שתי תערוכות חדשות במוזיאון פתח-תקווה לאמנות

 מרחב ביניים

התערוכה מרחב ביניים שתיפתח במוזיאון פתח תקוה ב-17 במאי, פותחת את הגדרת חלל המוזיאון לקריאה מחודשת ומזמינה את הצופה לבחון גבולות, מוסכמות והגדרות של מרחב פרטי וציבורי.

החלל המוזיאלי הקונבנציונאלי והמוכר, פינה את מקומו לטובת מסלול משובש, מעין מבוך המקשה על תחושת הכיוון, מאתגר את הצופה, מציב בפניו מחסומים, מעברים צרים ואף מאלץ אותו להתכופף ולהיכנס מבעד פתחים שנפערו בקירות המוזיאון. השיבוש המכוון, יצר חלל המזמן לצופה חוויה פיזית ומנטאלית לא שגרתית.

דרורית גור אריה, אוצרת התערוכה התערבה בחלל המוזיאון מתוך כוונה לבחון כיצד יפעל החלל המוזיאלי- הנייטרלי והסטרילי ("הקוביה הלבנה") במתכונת אחרת, המשבשת את התנועה ומשנה את חוקי הצפייה המקובלים במוזיאון. גור אריה הזמינה את האדריכלים רפאל כהן וניצן סט לחבור לתהליך ולבנות מודל של מסדרונות בתוך חלל המוזיאון. המסדרונות ממשטרים את ציר ההליכה, פתחיהם השונים מאפשרים למראית עין חופש בחירה, אך בפועל נשללת תחושת הביטחון, הכיוון וההתמצאות. התערוכה מפעילה משטר ראייה וצפייה לא שגרתי ומייצרת מניפולציה של כוח כלפי הצופה המתקשה לנוע במרחב הכאוטי.

בתערוכה משתתפים 12 אמנים ישראלים ובינלאומיים הבוחנים את מערך היחסים בין מרחב פרטי למרחב ציבורי כמו גם את התפרקותם של המרחב הפרטי ושל מושג ה"הבית האוטופי", דרך עבודות וידיאו, מיצב ואדריכלות, שרובן נוצרו במיוחד לתערוכה.

העבודות בתערוכה מציגות אספקטים אישיים, אינטימיים וחברתיים, על רקע המציאות העכשווית בה אנו חיים, המושפעת משינויים טכנולוגיים וחברתיים ואשר במסגרתה הולכים ומיטשטשים גבולות המרחב הפרטי והמרחב הציבורי.

במרחב העכשווי, מתקיימת בו זמניות גדולה בין קרוב- רחוק, חוץ- פנים. הוירטואלי, הרחוק והפיקטיבי על גבי מסכי המחשב והטלוויזיה הופכים לקרוב ולזמין, בעוד שהקרוב והממשי מאבד את חשיבותו.

גם במרחב התערוכה מתקיימת בו זמניות והכלאה בין קרוב- רחוק, אינטימיות לניכור ובין חוץ לפנים. העבודות מייצרות סביבה הפכפכה שבה מה שנדמה כקבוע הוא למעשה ארעי ומתפרק, ניתן לאריזה ולניוד מיידי. עבודות אחרות דנות באפשרות שהחלל כלל אינו קיים בממשות כלשהי אלא הוא שקרי ומזויף: מצלמות ניטור שאינן מצלמות, חלל אמנות מדומה ומבוים, ספינה כבולה שאינה מפליגה, סולם שאינו מוביל לשום מקום, או דימוי של בית חרב שנבנה וקורס מחדש אל עצמו.

בתערוכה משתתפים שלושה אמני וידיאו בינלאומיים: גולסון קרמוסטפה אמנית פוליטית- חברתית מטורקיה  שויה אזארי גולה איראני שחי ופועל בניו יורק ואדריאנה לארה אמנית ממכסיקו.   

משתתפים: 

נדב ויסמן, שויה אזרי, נטי שמיע- עפר, גולסון קרמוסטפה, טל אמיתי, אדריאנה לארה, רוית כהן- גת,

רפאל כהן וניצן סט, עופרי כנעני, אורית אשרי, ליאב מזרחי. 

נדב ויסמן, קומת קרקע 2007, מיצב

הכניסה לחלל ההצבה של נדב ויסמן עוברת דרך פתח נמוך שנפער באחד מקירות המוזיאון.

הצופה המנתב את גופו בהתאם לתכתיבי החלל, מוצא את עצמו במרכזה של סצנה שנדמית כלקוחה  מפנטזיה ומעלה תחושה של הימצאות בעולם אחר. במרכז המיצב, ספינת עץ ורודה המוצבת בתוך מה שנראה כמספנה.  הספינה נראית כבולה, תקועה, לא ברור האם היא בתהליך בניה או בתהליך פירוק.

על גבה נושאת הספינה את ביתה ועל סיפונה תורן עשוי עצמות.

הקולנוען שויה אזארי, גולה איראני החי ויוצר בניו יורק בעשרים השנים האחרונות, מציג עבודת וידיאו המהווה מסמך נוקב כלפי הניכור והאטימות בחברה האמריקאית - כסמל לחברה המערבית כולה.

A Room with a View, מגוללת סיפור טורד המגיע לשיאו בחשיפה טראומטית המותירה את הצופה מזועזע. זוג אמריקאי פרברי צופה בחדרו בדרמה הוליוודית טיפוסית המוקרנת בטלוויזיה. הצופים ביצירה שומעים את הקולות הבוקעים מן המרקע, שאינו גלוי לעיניהם, ואת תגובות בני הזוג לסרט המוקרן. בו-בזמן נגלה לעיניהם אונס ברוטאלי, המתרחש בנוף הפסטורלי של הפארק הנשקף מבעד חלון חדרם של בני הזוג, השקועים בהתרחשות שעל המרקע ולחלוטין אינם ערים למתרחש "מתחת לאפם". לאחר ה"הפי-אנד" של הסרט ההוליוודי, אל מול המרקע הכבוי, מבצבצים הניכור והריקנות שביחסי בני הזוג. אזארי בוחן את תחלואי החברה המערבית במרחב הציבורי והפרטי: תוקפנות, חוסר שוויון חברתי, אלימות מגדרית, מצוקות תפקודיות ורגשיות.

גולסון קרמוסטפה (Gulsun Karamustafa) Memory of a square 2005 , וידיאו

האמנית הטורקיה גולסון קרמוסטפה מציגה את השפעת ההתרחשויות במרחב הציבורי על המרחב הפרטי בעבודה המורכבת משני סרטי וידיאו בשחור-לבן המוקרנים במקביל משני מסכים: האחד מציג צילומים דוקומנטאריים של התרחשויות היסטוריות, חלקן אלימות, בכיכר מרכזית באיסטנבול והשני את השפעתם על משפחה המוצגת במרחב הפרטי - בבית. העבודה חושפת זיכרון של כיכר הנחווה מתוך הפנים. קרמוסטפה בוחנת את מארג היחסים הסבוך שבין החוץ החברתי-הפוליטי לבין מה שנתפס כפנים - חלל הבית האינטימי, שהוא גם מרחבו הקיומי הראשוני של הסובייקט. הבית מאכלס את היחסים המורכבים בין ההיסטוריה האישית של הפרט לבין ההיסטוריה הציבורית של "החוץ" - המדינה והקולקטיב.

אדריאנה לארה (Adriana Lara )2006  Art Film 1:Ever present yet ignored , וידיאו

האמנית המכסיקנית אדריאנה לארה מציגה עבודת וידיאו בעלת התבוננות הומוריסטית של המוזיאון כאייקון תרבותי כלפי עצמו. לארה יצרה מוזיאון פיקטיבי של יצירות מזויפות. בחלל "המוזיאון" מסתובבת קבוצת צעירים שעושים מחוות של "מבינים" בעוד העבודות והנרטיב הנלווים אליהן נשארים ריקים וחלולים. שומר המוזיאון המופקד על הסדר ועל שמירת עבודות האמנות, מועל בתפקידו וברגע שהצעירים נרדמים על הרצפה הוא פותח באקט וונדליזם והורס את היצירות. בעבודה יש ממד אירוני שמופעל כלפי המוזיאון כמוסד תרבותי בעל קודים משלו, המעניק "הילה" למבקרים בו. 

אורית אשרי Back in 5 minutes 2007 , וידיאו

אורית אשרי, אמנית ישראלית החיה ופועלת בלונדון, בוחנת בעבודת הוידיאו Back in 5 minutes את המרחב האמנותי האישי של האמן- הסטודיו בו הוא יוצר. אשרי מציגה מפגש פולשני בין אוצר לבין אמן בסטודיו שלו. האמנית השתמשה בסטודיו הפרטי שלה בלונדון  לצורך העבודה. העבודה מציגה סיפור על גבר המבקר/פולש לסטודיו שהאמן נעדר ממנו, כפי שמלמד הפתק המונח על השולחן: "הלכתי לחנות לקנות חלב ועוגיות, תרגיש חופשי להסתכל". הגבר שמתברר כאוצר שהגיע לפגישה עם אמן אכן "מרגיש חופשי":  מחטט בסטודיו, בודק חפצים שונים בתוכו, ומרשה לעצמו לחלל את קודשי הפרטיות של האמן והיצירה. הנבירה בחפצים האישיים שבסטודיו מהווה חדירה ממשית ומטפורית לנבכי אישיותו של האמן.

נטי שמיע - עפר מושבה, 2007, מיצב

נטי שמיע- עפר בוחנת אפשרות לקיום חיים במרחב הציבורי, תוך בחינת ההשפעות הפיזיות והמנטאליות שמזמן מצב כזה. במיצב מורכב ומקיף המתייחס בין היתר לתופעת הנוודות וההומלסים המאפיינת את עידן הגלובליזציה,היא מציגה "עיר פיקטיבית" לנווד האולטימטיבי, המשוחרר מרכוש ונע בחופשיות במרחב הציבורי. עבודתה של שמיע- עפר היא מעין הצעה אוטופית הכוללת פתרונות להתמודדות עם חיים במרחב הציבורי האורבאני תוך שמירה על המרחב הפרטי המגונן. היא מבקשת לבחון את הטריטוריה הבסיסית והמזערית ביותר המתקיימת בנקודת החיכוך שבין הפרט למרחב, רגע לפני שהמרחב הפרטי מתפורר ומותיר את היחיד חשוף אל מול המרחב הציבורי.

עופרי כנעני, פאתוס, 2007 וידיאו

עבודת הוידיאו של עופרי כנעני, אמנית ישראלית החיה ופועלת בניו יורק בשנים האחרונות, מגוללת מסע הרואי של גיבורה בעיר מוכת טראומה. העיר של כנעני, המחומשת במנגנוני בקרה ושליטה שנועדו לשקם את ביטחון תושביה, הופכת לזירה עוינת המאיימת על נפשה של הגיבורה. כנעני מציגה את אמצעי המיגון ומנגנוני הפיקוח של העיר הפוסט-מודרנית כמפלצות מיתולוגיות שיש להילחם בהן עד חורמה. ככל שמתרבים המנגנונים הטכנולוגיים המקיפים את הגיבורה, כך הולכות וגוברות חרדותיה, עד שהיא יוצאת למסע של שחרור כנגד "המפלצות" העירוניות. מסעה - ספק מציאותי, ספק פואטי - מתקיים בזיקה למסעו ההרואי של הֵרַקלֵס, הגיבור המיתולוגי. המקהלה, האמצעי האמנותי המגשר בטרגדיה היוונית על פערי הזמן והמרחב, ניצבת בסרטה של כנעני על גג בניין לרקע תפאורת העיר ומגדלי הזכוכית שלה, והיא מדווחת על מעללי הגבורה המתרחשים הרחק מעין הצופה.

טל אמיתי, קתרינה 2007- 2006 , טכניקה מעורבת

טל אמיתי מציגה עבודה אישית על התפרקות חלום הבית והמשפחה דרך דימוי של בית שנהרס בסופת ההוריקן "קתרינה" בניו אורלינס. אמיתי מצאה באינטרנט תצלום של בית שנהרס בסופה, עיבדה אותו בפוטו-שופ, הגדילה אותו, וכמו במעשה רקמה "הפיחה" בו אט-אט חיים חדשים. הבית של אמיתי נבנה קו אחרי קו, (כמו הנחת לבנה על לבנה), מרצועות חוטים עדינים המודבקים על משטח פרספקס שקוף. הבנייה וההרכבה מתחזות לפעולת תפירה, אך אמיתי חושפת את המניפולציה האמנותית בהשאירה על גבי המשטח דבלול של חוטים פרומים, כקרעי קיר לבנים. אמיתי שמרבה לעסוק ביצירתה במושגים "בית", "אושר" והשבריריות שמרחפת מעליהם, חושפת גם בעבודה זו, את מופרכות הבית והמשפחה כמסד מוצק של ביטחון, יציבות ואושר. הבית שלה הוא מעטה אשלייתי, דק ושברירי, שהזיכרון מטיל בו צל כבד והפחדים חבויים בתוכו. כמו ארמון חול, שיישטף עם הגל הראשון ויימחה כהרף עין.

רוית כהן-גת,  Joony Joony2007 , מיצב, (סריגה, עבודת סאונד)

עיבודים ועריכה מוזיקלית: יהודה עדר, עיבודים והפקה מוזיקלית: אלון עדר, שירה ונגינה: מורין נהדר.

רוית כהן גת מזמינה את המבקרים בתערוכה להיכנס ל"חדר משלה", מרחב אישי הטעון באירוע אבל פרטי המלווה בשירת קינה הבוקעת מבעד לרמקולים. המיצב  Joony Joony ( "אהובי", "אהובי" בפרסית)  מזמין את המבקרים לחדור לחלל אינטימי, רווי זיכרון אישי כואב הנישא על גבי צלילי שירת מקוננות ולספוג חוויה אישית מרטיטה. חדר המקוננות של כהן גת הוא חלל נשי. שירת הקינה הנשית שהוקלטה במיוחד לפרויקט נשמעת ברחבי החדר ללא הפסקה. את שטח אחד הקירות כיסתה כהן גת באריג סרוג מעוטר בדגמי מעוינים, כיסוי של החולין, כנהוג בבתי אבלים. המרחב שכהן גת יוצרת אינו חלל מקודש. היא חושפת את המהלכים המייצרים ריטואלים פולחניים רגשיים, את המניפולציה שמאחורי האבל. כהן גת גם משבשת את תפיסת החדר הנורמטיבי. החלל שלה הוא למעשה מסדרון צר וארוך, שבו הצופים/המנחמים החוצים את הסף מתקשים לקיים את ריטואל האבל, כיוון שיריעות האריג משתרכות עד הרצפה ומצמצמות את מרחב התנועה בתוכו. קול הקינה הבוקע ממערכות ההגברה שהוטמנו בקיר העבה חושף את הטכנולוגיה המייצרת אותו ו"מתעש" את מנהגי האבלות.

רפאל כהן וניצן סט,  אל השכחה 2007 , הצבה

האדריכלים רפאל כהן וניצן סט חברו לדיאלוג האוצרותי ושותפים לשיבוש הפיזי של חלל המוזיאון. כהן וסט תכננו ויצרו פרויקט אמנות במדיום האדריכלי. עבודתם אל השכחה, היא מבוך המסדרונות שהוצב בחלל המוזיאון ומשבש את התנועה בתערוכה. הפרויקט עושה שימוש בפעולות של שכפול ושעתוק בדומה למהלכים הנפוצים כיום בתכנון הסביבה הבנויה. המסדרון כמרכיב מסדר ומארגן, מופיע בתערוכה כלבירינט בקנה-מידה ביתי. מערכת המסדרונות המהוקצעת של כהן וסט החוצה את חלל התערוכה לאורכו מאופיינת בצורות מוכרות מהסביבה הביתית: קירות, פנלים, משקופים, אך היא אינה מממשת את ההבטחה הנובעת מעצם תפקידה. המסדרון אמנם מנתב את ציר ההליכה בחלל, אך מתפקד כמבוך כוחני ונעדר ביתיות המייצר חוויה גופנית של כפייה, מבוכה וצפייה משובשת במרחב האמנותי. 

ליאב מזרחי,  360 מעלות, 2007 מיצב, טכניקה מעורבת

ליאב מזרחי, מציב בחלל המוזיאון מצלמות מעקב המקבלות את פני המבקרים בתערוכה.

ביותר ויותר מרחבים ציבוריים ועירוניים מוצבות מערכות ניטור ובקרה העוקבות אחר הנעשה בבחינת "האח הגדול" שעינו פקוחה על הנעשה. מערכות אלה מוצבות גם בחללי תצוגה מוזיאליים, צופות אחר המתרחש, עוקבות ובוחנות כל תנועה מתנועותיו של המבקר, מה שיוצר אצלו תחושה טורדנית של חשיפה הגובלת בשיתוק. מצלמות המעקב של מזרחי רק נראות כמערכת בקרה, למעשה הן מתחזות ל"דבר האמיתי" שמייצר את אותה תחושה טורדנית ומאיימת בחלל. המצלמות של מזרחי עשויות מחומרי רדי מייד, חומרים פשוטים העומדים בניגוד גמור לתחכום של מערכות הבקרה האמיתיות ולמעשה מרוקנות מהכוח הגלום בהן. מזרחי מייצר פעולה חתרנית בקנה מידה קטן, המנטרלת את מקור האיום מכוחו באמצעות שכפול מזויף, שקרי. עבודתו שולחת קריצה לעבר המבט האלים והחודרני של המצלמה המקבלת את פני המבקרים במוזיאון.      

אוצרת: דרורית גור אריה

מושג ראשוני

סדרת תערוכות המשחזרות מיצבים משנות ה- 70

פרויקט #  1

גדעון גכטמן, רצפה מתקפלת 1973

מוזיאון פתח תקוה יוצא במחווה לשנות ה- 70, בסדרת תערוכות שישחזרו מיצבים מרכזיים מאותה תקופה מנקודת מבט עכשווית.  

דרורית גור אריה, מנהלת ואוצרת ראשית של המוזיאון יזמה את הסדרה "מושג ראשוני", מתוך כוונה להציג שחזור, פיתוח או הרחבה של עבודות מיצב משנות ה- 70, שנים מכוננות באמנות הישראלית.

הפרויקט הראשון בסדרה, יציג את רצפה מתקפלת עבודה של גדעון גכטמן שהוצגה לראשונה בתערוכה קבוצתית בשם "פינות",שאצר רן שחורי בפברואר 1973 בגלריה "בלטמן" בתל אביב (כיום מיקומה של גלריה "שלוש"). עבודה זו התאפיינה בשפה מושגית, מהמאפיינים הבולטים בשנות ה-70, שבדקו את גבולות השפה האמנותית עצמה. התערוכה הקבוצתית שבה השתתפו בין השאר גם נחום טבת, מיכל נאמן, ביקשה ליצור "סביבה" בחלל הגלריה, (מה שמכונה היום: מיצב, הצבה).

ההצבה יצרה מעין פינה מקופלת דמוית רצפת בלטות הטרצו של הגלריה. "מעשה הקיפול" נוצר מבניית משטח טרצו על גבי קונסטרוקציית ברזל ורשת, מריחה של שכבת מלט ועליה שכבת מלט לבן עם אגרגט שתאם למרצפות הקיימות. לאחר מכן לוטש המשטח שעליו צוירו המרצפות בעפרון. מקורו של רעיון קיפול הפינה היה ברצון של גכטמן ליצור עבודה שתתערב בחלל, תשנה אותו ותהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו.

ברצפה מתקפלת חקר גכטמן גם את פעולת האמן עצמו, פעולה של מאמץ פיזי שלאחריו האובייקט מתכלה ונעלם. התערוכה נמשכה כשלושה שבועות וביצועה, הריסתה ופינוייה מחלל הגלריה היו כרוכים בעמל רב, אחד הערכים המעסיקים את גכטמן בחלק מעבודותיו כמו "עבודה עברית".

השחזור הנוכחי של העבודה מתייחס לנתונים של חלל התצוגה במוזיאון פתח-תקוה לאמנות ולרצפת הבטון שלו. הדיאלוג בין הדימוי למקור מתקיים הפעם באמצעות פעולת צילום ולא באמצעות  הציור שנעשה על גבי המשטח בשנות ה-70

אוצרת: דרורית גור אריה

 שתי התערוכות יוצגו עד 16 בספטמבר

מוזיאון פתח תקוה לאמנות, ארלוזורוב 30 , פ"ת. טל': 9286300