מקום צילום 3 בגלריה החדשה בבית גבריאל: תערוכות חדשות- אלכס ליבק, אורית רף, גלעד אופיר

בסקרי מדד אושר בישראל, כשמתבקשים המרואיינים לציין בספרות 1-10 את מידת אושרם, עולה תוצאה המפתיעה את אלכס שוב ושוב: בין 8-10. בשיטוטיו הבלתי נלאים כדי לספק מדי שבוע את הצילום הראוי למדורו ב"הארץ", נתקל ליבק באנשים אחרים. אנשים שאינם מקרינים שמחה ואושר, שהחיים תלויים על כתפיהם כמשא כבד והתוגה נשקפת מפניהם.

לאחר שנים של תיעוד הקונפליקט הישיר בינינו לבין שכנינו, בו נראים, עפי"ר, הפלשתינאים כצד הסובל והפגוע, מצא אלכס לנכון להראות את מידת הסבל שלנו. את הפגיעות והחרדה אותה אנו נושאים כחברה וכיחידים. זהו סבל שנולד, לדעתו, כתוצאה ישירה מ-40 שנות כיבוש: זוהי התבוסה המתמשכת ביותר, ההולכת ומתעצמת מדי יום, שנולדה מן הניצחון המהיר ביותר, במלחמה הקצרה ביותר בתולדותינו.

הסידרה החלה בצילומי אנשים המחכים בתור לאוטובוסים בירושלים בתקופת הפיגועים הקשה. האנשים נראים מודאגים, מהורהרים, מפוחדים, בודדים, לעולם אינם מחייכים או צוחקים. בהמשך נוספו צילומים כמו, למשל, קבוצת אנשים החוצים, סתם כך, מעבר חציה, אך הם נראים כצאן מובל לטבח. כמובלים לגרדום. לצילומי הקבוצות נוספו גם צילומים של לא ישראלים. כמו עובדים זרים, או תיירים. התיירים הבאים לארץ, כך ליבק, אינם באים מתוך חשק פשוט לבלות וליהנות. כאן לא לאס וגאס. לביקור בארץ מתלווה תמיד איזשהו כורח או משימה. עליה לרגל, ביקור במקומות הקדושים או בקברי צדיקים. ולכן גם מראה פניהם של התיירים אינו מקרין שאננות ואושר.

מאז ומתמיד ליבק מצלם בני אדם, ותמיד בשחור לבן. כך הוא רגיל. אך הצילומים, לדבריו, מקבלים באופן כזה ערך נוסף, לא מציאותי, שהרי איננו רואים בשחור לבן.

צילום: אלכס ליבק

כדרכו, ליבק אינו מביים .הוא רק מתבונן. בכל רגע ורגע מתבונן .וכפי שהגדירה זאת שרי אנסקי, רעייתו, אלכס תמיד בוחר פריים לצילום. אולי ניתן לומר, כי הוא חווה את חייו מפריים לפריים. גם כשהוא יורד למכונית לקחת שקית שנשכחה, הוא לוקח אתו את המצלמה. וכשהוא הולך לים וחושש לקחת אותה אתו שמא תיגנב, הוא מעדיף להשאיר גם את משקפיו בבית, כדי לא לראות, כדי לא לחוות את תחושת התיסכול של צילום, שמזדמן לפניו אך אינו יכול להתבצע.

סדרת עבודות זו של אורית רף שונה מקודמותיה. בעבר היו הסדרות בהן עסקה אורית יותר סגורות. היא בחרה נושא מוגדר מראש ובדקה אותו לעומק: קרח שקפא והצטבר בפריזר, אבק שנאסף על רהיטים ושטיחים, כפפות עבודה למיניהן או לחם הנאפה בתנור ושרידי פרוריו הנותרים דבוקים למגשים. אלו מקצת מן הנושאים איתם בחרה להתמודד.

בסדרה זו, שרק חלקה מוצג כאן, אורית בחרה לעבוד פתוח יותר ואינטואיטיבי יותר. ייתכן שהשיבה לארץ לאחר שהות לא קצרה בניו-יורק גרמה לכך. עם שובה היה חשוב לרף להתחבר מחדש אל הנוף המקומי ואל הסביבה המקיפה אותה.

בצילום אופק, עוסקת אורית בגעגועים הבלתי פוסקים לגעת באופק, שנידונים בהכרח לכישלון. ככל שנתקרב אליו כן יתרחק מאיתנו. אורית מתחה חוט מקצה הגג עד לקצה האחר (שאינו נראה בצילום), כדי שיהיה בגובה האופק. חלק אחד של הגג גבוה ממשנהו. בעזרת החוט ניסתה אורית לגרום לאיזון. הגג והים, כמו אגדת ילדים פנטסטית, אוצרים בתוכם טרגדיה שקטה של נסיון שלא צלח . נסיון שנועד, מעצם הגדרתו, לכישלון. היא שינתה את הפרספקטיבה באופן דיגיטלי למצב שלא מתקיים באמת, כדי לגרום לצופה תחושת אי-נוחות נוספת, אם כי מזערית.

צילום: אורית רף

בצילום רתיעה צילמה אורית את ביתה מיקה בסטודיו שלה. סדרת הפלשים גרמה למיקה למצמץ באופן טבעי. אותו אינסטינקט ראשוני, הצורך להגן על עצמה מפני הבזקי האור החזקים והמסנוורים, הוא שעניין אותה.

הצורך להשאיר עקבות, גם אם בעזרת שנוי מינורי, כמו בצילום האופק, או לתעד את הקטסטרופה השקטה שתמיד מתרחשת, גם אם היא נסתרת, הם ענינה של אורית.

גלעד אופיר אינו מצלם בני אדם. אך העולם המעסיק אותו הוא עולם בו משאיר האדם את אותותיו. הנוף המקומי, כאן בישראל, מרתק אותו.לכן מבנים למיניהם מושכים את תשומת לבו. יהיו אלו בנינים בתהליך בנייתם, בניינם שבנייתם הסתיימה או גשרים.

צילומי טבע כשלעצמו אינם מעניינים אותו. הדרך בה מנכיח האדם את עצמו בטבע היא מושא התעניינותו של אופיר. לכן נמשך גלעד לארכיטקטורה. נראה לו כי זוהי האמנות האולטימטיבית בה אדם מותיר עקבות בשטח. שרידי מבנים מתקופות קדומות וקדומות פחות, הם המייצרים פורטרט של תרבות, של חברה, של זמן.

גלעד אינו רואה את העולם המקיף אותנו כמובן מאליו. הוא חווה את האניגמטיות של הסובב אותו- אותנו שוב ושוב. בסקרנות אין קץ הוא בודק אותו חזור ובדוק.

בצילומי הגשרים, למשל, הוא בודק את החידתיות – מה עושה מבנה הגשר בנוף, מה הוא עושה לנוף, כיצד הוא חודר, כיצד הוא משתלט, כיצד הוא משתלב, האם הוא משתלב, ואיזו עובדה חדשה הוא יוצר בשטח. גם ערימת החול הניצבת שפוכה לפני הגשר, מרתקת אותו. כי אין זו ערימה "טבעית" שהרוח נשאה, אלא זו ערימה מעשה ידי אדם.

צילום: גלעד אופיר

תערוכת פאיי שונה מקודמותיה בכך שאין היא תערוכת נושא. נאספו בתערוכה זו פרטים מגופי עבודה שונים, וההקשר החדש שנוצר בין גופי העבודה השונים לבין עצמם ובינם לבין החלל – מרתק. אך על הצופה מוטלת המשימה למצוא את המשמעות והקשר. זהו ענין סובייקטיבי ואינטואיטיבי לכל מתבונן.

הגלריה של בית גבריאל פתוחה לקהל. בית גבריאל נמצא בצומת צמח בכנרת.

שעות פתיחה- יום א' סגור, בימים ב' עד שבת, מ- 10:00 עד 23:00,