה אחר שנה על פי המתכונת והרוח של החינוך הציוני, אשר ניטוו שני עשורים לפני כן.

הקשר אל המכורה, האדמה והחקלאות מתבטא היטב בעבודה אחת שלה בה מתואר טכס חג השבועות, שבשיאו הניפו התלמידים טנא וזר ענק. ביכורי הפירות שהביאו התלמידים לטכס הוקדשו, באותם הימים לקרן הקיימת לישראל – גואלת האדמה, כשהתלמידים עטורי הזרים והתלבושות הצחורות, העומדים בטור בציור אחר של חדוה הם עצמם פרי ביכוריהם של אותם חלוצים משמע – הם הם דור הצברים הראשון של המדינה.

בתמהיל מעודן נשזרים אצל האמנית טכס הדלקת נרות חנוכה, המסמל את ניצחון המכבים עם טכס הנפת הדגלים ביום העצמאות, המבטא את קוממיות העם היהודי בארצו. שני הטכסים יחד יהוו סמל לניצחון הטוב על הרע, לניצחון האור על החושך.

יצירות אחרות של חדוה מאירות רגעים חולפים אחרים מעולמם של תלמידי בית הספר – כשהם יושבים בכיתה ומרוכזים בשיעור או כשהם מצטופפים סביב המחנך – מושא הערצתם. מלבד התיאורים הקבוצתיים מקפידה חדוה לתאר גם את התלמיד כפרט ביומו הראשון בבית הספר, כשהוא מעט מהוסס ומפוחד, אוחז בתיק האוכל ברקע לוח הכיתה עליו מתנוססת הכתובת: "שלום כיתה א'!" או תלמיד אחר החוגג את יום הולדתו, נושא בידו עוגה ופניו קורנות מאושר. לא נפקד מקומו של התלמיד החולמני, המתואר יושב על כיסאו הרחק מהמולת חברי כיתתו, או של זה האוחז בידו דגל ומצפה  בסבלנות לסיום צילומו על ידי צלם בית הספר – מראות המוכרים כל כך לכולנו מדפדוף בדפי אלבום תצלומי הילדות של אותן השנים.

חדוה אטלס בן-דוד –  בכיתה, שמן על בד, 180X140 ס"מ, 2003

רענן חרל"פ מציג בעבודותיו את חוויותיו האישיות כתלמיד בשנות ה-60. "האמן המבוגר בא לביקור אצל האמן הילד, צועד במחוזות ילדות אבודים כמו היה גוליבר בארץ הננסים ומתבונן במושאי זיכרונו במבט משתאה של ילד שגדל, ופליאות ילדותו הולכות ומצטמקות לעיניו".

(עדה נעמי, מתוך הקטלוג: רענן חרל"פ – עמודו! בגלריה לאמנות קרית טבעון).

המלחמה האישית של הפרט על מקומו בקבוצה, השמירה על הייחודיות שלו בתוך כיתת תלמידים, רצונו להתבלט או להציג מקוריות בתשובותיו לשאלות המורה – כל אלה מומחשים בסדרת ציורים תבליטיים/פיסוליים בהם מתוארים תלמידים מצביעים, ובפסלים של מתעמלת ומחללת בחלילית.

בנים בשעת משחק וקבוצת בנות המסתדרות לצורך צילום תמונת מחזור – יבטאו אצל חרל"פ את הפעילות הקולקטיבית בתחום בית הספר ואת הרצון והצורך של התלמיד כפרט להשתייך לקבוצה.

רענן  מיטיב לשלב בעבודותיו חומרים ראשוניים/בסיסיים פשוטים כמו למשל דיקט, אותו הוא מרכך במספר משטחים באמצעות שעווה, פעולה היכולה אולי, להצביע על נסיונו האישי למתן לעדן גם את תחושותיו, חוויותיו וזיכרונותיו משנות היותו תלמיד. הצבעוניות בה בוחר חרל"פ להשתמש ביצירותיו מחקה בהצלחה רבה את סקלת הצבעים של העפרונות, שהיו בשימוש התלמידים בארץ בשנות ה-60 המוקדמות. סקלה המאופיינת בפסטליות מאופקת ומהווה אנטיתזה לצבעוניות החזקה והזוהרת של הטושים, שהומצאו שנים ספורות מאוחר יותר.

רענן חרל"פ מצביעה, עץ לבוד, צבעי שמן ושעווה, 50X70 ס"מ, 2004

חומריות וטונאליות אלה של חרל"פ מביעות היטב בעבודותיו את הפשטות של פעם, של אותן השנים בהן התייצבו התלמידים מדי בוקר ברחבת המסדרים של בית הספר; לתמימות בה שלשלו את פרוטותיהם המעטות לקופת הקק"ל בשיעורי החברה של יום שישי; לשנים בהן בנים ובנות לבשו את אותם מכנסי התעמלות כחולים תוצאת "אתא"; לשנים בהן נשמרו העפרונות בקלמר עץ והספרים בילקוט עור חום; לשנים בהן שיחקו הילדים בקורקינטים ובעגלות אותם בנו מגרוטאות... וכשנעמוד מול יצירותיו של רענן נדמה ונוכל "לשמוע" דרכן את מילות השיר: "שיעור מולדת" אותן כתב עלי מוהר:

"אז בבית הספר/על הקיר תמונה/והאיכר חורש בה/את האדמה/וברקע: הברושים/שמי שרב חיוורים/האיכר יצמיח לנו לחם/שנהיה גדולים...    ...כך זה היה/פשטות רכה/זה הצטייר בילדותנו/שהייתה יפה..."