אמנות בועטת במוזיאון ינקו דאדא

בחלל התחתון של מוזיאון ינקו דאדא קצת כמו הזיה, חלום או כל מצב של בין שינה לעירות התגבשה במהלך 45 דקות כמניין הדקות בשיעור אקדמי תערוכתו של טמיר ליכטנברג, זוכה פרס עודד מסר לאמן הצעיר לשנת 2009. הפרס המוענק זו שנה השביעית ניתן השנה למי שהוגדר כבר עם סיום לימודיו בבצלאל כ'ילד הרע' של האמנות הישראלית. " הוא חורץ לשון בחוצפה וברדיקליות מול דור שלם באמנות הישראלית והעולמית ושואל בחיוך שאלות רציוניות על מקור, טעם, סגנון, הפשטה ומסחר" טענו חבר השופטים שכלל את עידו בראל – יו"ר, מיכל היימן, יובל שאול, רעיה זומר ויואב מסר.
 
פתיחת התערוכה הוכרזה לקול של גונג שבו נכנסו דמויות ממעגלים שונים בחיי האמן – החל מהמשורר מרחב ישורון, קולגות למקצוע - צלמי סטילס ווידאו, אמנים, אוצרת התערוכה, מעצבת הקטלוג, תלמידיו מסדנאת רישום ממכון אבני לאמנות בתל אביב לצד בני משפחתו הקרובה ובת זוגתו, אלי ערמון אזולאי, לחלל דחוס וקטן. לצללי קטעי אימפרוביציה וגיבובי מילים של חברי להקת הרוק הירושלמית "אשכרא מתים" זזו כמו עובדי במה או בנאים הדמויות ופרקו חפצים - תרמילים, כבלים חשמליים, מחשבים, שולחנות, מקרן ועוד מפינת החדר. בזמן ובמקום תחום, בתנאים בלתי אפשריים של רעש, מהומה ובלי אויר לנשימה נבנתה התערוכה "שעה אקדמית" כאוסף של עקבות בחלל סטודיו או סדנא ניסיונית, כזו שתוצריה נראים יותר כמו עבודה בתהליך מאשר אובייקטים מוגמרים וסופיים המתגבשים לכדי מכלול. בניגוד לתפיסה המקובלת שבה האובייקט האמנותי מיוצר בסטודיו של האמן ומשם הוא נתון לפרשנויות, התערוכה מהווה מעין אוסף של יצירות ועקבות של חלל סטודיו או סדנה ניסיונית, כזו שתוצריה נראים יותר כמו מעבדה לייצור אמנות תלוית מקום וזמן.
חוסר הגימור של התערוכה הנבנית מהתרחשויות הזולגות זו לתוך זו של המשתתפים השונים הפועלים בחלל, בנוסף להעדרות טביעות אצבעותיו של האמן ש"יצר" אותה, מעידים על מערכת של סירובים לקבל את הסמכות של המסגרות האמנותיות הממוסדות ודפוסי פעולתן. לצופה ב"שעה אקדמית" – בין אם נכח בשעת המעשה ובין אם ביקר במוזיאון במהלך שלושת החודשים שבהם היא מוצגת – מוגשת הצעה לבחון גבולות, מוסכמות והגדרות של כללי המשחק של שדה האמנות והפעולה האמנותית עצמה. במקרה זה התערוכה היא התחלה לעומת סוף.
היא נולדת עת פתיחתה לקהל ומבקשת להדהד את לידתה עד הרגע האחרון, עד להקמתה של התערוכה הבאה אחריה בתור במוזיאון. משקל התערוכה עובר מהמוצגים השונים אל קהל הצופים המוצאים עצמם בעמדה שעיניהם וחושיהם לוכדים לא את האמנות כי אם את נימיה ואת החיפוש העיקש אחר אמיתותיה.