"ינואר 2007" - תערוכה במוזיאון חניתה, האגף לאמנות עכשווית

תערוכה זו , משקפת מצב דברים עכשווי וזאת למרות שחלק מהיצירות נוצרו במשך השנים ולאו דווקא לאחרונה. התקופה האחרונה שעברה עלינו השאירה בנו חותם, חרצה בנו חריצים עמוקים.

צפיה זו נולדה ברוח הזמנים לאחר תערוכת יחיד גדולה ומקיפה בשם "טנאטוס" אשר הוצגה במוזיאון בר דוד ועסקה במוות על כל היבטיו המורכבים, בוחר אנטון לאחוז לרגע לא מוגדר בעמדת הצופה.

כדור הארץ אף הוא ייהפך אז לחור שחור. אף משיח עצמו יחפש עוד לשווא את עקבות הפלנטה, על מנת להחיות את המתים מתוך האין !

גם התודעה וגם הלקח יישאבו אל תוך האין. אף על חלם לא ייוותר עוד מי שיספר".

יאיר לוי ביצירותיו הפיסוליות, מרכיב מציאות אישית משלו, מציאות זו מורכבת מחלקים קטנים המחוברים יחדיו ויוצרים את השלם, שלם זה , מפעם לפעם מפורק מחדש על ידי יאיר ומורכב אחרת בשילובים חדשים בשקפם את שינויי המציאות האישית, ובהפכו אותם לרלוונטיים מחדש עבורו. החומריות המשמשת לבניית יצירות אלה מגוונת, החל מדלועים בעלי צורה חריגה, המשך בחיבורם של תצורות זכוכית מוכנות וכלה בחלקי חמר שרופים וצבועים בהתאמה לתוכנית העבודה בנבנית תוך היצירה. תהליך העבודה המתחיל תמיד מלמעלה משקף את הבוננות האישית, רק לאחר קיום החלק העליון, נוצר המרכז ורק לאחריו החלק התחתון, המחבר, מייצב אל תוך המציאות.

חוה פוליבודה עוסקת בסיפורי בדים, בשקרים לבנים ואחרים , בחוטים המסתבכים בתוך עצמם, הופכים לגוש של חומר, בלתי ניתנים לפרימה מחדש. הופכים למציאות כאוטית גושית, מעובדת מתוך התודעה הקולקטיבית. עוסקות בחוויות אנושיות משותפות, בקושי המנטאלי, להתמודד עם מציאות קשה.

ורדה ברגר מציירת יונים, תמימות במבט חטוף, טעונות וקשות במבט בוחן. שירים קצרים נכתבים לתוך הציור והינם חלק ממנו, שירים קשים, ביקורתיים, עוקצניים, מכתיבים את התוכן והאווירה התמימה כביכול נעלמת באחת. עומק וביקרת המציאות תופסים את מקומם המלא. ישנו סימול נוסף בתוך היצירות, סימול הנשאב מתוך עברה של היוצרת  ככימאית, סימול הגנום האנושי, ודרך התחברותו באדום בולט על רקע הורוד, נוכחותו מספרת סיפור שלם המתייחס להתפתחות על פני הפלנטה, על הקרבה הגנטית בין האדם לחי, כאומר: אלה קרוביך בעצם, שים לב למעשיך, שים לב. וכך למרות השפה הכל כך שונה ישנה התכתבות עם תכני העבודה של פנחס גולן ואזהרותיו שלו לאנושות.

גד אולמן בנושא אשר חוזר ביצירותיו וממשיך להעסיקו, גוף האדם ואופק המבט, אבנים מוצבות מלאכותית במרווחים קצביים, אבנים גסות לא מסותתות מכבידות תוחמות את קו האופק, את קימורי הגוו. טקסיות קדומה עולה מתוך היצירה, חזרה כמו היפנוטית על תנועות ומקצבים עובדת אלוהים חילוניים בדרך אמנותית, חילון האמונה החומר הראשוני, היחס אל הפיזי בלבד יוצרת אווירת קודש בפני עצמו, הופכת את החומר לסימול, סימול של גבול, אופק מלאכותי, גידור, תיחום היש. הטקסיות מודגשת ביתר שאת במיצג הפותח, החזרה על אותן תנועות, מירוק האבנים, הדלקת הנרות, יוצרת קדושה. והאלמנטים הפיזיים מתכתבים עם המקום והזמן.

רמי גביש עוסק ביצירתו במבנים, מבנים דמויי בתים במקרה הזה, מבנים דמויי מקדש בדרך כלל, אבל אנו עוסקים הפעם בבתים, בתי אדם, אשר במלחמה האחרונה , חשיבותם נמדדה מחדש. האיום, הפגיעה הפיזית במגורים ערערה את תחושת הביטחון אשר צמחה כאן ברבות השנים. טלטלה גדולה עברה עלינו והבהירה את החשיבות של המבנה הפיזי, הבית לתחושת הביטחון האישי שלנו. רמי מתוך חיפוש מתמשך ממשיך לעסוק במבנים – בתים בחציבתם בגרניט, אחד החומרים הקשים הקיימים בטבע, כמבקש תשובות קיומיות כמבקש בטחון תחושתי, בונה לעצמו את חייו.

בתיה מגל קוראת לסדרת עבודותיה האחרונות קרונוס – זמן. והיא כותבת: לזמן נוכחות מטעה, מצד אחד הוא כמעט בלתי מוחשי ומצד שני הוא הגורם החשוב בחיינו. דרך העבודה שלי מנסחת התנגדות עיקשת לקצב החיים המקובל היום אשר מכתיב גם בזירת האמנות חוויה של פס רחב.

בעבודות המוצגות בתערוכה, היעדר הבהירות לגבי השעה מאפשר להתייחס אליהן כזריחות או כשקיעות ומשאיר לצופה לנהל דיאלוג עם העבודות ועם הזמן. העבודות מנהלות דו שיח עם העבר וחלקן מפעילות שרשרת אסוציאציות לתקופה הרומנטית.

האור בעבודות בוקע ונבלע ובכך נוצר שקט שאוצר בחובו דריכות.

הקיץ האחרון בארצנו היה מטלטל. בצפון נשרפו יערות והטבע נחרב.

בעבודותיי אני מתארת פורטרטים של עצים ונפרדת מצמרות עירומות בליטוף אחרון של מכחול.

זמירה הינדס ורטנברג נעה בציוריה בין כוחנות בוטה , גברית, מאיימת, לבין תמימות נשית, צעירה , חסרת נסיון, קיימת, לא מגובשת. ארועי התקופה האחרונה נרשמים בנפש היוצרת ומוקאים על הקנווס לאחר עיבוד ופרשנות אישיים. משיחות המכחול האקספרסיבית המאפיינות את שפתה האמנותית מיטיבות לתאר את האווירה בעבודות אלה עם מעבר כמעט אבסטרקטי ביניהן, של מרחב קיום לא ברור אבל נחוץ, כדי להמנע מאווירה קלאסטרופובית הנובעת ממבנה הבד הצר והגבוה וגודש הצבעים, עם כוחן של הדמויות.

מיכל אשכנזי בהמשך לסדרת עבודותיה "ארץ הצבי מדממת" אשר הוצגה לפני זמן מה בסטודיו אמן, ממשיכה לעסוק בקריאת המפה האנושית פוליטית , המקומית, אשר בה החלה לפני מלחמת לבנון השנייה, ואשר נוגעת לחיינו השוטפים, מתשאלת את ההגיון הקיומי במציאות כאוטית, מצביעה מתריעה על אירועים מתוך סדר היום הקיים, מפנה את מבטינו אל מעשינו השוטפים, אשר מהם אנו נוטים להתעלם. וכל זאת בשפה פיוטית עשירה, ביופי מעודן אשר כמו מהווה ניגוד לנושאים בהן עוסקות יצירותיה.

אוצרת: חנה ברק אנגל.