איש היער - תערוכה משותפת טורקיה - ישראל

תערוכה של אמנים ישראלים וטורקים-מוסלמים החיים באירופה, גרמניה ואנגליה נפתחה ב- 9.3.06 בגלרייה החדשה בירושלים.

התערוכה יוצרת הקשר מעניין בין יהודים למוסלמים שלא דרך הצד הפלסטינאי. בעקבות קשר שנוצר בזמן לימודי תואר שני באומנות בגולדסמיטס קולג´ בלונדון.

התערוכה כוללת עבודות וידאו ומיצב של חמישה אמנים, שלושה ישראלים-יהודים, ושניים טורקים-מוסלמים. האמנים המוסלמים חיים בגרמניה ובבריטניה בסביבה נוצרית, מתייחסים ביצירתם לעצם היותם מוסלמים במדינות זרות, עוסקים בזהות אישית, הגדרת מקום, יחסי הפרט והסביבה.

שלושת האמנים הישראלים חיים בישראל. נוגעים בבעיות מטפיסיות של קיום מתוך הטריטוריה הטבעית שלהם, לא עוסקים במאבק הפוליטי לשמו, אלא במיקום הפרט ביחס לחוסר הביטחון הכללי בעולם, הנובע ממלחמות והעדר שלום.

השאלות בהן התערוכה נוגעת הן: הקשר של דת כיוצרת תרבות, מוסר, ערכים, קשר בין קבוצות.
שאלות מעניינות העולות תוך עבודת האצירה, הן זהות האדם האוניברסלי, ללא הגדרת דת ומקור,

וכך כותב אוצר התערוכה, דורון פורמן:

"תוך כדי טיול ביער, נתקל במראה גדולה שחורה. הוא מירק אותה, ניקה וזיכך בעמל רב, אך בבואתו נותרה מטושטשת ועכורה.

התרבות האנושית מתנהלת בין שתי דיכוטומיות. האחת האצילית יצרית, חייתית; והאחרת - התרבותית מוסרית.

הגישה הניהיליסטית של ניטשה דגלה בחיבור האדם אל הצד היצרי-חייתי שבו. גישה זו שללה את המוסר והתרבות כדרך חיים, אם כיהודי או כמוסלמי.

בספרו "מיין קאמף" משנות ה-20, טוען היטלר שמי שאינו חזק דיו כדי לשרוד, אינו ראוי לחיות. מהו הכוח המניע את החברה? את ההיסטוריה? מלחמת הכול בכל.

בדרך המלחמה מתפרקת התרבות לרסיסים, אין תוחלת לחיים. כך מתפרק האדם לאוסף של אנרגיות מפוזרות, תהליך המנוגד לרצון להיאחז ביציב ולהרגיש את המשתנה. היסטוריה זו של המאה-20 תבעה קורבנותיה והותירה את הפחד מאימת המלחמה והמוות.

חמישה יוצרים, שכל אחד מהם מתייחס בדרכו האישית והמיוחדת לנקודות תורפה של התרבות. האמנים הטורקים מתעדים מקומות ופעולות בהקשר להיבטים של זהות אתנו-פיזית, למקום וטריטוריה. הם מנסים לחזק את ביטחונם וזהותם המוסלמית בפרנפורקט ולונדון, הערים האירופאיות בהן הם חיים. מסתבר שבמדינות אלה, ה"הטרוגניות התרבותית", המתבטאת ב"קבלת הזר", קיימת רק באופן מניפולטיבי-קישוטי (אקזוטי), ולצרכי אינטרסים פוליטיים. השימוש בזר נובע מהקשרים פוסט-קולוניאלים של שליטה.

האמנים הישראלים מתייחסים לגבולות העצמי האנושי במובן מטפיזי. הם מוציאים דבר מהקשרו ע"י עצם השימוש בסמלים או בהסתרה, מתוך המבט באחר, הפגיע, המרוחק, הנושא על גבו את תלאות ההיסטוריה של הזהות הנפרדת המודחת. עולמם של יוצרים אלה שואב השראתו מהפרקטיקה של מדעי הנפש המערביים ומהמיסטיקה הפגאנית המורכבת גם מסמלים וירטואלים.

מושג ההשגחה, על פי העיקרון הדיאלקטי, כולל נוכחות והעדר. ההעדר פירושו הסתר פנים. פירושו שהאל מסלק עצמו מן ההיסטוריה. מדוע? הוא צופה בה אך אינו מכונן או מתערב – כדי לאפשר את עצם קיומה. הנוכחות הגלויה שלו, עולה. נוכחות כזו הייתה משתקת את האדם ומפריחה את ההיסטוריה.

לדוגמא: השואה היא קריסה של ההיסטוריה. קריסה של התרבות ושל הדת. היא שברה את הרצף של ההיסטוריה. מי שתופס את ההיסטוריה כקו שצועד לקדמה, מאמין במורשת האנושית של המוסר והצדק. ברגע שמורשת זו מתפרקת, אין לו יותר למה לקוות. כך גם לגבי התרבות והדת".

האמנים:

Ergin Cavasgulo

מצלם את “"Fort van Ertbrand - מיפקדה צבאית בבלגיה מזמן מלחמת העולם הראשונה, שבנייתה הסתיימה טרם פרוץ המלחמה, ב - 1912, ובונקר Bunkers (Tankval) שנבנה בזמן מלחמת העולם השנייה. באמצעות המבנים הצבאים הוא מנציח את אימת המלחמה והשלכותיה הטראומטיות המוטבעות בזיכרוננו.

Nasan Tur

מתייחס אל הגבולות הסוציו-אקונומיים של קבוצה עם שייכות תרבותית אתנית מאד מסוימת – העדה המוסלמית שהוא חלק ממנה. בדרך אירונית הוא מתייחס למה שנחשב שונה. הוא בודק את הגבולות שבין הנורמאלי ללא-נורמאלי ומציע דרך פוזיטיבית למה שנחשב בחברה ללא-פונקציונאלי. Nasan בודק את גבולות הגישה החברתית באשר לפעולה אירונית וחריגה עבור אדם בוגר בסביבה האורבאנית, הוא מתגלגל במקומות ציבוריים בערים שונות בעולם: פריס, טוקיו, איסטנבול, פרנקפורט, או רץ בדירתו כמטורף, כחייה הכלואה בכלוב.

מתוך: האיש המתגלגל´ - Nasan tur
איסטנבול, טוקיו, פרנקפורט, פריס
מיצב 4 וידאו דיגיטאלי, 5.5 דקות לופ, לכל סרט2001-2004

יעקב חפץ

מתוך: צייד הפרפרים העיוור
מיצב וידאו. 14:00 דקות בלופ. 2005

ליליאנה קדישבסקי

מתיחסת אל הזמן כאל "ריקוד קסום של עשן המשנה גוונים בתבנית מתמשכת; הערפל השביר, בר-חלוף, הנמוג אל תוך האוויר הדליל. תזכורת שמשהו אכן התקיים עד לרגע שבו הוא הפך לזיכרון. מבט אל חיפוש דרך, אל אופציית הבחירה. מבט אל לידתה של אשליה".

דורון פורמן

מאתר נקודות תורפה או נאחז לפרקים מזדמנים במקורות של אנרגיה, מציץ אל הנסתר, אל מעבר, מקום ללא מילים בו זרימה ופכפוך מקיימים אנרגיות חיים אדירות, ראית הטבע כמקור לעוצמה שבו מתקיים מפגש בין זרמים בלתי פוסקים.

על "הגלרייה החדשה":

מוקד חדש לעשייה רב-תחומית ובין-תחומית. מיקום הסדנאות - בירושלים המופלאה, וספציפית במתחם אצטדיון "טדי" לכדורגל, בתפר שבין בידור להמונים והאמנות החזותית ("האלטיסטית") - מדגים לכאורה רצף של ניגודים משוועים וקיצוניים, כדוגמת זה הקיים כביכול בין האמנות לבין המשחק בכדור. ואולם ה"סתירה" מדומה. השילוב בין הפיזי והרוחני עתיק יומין הוא, ושורשיו טמונים עמוק בתולדות האנושות ובתורות עתיקות - חדשות שהאדירו את יופיו הפיזי והתרבותי של האדם כשלמות. עוד משחר ימי הציוויליזציה היוותה תפיסה זו מרכיב חיוני בגישה הומניסטית, והיא נשארת כתשתית איתנה להתפתחות האדם המודרני.

זה לצד זה ובהפרייה הדדית - העשייה האמנותית והמשחק, בתקווה להיווצרות הסינתזה הברוכה בין גוף לרוח, תוך דיאלוג החוצה ומסיר דוגמות פורמליסטיות. מאחורי הכללים הנוקשים-לכאורה של ה"משחק" טמונות הגדרות חופשיות של יצירה ויצירתיות. כי בהיעדר מרכיבים אלה לא יתקיים ה"משחק", ההתמודדות שמעלה אותו לדרגת יופי ושלמות. השיח הפוסט-מודרני נסוב בעיקרו על העשייה האמנותית, המהווה לו ציר מרכזי, תוך כדי עיסוק בהתניות היסטוריות ותרבותיות, ובחיפוש מתמיד אחר מקוריות וזהות. על סף המאה ה - 21 נקרא האמן הצעיר להשיל הגדרות ונוסחים המוכתבים ע"י ממסד אמנותי המשבץ את היצירה עפ"י צרכיו - תכתיב אשר הצמיח לא אחת אמירות של זהות כוזבת ולאמנות. מקומה הטבעי של היצירה האמנותית הינו בחלל פיזי המאפשר תנועה וזרימה בחירות ההכרחית, כאשר כל תנועה - ביצירה כמו על מגרש המשחק - הינה ערכית. סדנאות האמנים מציעות בית-יוצר יחיד-במינו עבור חבורה של יוצרים צעירים המהווים חתך אמנותי עכשווי. חלל ייחודי זה מעניק ליצירתם את התנאים הפיזיים והרוחניים הדרושים, והמאפשר להם להיזון משיג- שיח שינהלו בינם לבין עצמם. התוצאה: מכלול היצירה החזותית אשר נותנת ביטוייה בנוכחות פיסולית, בצבע, בחומר, בתנועה ובאור, ומפיקה חוויה של הבלתי צפוי בתוך הנוסחים והרשמים של שפת היצירה המוכרת בתולדות האמנות.

נעילה: 9 באפריל 2006

אתר הגלרייה החדשה