"ווזווז" / תערוכת יחיד של בועז ארד במרכז לאמנות עכשווית (קלישר)

 מעטים האמנים אשר יכולים למלא חלל ביצירה. בועז ארד מילא גלריה שלמה ביצירות בטכניקות מגוונות של אמנות-ווידיאו, ציור, צילום כשהמוטיבים השונים\דומים עוברים כחוט השני בין היצירות.

בעקבות כתבה מחמיאה וארוכה במיוחד במדור האמנות בטיים אווט תל-אביב החלטתי לקפוץ למכללת שנקר שליד שוק הכרמל ולראות במה מדובר. להלן רשמי לפניכם.

בלט בתערוכה העיסוק החזק בסמלים, אותם דימויים שבצלם מסתתרים רגשות עזים, היסטוריה ומוסכמות תרבותיות. בועז קורא תגר על הסמלים הללו, על הפולחן המוגזם הניתן להם, על הקיבעון והעיכוב שהם יוצרים וכן על קדושתם או הטאבו\האיסור המלווה בשימושם.

וכי מהו צלב קרס (ובשפות אחרות "סווסטיקה") כי אם לא צורה גיאומטרית?! מדוע אנחנו כל כך מפחדים מכמה קווים המחוברים בזוויות ישרות?! ארד צייר אותם בצבעים מגוונים ולא במרכז הבד, אלא נדחקים לפינה, תכף ונעלמים. לעיתים צייר אותם עם סיבוב השעון ולפעמים נגדו. מהו הסיבוב הנכון, שאלתי את עצמי, מנסה להיזכר. כיוון אחד משמש לרוב בתרבות ההינדית עד היום ומהו הכיוון שבו השתמשה המפלגה הנאצית?!

מסתבר, שגם בבתי כנסת עתיקים בארץ (לדוגמא בעין גדי) יש עדויות לשימוש בצורה וכי זו מכוסה לעיתים בבד, מושתקת, מביכה. הגלותיות שלנו -  כאילו והייתה ערוותנו שנחשפה ברבים. איפה עוד אנחנו מתביישים בהשפעות הזרות עלינו, על ה"התיוונותנו"?! האם לא התכחשו יהודים יוצאי מדינות ערב לתרבותם המזרחית, בקום המדינה (שכן זוהי תרבותו של האוייב)?! האם לא ניסו הללו להשתלב כמה שיותר בתרבות היהודית אשכנזית שסימלה את הצבריות הישראלית החדשה ושמה חוצץ בין הבלורית הבלונדינית של החלוץ והכאפייה של הפלח הערבי. האם לא נשארו אז בלבם, לבד?! בהמשך התערוכה ארד עוסק בסמלי המזרחיות והאשכנזיות בארץ ומשמעותם.

בעבודה "עד מתי", שר (בפלייבק) בועז את השיר המפורסם של הסמל המזרחי הגאה: זהר ארגוב. הוא שר אותו לדמות מוקטנת של עצמו (שהזכירה לי את mini-me מאוסטין פאוורס) שיושבת על ספת פסיכולוג. מחד גסא, פרודיה מצחיקה על הגיחוך שבהעמדה, על המחוות המוגזמות שבז'אנר הזה. מאידך, זעזוע. על המילים הקשות,  הטיפול העצמי בילד שבתוכנו והשאלה הנצחית : "עד מתי, אלוקי, אהיה לבדי?!" שמהדהדת ללא תשובה. הסיטואציה של אב ובנו -  שיבוטו שלו הוא, ספת הפסיכולוג, השירה המוגזמת, כל אלה מוציאים בעיני את אלוהים מהמשוואה. אין צפייה אמיתית לתגובה ואולי יש כאן ביקורת על אמונה דתית באשר היא. לפתע, צילום הווידיאו של השיר המונוטוני מופסק ובמקומו נראה צילום ובו תרנגולת מנקרת חביתת עין. הדימוי הפשוט הזה, שוב מצחיק-מזעזע, מפתיע ומקרין רגשות על הרס עצמי, על יחסים במשפחה על מוסר.

בעבודה נוספת, "הבשורה", יש דימוי של לידת "השיבוט" מתוך מכנסיו של בועז "האב". לאחר מכן, ממשיך בועז בצילום תוך כדי תנועה המדמה הרגעת תינוק וצלילים תואמים כשל מי שמניע עריסה ומרגיע ("אה-אה-אה-אה"). בצילומים, תקריבים של בובות קטנות מסוגים שונים, פעם על מדף, פעם על ספר או על הריצפה, נראים מאיימים, מוגדלים, מנופחים ללא פרופורציה. הצילומים חשוכים, גורמים במבט ראשון לחיוך של מבוכה אך בהסתכלות ארוכה יותר לסוג של התמכרות לביזאר, לדומם, לאפל. פתאום נראה מוזר, שבבובות כאלה משחקים ילדים.

העבודה השנייה והאחרונה סגרה אצלי את מעגל העבודות וזוהי עבודת ווידאו שבה בועז צילם את אימו מכינה גפילטפיש. בועז הצליח לקחת מה שבתיאור נשמע כתוכנית בישול ויצר ממנה אמנות. וכי למה?! בגלל זוויות הצילום, בגלל השאלות הנוקבות שבועז שואל את אימו, בגלל החיקוי שלו את אימו בצורה מזלזלת כאילו דבריה חוזרים על עצמם, ניתנים לניחוש, מקובעים וחסרי מחשבה, כמו התוכי הנישא על כתפו בעודו עושה כן. התמונות מהקומה השנייה, לפיכך, הן למעשה צילומים של בית אימו. בועז שואל שאלות על זהות, הניתוק מהעבר הגלותי והזלזול של הצבר בו, על מוסד המשפחה ועוד...

נזכרתי, שהייתי קטן, איך ראיתי את סבתא שלי לוקחת קרפיון חי מהאמבטיה ומנתחת אותו לכדי קציצות בפסח. הדימוי הזה חזר לעיני ופתאום נזכרתי מחדש למה עד היום אני לא אוכל דגים ואוכל אשכנזי בכלל.

בועז ארד מראה איך הסמלים ממלאים את חיינו, אני ממליץ לצאת לעצור ולחשוב איפה הם כבר לא משרתים אותנו יותר. תרשו לי רק לסיים בציטוט משיר של דן תורן, "אדוני הממון":

"...מדברים בסמלים מנופפים בדגלים

משקרים בפנים אבל מתים מבפנים

ילד בוכה זאת השקעה בטוחה

תקציב לפרסומת של גבינה מלוחה..."

קלישר 5 ת"א. שני-חמישי 14:00-19:00 שישי-שבת 10:00-14:00. 03-5106111.  10 ₪.