לא תִראו لا تروا/ لا تخافوا (לַא תָראו / לַא תְפָחו): התערוכה הבאה בגלריה לאמנות אום אל-פחם

לוח עץ שנאכל בשריפה נמצא לרגעים אחדים בשיא יופיו. פואד אגבאריה מבקש לדבר על מתחים מהסוג הזה. הוא מוליד את עבודותיו תוך מאבק לאזן בין קטבים: מסורתי-המצאתי, תבניתי-פרוע, מרוכז-מפוזר, חשוך-מואר, נחשף- נסתר, אמיתי-מזוייף. מצד אחד הוא מייצר בדייקנות אורנומניטקה מסורתית, מדבר על תרבות ועל שורשים ואז שולח יד להרוס את הסדר, למשוך מהפיח צורות פרועות, מופשטות. בין השאר הוא בוחר בפיח השחור, תוצר שריפה "מלוכלך", כחומר גלם לעבודה, ואז באמצעות אקריליק מנסה לזייף שריפה אמיתית.

אסנת קרסנקי מצלמת מראות דוממים: גטו, גדר, חומה. מראה בתים בשועפאת מכיוון פסגת זאב, ירושלים – לא רואים נפש חיה. מראה הגדר והכביש החדש לאורכה מכיוון קציר מצפון מערב לברטעה – חיתוך נוף למופשט, שרירותי. אישה צועדת לצד צילה המוטל על החומה באבו דיס. חומה הגבוהה ממנה פי חמישה. אימת הבטון הדוקה. 

אריאלה שביד משתילה את פניה במקום פניהן של נשים פלסטיניות, חיילות ומתנחלות  במחסומים ובמעברי הגבול, כפי שהן מופיעות בצילומיו התיעודיים של מיקי קרצמן. הפנים האנונימיות שצילם קרצמן תובעות להיות פניה של שביד ובאמצעותה לספר את סיפורן. הדמויות המקוריות אינן אנונימיות עוד. כולן אריאלה שביד. כולן אנחנו הצופים.

נעמה יוריה שולחת תיירת ל"חופשה בג'נין". יוריה משתילה, בעבודת פוטושופ צינית, תיירת לתוך צילומי עתונות המתעדים את התופת של ג'נין בימי המבצע הצבאי "חומת מגן" ב-2002. אנשי העיר מפלסים דרכם אובדי עצות בין הריסות, והתיירת קונה, מתפעלת, מפטפטת, מבלה. אולי משהו בהומור השחור הציני ינפץ את העיוורון ויעורר מחדש את האבסורד שבמצב הקיומי הזה.

גיא רז מציג סוכות מציל שצילם מבעד לאוטובוס נוסע. סוכות מציל בחוף עזה ובחוף תל-אביב. קו האופק הוא אותו קו אופק, הים הוא אותו הים. סוכות המציל אינן מאוישות. לא דגל שחור או אדום או לבן - להזהיר מפני הים מתנופף עליהן - אלא דגלי ישראל ופלסטין מתנופפים, מכריזים על נוכחותם, כמו על מגדלי שמירה. את מי ואת מה הם יוצאים להציל?

חאדר ואשח קורא לסדרת ציורי הדיוקנאות שלו מֻעַלַקָתּ (על שם מגילות השירה שהיו תלויות בכעבה במכה). דיוקנאות של בני משפחתו העקורים, ודיוקנאות עצמיים - וברקע להם, לצד אורנומנטיקה מוסלמית, שירים משל גדולי המשוררים הערביים: מחמוד דרוויש, אחמד מטר, ואחרים. הטקסטים מדברים על נאמנות לזהות ולתרבות הערבית, לצד ביקורת עליה. הכתיבה על עור, ככתיבה מסורתית-קאנונית על קלף, הוא מעשה געגועים והנצחה למשוררים האהובים ולבני המשפחה המפוזרים בעזה, בגדה, בירדן, ובסיני. 

חאדר ואשח  -  מֻעַלַקָת

בעבודת הווידיאו של איתן הלר –Love Sum Game  - הוא משחק טניס עם חבר, כאשר כל אחד מהם נמצא מן העבר השני של חומת ההפרדה באבו-דיס. הם לא רואים אחד את השני ומתמסרים. האין זה אבסורד? חומת בטון החוצה יישוב, שכונה, רחוב? כולאת שדה ראיה, חוסמת מעבר, אפשרויות. זו לא אסתטיקת בטון, זה בטון. המצלמה מתעדת את המתרחש: את הגרפיטי על החומה, את תנועת הכדור, את הילדים הצופים במשחק, את החיילים שמגרשים אותם משם. והכדור כמו מטוטלת, עובר מצד לצד. כמוהו התנועה הקבועה בין הקונקרטי לסימבולי בעבודה זו.

בעבודת הווידיאו בלוק של חנא פרח ודינה שהם, בונים השניים, כל אחד לעצמו, בית. ככל שהם בונים - מכסים עליהם הקירות, חוצים ביניהם, כולאים אותם ומעלימים אותם, כל אחד בביתו שלו.

נסרין אבו-בכר, מציבה יציקות בטון עם קונסטרוקציות ברזל בתוך מכנסי ג'ינס של פועלי בניין. נוכחות היציקות בתוך בגדי הפועל, והיעדר הדמות עצמה, מאזכרות את יציקות הבטון בחביות הפח של מנאל מחאמיד, המוצבות בגלריה מאז תערוכת "אפשר היה לראות הכל". חצאי הגופים עומדים בשורה, כקבוצת כוח, כמחסום, כהפגנה נוכחות. הבטון יעשה את שלו.

יואב בן דוב מטביע את חותמו בבטון. מטביע כף יד ורגל, מנסר לקוביות גדולות, מסתת, מטייח, מצפה. בחלל הגלריה מוצבות הקוביות כאבני מחסום כבדות. אבני המחסום הן החותם צה"לי. הבטון הוא חותם של המצור: איטום בתים, חומה, מנהרות, מחסומים. איך מחשבים משקל בטון? 2.2 טון לקוב בטון. מיליוני טונות של בטון. זו לא ארכיטקטורת בטון, זה בטון.

דוראר בכרי מצייר עצמו עומד, זר, בתוך נוף טרשים סלעי של מולדתו. הוא אינו מביט ואינו מתמסר אל הנוף הזה שיכול להיות שלו, אלא אל העז היחידה, המגמגמת, העומדת מולו.

בפואמה "מצב מצור" כותב מחמוד דרוויש: "אני אלחש לצל: לו / היתה ההיסטוריה של המקום הזה הומה פחות / היו שירי ההלל שלנו / לעץ השיטה רבים יותר". (4)

יוחאי מטוס מייצר במיצב פנטזיה הפוכה סכימה של היפוכים: שלט תאורה ססגוני ומהבהב מוטל הפוך על הרצפה. הפנטזיה של הפרחת השממה (Oasis, נוה מדבר) נאטמת, חסומה. אחורי הקלעים הוא מה שגלוי לעין: מסורבל, כבד, לא נוצץ, לא מפתה ולא מבטיח. חשיפת הצד הנסתר, 'המכוער', של הפנטזיה-חלום, חושפת את תוצרי הלוואי על חשבונם הם מתקיימים.

מרב שין בן-אלון יוצרת במיצב לדבר אל הקיר דימוי מדיבלים אדומים על קיר גבס. הדיבלים מסמנים גוף שהיה מחובר לקיר, ולאחר שהוסר, הם לכאורה, מה שנשאר. דימוי הדיבלים משמש עדות לחיים שהיו וחושף את פוטנציאל הזיכרון של מה שהיה ונמחק. הדיבלים הם בו בזמן סימן לדבר מה אחר והדימוי שהם יוצרים הוא דבר כשלעצמו.

'לדבר אל הקיר' הוא גם פרפרזה על היעדר: דיבור אל מי שאינו נוכח הופך לניסיון להידבר עם הקיר, להנכיח את ממשותו ההיסטורית, ולכונן אפשרות לחלץ מתוכו דימוי חדש.

בסרט הגרילה Silent weapons for quiet wars יוצא ג'ק פאבר נגד הפוליטיקה הסמויה של תעשיות הנשק העומדת מאחורי מהלכים מדיניים, תפיסות כלכליות ומנטליות תרבותית.

הוא עורך דימויים טכנוקרטיים, אטמוספירה פואטית ושאר חומרי גלם שנלקחו מתוך  תיעוד ניסויים של תעשייה צבאית ותעשיית תעופה-חלל אזרחית. מקומו של האדם ביצירת ההרס מוסווה בתוך מכניזם מיליטנטי. ביטול הנרטיב האנושי-אישי בסרט משקף את הביטול הראשוני שלו בתוך התפיסה המתמירה השמדה להון, ואמצעי ייצור למטרות הכחדה.

הצילומים של אסף עברון, לקוחים מעולם דימויים קונקרטי אחר, אבל בהקשר של התערוכה הם סימבוליים לכוחו של הנעדר. באחד הצילומים הר בטון צבוע בצבעי אדמה מכסה שרידי הר שנחצב לטובת כביש מהיר. בראש הר הבטון סוכה קטנה. ריקה. בצילום השני, העתק קברו של רבי שלום בר-חנין ממרוקו. גוש בטון מצופה אבן שיש. לא קבור בו איש. באחת מפינות הקבר כמו מתחבא כסא פלסטיק: קטן וזניח ביחס לגוש הבטון הגדול. גם הכסא ריק. הבטון המונומנטלי, בשני הצילומים הוא תמיד רק כיסוי, העתק, לא הדבר עצמו. הבטון הזה עוד יתפקע.