חיפוש מותאם אישית של
|
|
|
| | אמנות טקסטורה | אודות | רשימת כותבים | פורומים | קישורים | חדשות אמנות | שליחת מאמרים | |
|
|
"שוב נפלו השמיים" - מירית כהן כספי תערוכות
בתערוכה הנוכחית עוסקת זו הפעם הראשונה שמציגה מתוך מאות צילומים,מוצגים בתערוכה בגלרייה "טובה אוסמן" 15 פריימים,המתלכדים לשלוש רצועות של חמישה צילומים בגודל 270 סמ´X 60 סמ´ כל אחת. שלושה בתים,שלושה טילים. "העבודה היא "ראשי פרקים" מתוך יומן מסע מתומצת וכואב,שלי ושל משפחתי, כפליטים בארצנו.
זו הפעם הראשונה שהמציאות במדינה הזו חדרה את האמנות שאני עושה.
עולם היצירה, היה עבורי מאז ומתמיד סוג של בריחה מודעת מהמציאות הפוליטית, מעין הסתגרות בגבולות הגוף והנפש.כנראה שכשהמצב הופך להיות כל כך הזוי, כל כך בלתי נסבל, פשוט כבר אין לאן לברוח. בטקסט שכתב
את השאלה מה הייתי עושה בלעדיה, אני משלימה כרגע בשם העצם מצלמה. המצלמה שהייתה צמודה אלי ואפשרה לי אתנחתאות של פרקי זמן קצרים מתפקיד השחקנית הראשית לתפקיד הצופה,בתקופה ההזויה הזו שסוף סוף נתנו לה שם: מלחמת לבנון השניה.
אני תושבת הצפון, יושבת על חבית חומר נפץ.מתגוררת בסמוך מאוד לאזור תעשיה (בתי זיקוק,חיפה כימיקלים ועוד). טווחנו ללא הרף. המקלט המשמש בימים כתיקונם מקום איכסון לעבודות שלי, רוקן אל תוך הסטודיו כך שרק שביל צר אפשר את המעבר מקדמת הסטודיו אל המקלט. בשבועיים וחצי הראשונים למלחמה היינו כלואים בבית, מוקפצים בין 10 ל20 פעם ביום למקלט. לא תמיד שמענו את האזעקה, לפי עוצמת "הבום" שערנו את מרחק הנפילה מאיתנו. אחרי שבועיים וחצי הגיעו מים עד נפש, ארזנו באישון לילה במהירות מירבית את החבילות. בן זוגי לחיים נשאר, אני ושני ילדי התחלנו את מסע הנדודים שלנו. אומצנו עם משפחה נוספת במושב חרות, ולסיום התארחנו במשכנות האמנים בהרצליה.
כל תקופת הנדודים, החזרה הביתה והשבת הסדר על כנו בסטודיו ובמקלט תועדו בדבקות במצלמתי. שעות, רגעים ודקות הפכו למאות צילומים שנצרבו במוח, צרובים בדיסק DVD אחד. מאות פריימים קטנים,קוביות צבעוניות סדורות לאורך ולרוחב, בנפח של כארבעה גיגה בייט. עבודות שלא תוכננו לצאת מהמגירה. טובה אוסמן יילדה את הרעיון.הקשיבה לחוויות האימה,הציצה בצילומים ואמרה: בואי נעשה עם זה משהו. בחרתי להציג כאן 15 צילומים המתלכדים לשלוש רצועות של חמישה צילומים כל אחת,בפורמט של ציורי מגילה יפנים.
שלושה פרגמנטים של שני מטר שלושים הפכו לשלושה מבנים מטאפורים. בשני החלקים הקיצונים למעלה-מראה פנימי של הדירה והגג במשכנות האמנים בהרצליה,נראה כמעט כמגזרת נייר שחורה של בית סימבולי.קובייה עם משולש מעליה,כשבצילום הסמוך בפרגמנט המרכזי, נשאב המשולש פנימה. שלושה בתים,שלושה טילים. עיני הצופה מתמקדות בקודקוד,למעלה ונופלות, עד הפריים האחרון מטה. הקומפוזיציה היא קומפוזיציה של ספרית צילומים על גבי צג המחשב. המלבן הלבן של הקנבס הוא המיכל של הצילומים, מאפשר קריאה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כאשר התליה בסמיכות, מאפשרת לקרא את התמונה גם מימין לשמאל משמאל לימין וב
הכל כל כך יפה וצבעוני, בית עם תקרת עץ משולשת,נעים חם ומאובזר.בניגוד לצילומי הזוועה של הריסות ומתים באמצעי התקשורת, כשכל צד מנסה להיות מזעזע יותר כדי לכבוש את דעת הקהל. אני מצלמת ושואלת את עצמי, איך בתוך כל יופי הצבע והרוך הזה, המציאות של המצולמים ושל המצלמת בשטח היא כל כך קשה.מה מסגיר את העובדה שהישנים המתוקים על הרצפה במצעים צבעוניים הם לא ילדים נינוחים הישנים את שנתם בטיול משפחתי, אלא משפחה שנסה על נפשה למקום מקלט.
 כשנפגשתי עם החומר על מסך המחשב, גיליתי להפתעתי שכמו במטה קסמים צילמתי לרגע, משהו מהמציאות הפנימית.
חלל החדר היה מואר עד כדי סבל. כמעט כמו תחת כיפת השמים. אבל בצילומים שבהם מוקדה עין המצלמה החוצה הוחשך פנים החדר והפך מסגרת לנוף החיצוני.החושך שבפנים תאם להפליא את חשכת נפשי.
בדיעבד, בתהליך הסינון המייגע של בחירת הפריימים הבנתי שיותר מכולן מעבירה סידרת הצילומים בסטודיו את האמת האובייקטיבית והסובייקטיבית. הסטודיו שלי הוא תשקיף המציאות ותשקיף העולם הפנימי. הקלאסטופוביה, העומס, הבלגן, הבלבול, הדחק, החרדה. הכול דחוס. אנדרלמוסיה בכל פינה. עבודות ארוזות המאזכרות גוף, חלקן מציצות מבעד לאריזות, חושפות חלקי ידיים, חלקי בשר. הלחץ, האזכור הנורא של המוות. תחושת המחנק במקלט כשאתה סופר את הנפילות וצריך להמשיך לשחק טאקי בשביל הילדים. התיקים, הניילונים, הקופסאות, הכול נארז ונפרק במהירות, באישון לילה. כמו גנבים בחשיכה, נוסעים במהירות, חולפים על פני אזורי התעשייה, חיפה כימיקלים, בתי זיקוק במהירות מצפים לראות שעברנו את גבול חדרה, שאפשר כבר לנשום לרווחה. הריקון, חווית המציאות ההזויה הזו: אתה נוסע ברחובות המוכרים ההומים הפקוקים שאתה כל כך מכיר, והם ריקים, כל כך שוממים טעונים מתח נורא.
הבית שלך שהופק להיות פונקציה של מיקום הקירות שלו ביחס לצפון. כל טריקת דלת מקפיצה אותך.כל צפצוף קל אתה רץ לתפוס מחסה. בערי המקלט,תל אביב הרצלייה, אתה רואה קבוצות אנשים בקניונים. חבורות של צפונים, אנשים מרוקני עיניים. הולכים ללא מטרה, תלושים מהקרקע עליה הם מהלכים. כשאני רואה אותם, אני חווה את הרפלקסיה של עצמי.יודעת שבדיוק כך אני נראית-כך נראה צל. צל של בן אדם רק לא בשחור לבן". *העבודות מודפסת על קנבס,במסגרת "אמן אורח" בסדנאות המכון לאמנות,מכללת אורנים. אוצרת: טובה אוסמן
|
|