משה שק – "צלמים" במוזיאון הפתוח תפן

תערוכות

60 יצירות מוצגות במוזיאון הפתוח, תפן בתערוכת הפיסול החדשה של האמן משה שק.

"ביהדות חל על האדם האיסור ליצור צלמיות המייצגות את האל, בניגוד לדתות אחרות המצדדות בצלמיות, המשמשות קנה מוחשי למאמין להיאחז בו, מתוך הבנה לחולשתו הבסיסית לנהות אחר הבלתי מוגדר. הצלמיות והטוטמים של שק נוצרים ללא נקיפות מצפון. שק לא עוקב אחר אופנות מקומיות ולא נוהה אחר איסורים דתיים. הוא שומע לעצמו, מאזין לטבע ולומד את שפתו. האמן, משה שק, עושה לו צלמיות בעקבות רוח השבט, אבל מרשה לעצמו חופש איקונוגרפי.דימוי הצלמיות שלו שאולים מן המציאות, לעיתים ממציאות שכבר אינה קיימת .." כותבת ד"ר דורית קידר בקטלוג התערוכה.

אמנותו של שק מזהה סמלים ומיתוסים כמוליכי תחושה של שייכות וקשר, כבסיס להזדהות וכמשקל נגד לתחושת העקירה. היא מחפשת אלמנטים היוצרים רצף של קיום חומרי, מקומי, שבעומק תשתיתו הוא נעשה אוניברסלי. יצירתו היא אקט פולחני-אמנותי השם לו למטרה לקשור בין שמים לארץ, בין חומר לרוח.

יצירותיו מושתתות על שלושה יסודות: המקום – יצירה מתוך חומרים מקומיים, כמיהה אל מאפיינים אזוריים, כבוד ואהבה לדורות של אמנים החומר – זה שיודע לשטות בנמהר ולהיענות למי שקשוב אליו. זה שיש ללמוד ולהבין אותו ולעשות איתו אהבה. הרצף – הכמיהה אל סודות העבר, אל פתרונות בני אלפי שנים, אל האמירות המדויקות של יוצרים שחיו בארץ הזאת ואל האנשים שנסחפו לחופיה ומנסים להכות בה שורש.

במכלול יצירתו סדרות טוטמים, חרסים ובעלי חיים. בכולן ניכר הניסיון לבדוק שוב ושוב, חוויות צורניות של פנים וחוץ, נפח וחומר, צליל, מקצב וצבע. דיאלוג מתחדש עם ההווה ועם החומר המקומי והכלל-תרבותי.

שק גורס כי התרבויות שנוצרו באזור הן תרבויות של רצף, קשר וחיבור. לדברי שק: "הלוקאליות של האזור משמעותה סינתזה של תרבויות. התרבויות השונות שנפגשו בצומת הדרכים הצמיחו דבר חדש. כאן נוצר האלף-בית הפונטי, כאן נכתב התנ"ך, כאן צמחו היהדות, הנצרות והאסלאם". הצלמים של שק הם חילוניים והומניסטיים, משום ששק מאמין בצורך האנושי המתמיד לפרש ולחפש. הוא אינו מאמין במקור סמכות חיצוני. לתפיסתו, מקור הסמכות נמצא בתוך האדם, והאדם הוא האחראי למשמעות, לפרשנות ולחיפוש. הגעגוע הוא המולדת האמיתית של האדם. שק הוא הומניסט במובן העמוק של המילה, הומניסט המאמין שהתיקון אפשרי, ושהאמנות לוקחת חלק בתיקון זה.

שק נולד בפולין ב- 1936. לישראל עלה ב- 48'. למד אמנות ב"בצלאל" והפך לתלמידו של הפסל רודי להמן. משנת 73' מציג תערוכות יחיד וקבוצתיות. רבים מפסלי הברונזה שלו פזורים במרחבים ציבוריים ברחבי הארץ. ביניהם, פסלים בגינת שינקין בת"א, בית האופרה בת"א, גבעת זאב בירושלים, גבעת חביבה ועוד.

אוצר: גבריאל מענית

אוצרת המוזיאונים הפתוחים: רותי אופק