סיפור אהבה בשחור לבן: תערוכה חדשה של האמן עופר ללוש

80 תחריטים ו-12 פסלים של האמן עופר ללוש מציג המוזיאון הפתוח בתפן בתערוכה חדשה. תערוכה המעמידה את נושא טכניקת התחריט באמנות באור שונה.

תערוכה מוצגות סדרות בשלושה נושאים- נשים והריון, נוף, דיוקן ומשפחה.

ללוש, השולט ברזי אמנות התחריט, יודע להפוך את הלוח השטוח והנוקשה לחומר רך וממושמע המתמסר לרצונותיו. עופר ללוש הינו אמן מובהק של מונוכרומיות ושחור ולבן.  דומה שהוא רואה בסקלה משחור עד לבן וברצף האפורים שביניהם את העושר הצבעוני ביותר שבנמצא.

עופר ללוש משתמש בטכניקות תחריט מסורתיות  לציד שימוש בטכניקות תחריט חדשניות וגישה ניסויית.
 

כך למשל, הוא אינו עובד לגמרי בדרך העבודה המסורתית של התחריט, שהכתיבה שימוש בלוח והדפסת סדרות ממוספרות. בדרך זו  יצרו בעבר תחריטים אמנים כמו רמברנדט, גויה, פיקאסו, הרמן שטרוק , אנה טיכו.

ביצירתו של ללוש, הלוח הוא רק הבסיס שממנו מתחילה היצירה ומשם היא פורסת כנפיים למרחבים אינסופיים של מונוטייפים, תבליטים, תחריטים צבעוניים וצבועים, תוספות של חומרים נוספים להדפס עצמו. הוא משתמש בסוגי נייר שונים, שמעניקים אופי ייחודי לכל הדפסה. התוצאה על נייר arch אינה דומה להדפסה על נייר מוריליו, ותחריט על נייר לבן שונה באופיו מתחריט על נייר אוף - ווייט. היצירתיות הבלתי מוגבלת של ללוש חוברת לטכניקה אשר בעבר -  היו טבועות בה מגבלות מסוימות וחוקים כובלים, כמו קביעת מספר עותקים, חתימה או השמדת הלוח המקורי.

פריצת המגבלות הללו בלי ויתור על הטכניקות המסורתיות מאפשרת לו דרכי יצירה מאתגרות במיוחד.

תחריטי העירום הנשי, יוצרים תחושה תלת-ממדית: לדמויות יש נפח, הן מעוגלות ורכות, בעלות נוכחות, הן נמצאות כאן ועכשיו, אבל מבטן מופנה למרחק אין סופי המוסיף למסתורין שלהן.  יחסו של ללוש אל נופי העץ בתחריטיו מזכירה את יחסו לעירום הנשי. גם העץ ונופי אינם מושלמים, אינם גלויים עד הסוף.  החסך וחוסר השלמות, הם שיוצרים גירוי חזותי המושך את עין הצופה אל תוככי היצירה האמנותית והופך את התחריטים למסקרנים ומרתקים.

גם גוף האדם בפסליו מושלם רק לעיתים רחוקות. היצירות ברובן מקוטעות ומעלות על הדעת את המושג Non Finito , המציין יצירות שדמיונו של הצופה צריך להשלימן, וכך הן נותרות תמיד בלתי סגורות ומאפשרות השלמות שונות.
 

דימויים וסמלים כמו עירום, הריון, נוף ומים, נחשבים שכיחים ביצירותיו של ללוש, האובייקט והרקע שווים בחשיבותם וככאלה, יוצרים חיבור מיידי בין העבודות לבין חוויותיו האישיות של הצופה.

ההתבוננות ביצירתו רחבת ההיקף של עופר ללוש באמנות התחריט והפיסול המוצגת בתערוכה זו, מעלה את השאלה העקרונית בדבר הקשר בין האמן לבין חומר היצירה.

אומרת אוצרת התערוכה, רותי אופק:

"בעידן הדיגיטאלי הממוחשב, השימוש בטכניקות מסורתיות באמנות נעשה יוצא דופן. גם בתקופה זו, עופר ללוש נותר נאמן לדרכו הייחודית, שבבסיסה עומד הרישום כשלב הכרחי של העברת הרעיון המופשט לצורה חזותית על הנייר. זהו הבסיס ליצירת תחריטיו ופסליו".    

 

  הנופים ביצירות התחריט של ללוש הם ברובם עמוסי קווים חרוטים ומקומות צרובים לעומק, אבל למרות זאת נותרת בהם תחושת מרחב פתוח ולא עמוס. לדבריו, העבודות הטובות הן אלו שבהן התרחק מהטבע וניסה לתמצת אותו באמצעות נוף שיש בו רמיזה, נוף כללי ולא מאוד ספציפי. גישתו זו מאפשרת לו מרחב תמרון גדול, גם אם מדובר בנוף מוכר כמו נוף הרי יהודה.

רבות נכתב על הדיוקנאות העצמיים ביצירתו של ללוש. בקטלוג התערוכה "עופר ללוש דיוקן עצמי, 1997-2001" במוזיאון תל-אביב לאמנות מצטט פרופ´ מרדכי עומר את ללוש: "ייתכן שכל ציוריו של צייר אינם אלא הדיוקן העצמי שלו, ולכן כדאי אולי במיוחד לצייר דיוקן עצמי ממש, לראות את עצמך במעין דין וחשבון של עצמך לעצמך".

המבט הישיר והבלתי אמצעי בדיוקנאות העצמיים של ללוש מפתיע במיוחד לנוכח המסתורין והרמיזות המאפיינים את תחריטי הדמויות הנשיות והנופים. הראייה המתבוננת והחוקרת לתוך הדמות, בתהליך אין סופי של שינוי ושכלול, מעוררת תחושה שהאמן חוקר את  נפשו ואת מחשבותיו במהלך השנים באמצעות ניתוח של הבעות פניו. התחריט מאפשר לו סינון וריחוק ויצירת ניכור מסוים כלפי הדימוי העצמי.

ואסיים בציטוט מדבריו של עופר ללוש : "לרגע נדמה שהחברה המודרנית שכחה את האדם הפשוט, כמעט הכל סובב סביב הכסף ומי יותר חזק ממי?  שכחו את התמימות, את האהבה, את הזוגיות, המשפחתיות,   את החיים בכלל. בתערוכה בתפן מוצגות יצירות המבטאות את הרצון לחזור אל הימים בהם ערך האדם עומד בראש סדר העדיפויות".
 

המוזיאון הפתוח -גן התעשייה תפן . אוצרת: רותי אופק   נעילה : 28 ביוני 2006