רותי הלביץ - עבודות חדשות

את הטקסט לתערוכה כתב המחזאי והסופר יהושוע סובול:
"במשך השנים שאני עוקב אחרי ציוריה של רותי הלביץ מתגבשת והולכת תחושתי שרותי היא אמנית חוקרת. בכך היא מצטרפת לשלשלת ארוכה ומכובדת של אמנים חסרי מנוח שאינם באים על סיפוקם בהתעסקות קבעונית בתמטיקה אחת שבה מתחילים ומסתיימים  חיי היצירה שלהם. בניגוד לאמן הקבעוני שכל יצירתו היא חזרה  על אותם מוטיבים, האמן החוקר משוחרר מכל קיבעון, ויצירתו היא  מסע גילוי הרפתקני בארץ לא נודעת, ויצירותיו מדווחות על ממצאים תוכניים וצורניים שאותם גילה במהלך מסעותיו.

אחדים מגדולי האמנים החוקרים של המאה שעברה  החלו את דרכם כציירים פיגורטיביים כמעט נאיביים, ובהמשך דרכם  חקרו את הגיאומטריה של נופים  וגופים חיים, חקרו את ממלכת החלום, חקרו את המופשט ואת המונוכרומטיקה וסגרו מעגל בשובם אל הפיגורטיבי הפאנטאסטי שהכיל לפעמים מרכיבים שאותם גילו במהלך חקירותיהם. מזגו של האמן החוקר הוא מזג תוסס שנשמע אך ורק  לסער ולדחף שלו עצמו, ובכל תקופה חדשה הוא מפתיע את עצמו ואת קהלו במסע בלתי צפוי לחקר נושא חדש וצורות ביטוי חדשות שאותן לא ניסה קודם לכן. כדי להבין את יצירתו הנוכחית של אמן חוקר וליהנות ממנה, צריך הצופה  להתגבר על עצלות רוחו ולהשתחרר מכל מה  שהוא מצפה לראות לאור מה שכבר ראה בעבר ביצירתו של האמן.

כך אמנם באתי לפגוש את ציוריה החדשים של רותי, והופתעתי לגלות עד כמה שהופתעתי. הציורים החדשים מצטרפים  לסדרה של מופעים של דמות ילדית שיש בה משהו בובתי, אבל עד מהרה מתברר שהבובה-הילדה שלפנינו היא יצור שאין לו כמעט דבר עם מה שנהוג לתייג כתום של ילדות. כבר בעטיו של המיבנה  הוורטיקאלי המאורך של רובם , משרים הציורים תחושה של דינמיות  תוקפנית ואי שקט. התחושה הזו מתחזקת למראה הדמות

היחידה הממלאת לכל אורכו את הציור הצר והמיתמר. בהיותה בדרך כלל גוף  גלילי נטול ידיים שכל אונו מתרכז בעוצמה רבה בראשו ובעיניים הגדולות והחודרניות, עשויה הדמות לעורר קונוטציות פאליות . הניגודיות הטעונה והמתוחה הגלומה בדמותה של הילדה- בובה הפאלית הזאת ,עושה אותה לדמות חתרנית שמערערת את מושגינו על הילדות, על הבובתיות, על התום ועל עצמנו כנשאיה של אותה ילדות חתרנית  טעונה מיניות פורצת‍  שאצורה בקרבנו. 

מה עוד שפה ושם חושפת רותי לפתע את טורפנותה של הדמות הסיוטית הזאת שגילתה ואשר את תכונותיה היא חוקרת. באחדים מן הציורים מתנשאת הילדה-הפאלית הזאת מעל לאלמנט פאלי  שנראה כארובה שחורה) שספק מוטל כצל על מרכז גופה, ספק נעוץ בבטנה והיא משופדת עליו. (האלמנט דמוי הארובה הזה  מזדקר לפעמים מתוך מה שנראה ככבשן שבתחתיתו רומצת אש ומשהו  מעוכל ונשרף בקרבו. בהתבוננות שנייה אפשר לפעמים לתפוס  את הכבשן, את הארובה ואת הילדה נטולת  הידיים ובעלת הראש הענק המתפוצץ מהתרחשות פנימית כישות אחת  שמכילה את כל המרכיבים הללו בתוכה.

ועתה מושך את מבטי פרט נוסף ועתיר משמעות  דרמטית. בדרך כלל העיניים הגדולות של הדמות אינן מישירות מבט אל הצופה, אלא פוזלות לצדדים, בדרך כלל לצד שמאל מנקודת ראותו של הצופה ולאמיתו של דבר לצד ימין מנקודת ראותה של הדמות. מבטה של הדמות מתמקד איפוא באירוע כלשהו שקורה מחוץ למסגרת הציור, והוא בפירוש איננו קשור בצופה המתבונן בדמות.  בכך רומזת לנו הדמות שהדבר המשמעותי והחשוב קורה ברגע זה איפה-שהוא בצד, אי-שם מחוץ לתמונה. גם כשרותי מציירת שני כלבלבים שנראים כמו גלגול חייתי של דמות הילדה  , גם הם שולחים את מבטיהם מטרידי-המנוחה לאותו אירוע מסתורי שמתרחש אי-שם בצדה של התמונה.

המבט המלוכסן והמסויט הזה אל מחוץ למסגרת  התמונה מעורר תחושה, ואולי אף אומר לנו בשפת הסתרים והרמזים של הציור, שמשהו רע קורה שם, בצד, בזמן שאנחנו עסוקים בהתבוננות ביצירה. ואולי הדבר הזה שקורה ברגע זה מחוץ לבועת ההתנסות האסתטית שנוצרת בין יצירת-האמנות לצופה המתבונן בה, הוא הדבר האמיתי שאליו שולח אותנו מבטה של הדמות המשופדת על ארובת הכבשן, או שצילה של אותה ארובה אינו מרפה ממנה.

הדבר האחד המשותף לעבודותיה  החדשות של רותי בהשוואה לעבודות קודמות ,הוא השימוש בנייר כחומר  שנושא את הצבע, וכן מסגור הציור בסרט של נייר דבק שנושא מותג מסחרי של חברה לחומרי בניין. הבחירה בנייר, שהוא חומר  שהזמן ופגעי מזג האוויר עושים בו שמות, מעידים על כך שהאמנית  אדישה למה שהזמן יעשה לעבודותיה אלה. בכך היא שוב מצטרפת לשורה של אמנים-חוקרים חשובים שסלדו מכל ריח של קאנוניזציה  והנצחה של עבודותיהם, כי עצם העבודה החקרנית חשובה להם לאין  ערוך יותר מהפיכתה למשהו קאנוני שהוא כמעט שם נרדף לחניטה של יצירה והכנסתה לפנתיאון המתים של האמנות. שקיפותו למחצה של נייר הפרגאמנט מאפשר לרותי  לחקור  וליצור ציורים דו שכבתיים ואולי אף רב שכבתיים שבהם  השתקפותה המעומעמת של שכבה תחתונהעמוקה, פנימית  בתוך שיכבה עליונה  חיצונית מעוררת תחושות של אירוע שמקנן ורוחש מתחת לאירוע אחר, כמו שזיכרון אחד מעורר זיכרון אחר, וכמו שטראומה טרייה מעוררת  לפעמים טראומה ישנה. תכונה זו של הנייר  עוזרת לרותי לחקור ולעצב את נוכחותו של הזיכרון ואולי של זיכרון טראומתי בדמותה של הילדה הפאלית בעלת העיניים הגדולות הלטושות אל אירוע נשכח ומתעורר שקרה אי-שם ואי-אז".

רותי הלביץ הציגה בשנת 2003 במסגרת תערוכת זוכי פרס דיוקן ראשון, מפעל הפיס - מוזיאון תל-אביב. ובשנת 2005 אמני הגלריה , גלריה ברנטסבר קופנהגן , דנמרק. 
מלמדת במכללת אורנים, טבעון. חיה ויוצרת בכפר הס.