גירוש מונפרנאס – סופה של אסכולת פריז

תערוכה חדשה נפתחה בינואר 2006 ביד ושם לציון יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קרבנות השואה: "גירוש מונפרנאס – סופה של אסכולת פריז".

התערוכה נפתחה בביתן התערוכות במכלול המוזיאוני החדש בנוכחותם של מעל ל- 30 שגרירים בישראל ושל שר החינוך התרבות והספורט מאיר שיטרית. כדי לשפוך אור חדש על חיי האמנים, התערוכה המקורית, שהושאלה ממוזיאון מונפרנאס ב-פריז, הועשרה ביצירות אמנות מאוסף האמנות הנרחב של יד ושם ובתצלומים ומסמכים מארכיוני יד ושם, ועתה היא מורכבת מ- 170 יצירות אמנות מלוות בתצלומים, במסמכים מקוריים ובקורותיהם האישיים של היוצרים – מחווה ליותר מ- 60 אמנים, בהם חיים סוטין, רודולף לוי, אדולף פדר, אוטו פרוינדליך, מקס ז´אקוב ולאון וייסברג.

פריז הייתה אבן שואבת לאמנים, והם התקבצו ובאו אליה מכל קצות אירופה. זכויות האזרח שנשללו מהם במדינות מוצאם והנהייה אחר השוויון והאווירה הליברלית בצרפת הניעו רבים מהאמנים היהודים לבחור בפריז – בירת עולם האמנות. הם התיישבו ברובע מונפרנאס, מרכז תוסס שאמנים מכל רחבי תבל חיו ועבדו בו, כולל פיקסו, שאגאל, ברנקוזי, מודיליאני, פוג´יטה ודייגו ריוורה. לכן, יותר משהוא סגנון או זרם אמנותי, המושג אסכולת פריז מגדיר את תופעת התקבצותם של אמנים מארצות מוצא שונות במקום אחד, בזמן אחד ובמטרה משותפת אחת: ליצור אמנות.

עם הכיבוש הנאצי של פריז ב- 1940 החלה במלוא עוזה הרדיפה של אמנים יהודים. חלק מהם הצליחו להגר או למצוא מסתור, אך רובם נשלחו למחנות ריכוז והשמדה. האמנים נרצחו לא רק בגופם, גם מורשתם הושתקה ואמנותם נשרפה או נבזזה. התערוכה היא הצצה נדירה לעולם האמנים היהודים ערב השואה, והצגתה ביד ושם היא צעד נוסף במאמצים הנמשכים להוקיר את זכר האמנים שנרצחו בשואה.

התערוכה נפתחה בחודש מאי האחרון במוזיאון מונפרנאס שבפריז בנוכחות נשיא צרפת ז´אק שיראק. היא הובאה ליד ושם בשיתוף פעולה עם מוזיאון מונפרנאס, בחסות שגרירות צרפת בישראל והוצגה בזכות תרומתם הנדיבה של קבוצת סגולה טכנולוגיות, צרפת; צוואת סילביה ובוריס סמוילוביץ´ ז"ל, ברזיל וישראל; אגודת ידידי יד ושם בצרפת; לאומי, ישראל; אל על קרגו; ונציגת קרן בוכמן רוזין ברון, צרפת.

אוסף האמנות של יד ושם הוא האוסף הגדול והמקיף ביותר בעולם בנושא השואה. יש בו כ-10,000 יצירות אמנות, רובן מתקופת השואה. להצגתו של אוסף זה, בעיקר יצירות שנעשו בתקופת השואה עצמה, נבנה עתה מוזיאון ייחודי בסיועם הנדיב של מירי ושלדון אדלסון (מארצות הברית).

האמנות מעניקה זווית ראייה שונה של השואה – זווית הראייה של היחיד - והיא כלי שלא רק פונה אל המוח אלא גם נכנס וחודר היישר אל הלב. את פני המבקר במוזיאון לאמנות השואה מקבל קיר אלכסוני, ועליו מבחר יצירות מהאוסף שיצרו אמנים שונים. בחללים האחרים תהיה התצוגה ערוכה על פי נושאים ותתמקד בדמות האדם ובנופים - נופי הגטו והמחנה, פנים וחוץ. לשלושה אמנים מוקדש במוזיאון מקום אישי:שרלוטה סלומון וקרל דויטש. בצמוד לחלל התצוגה ייפתח ארכיון ומרכז מידע ממוחשב לאמנות השואה ולאמנים שעוסקים בשואה. לכל אמן יהיה תיק, ובו ירוכז כל החומר הידוע עליו. המרכז מיועד גם למבקרים שירצו להתעניין באמן שיראו בתצוגה וגם לחוקרים שיבואו לעבוד במרכז על מחקריהם.

יצירת אמנות בתקופת השואה הייתה כרוכה בסיכון חיים, והאמנים – על סף כיליון גופני ונפשי - יצרו את יצירותיהן בחומרים שכמעט לא היו בנמצא, בזמן מועט ובתנאי חיים קשים מאוד. יצירות אמנות כאלה שרדו, אך בדרך כלל האמן שיצר אותן לא שרד. החומרים שעליהם נוצרו העבודות הם על פי רוב נייר, פיסות דקות ומתפוררות, ויש לטפל בהם ולהחליפם. לפיכך התצוגה במוזיאון אינה תצוגה קבועה אלא תוחלף מדי כמה חודשים כדי שהחומרים שהוצגו תחילה באור יישמרו בחשכה. החלפה זו גם תאפשר להציג במוזיאון יצירות רבות יותר. החוויה המזומנת למבקר הינה ייחודית גם בנושא השואה וגם מבחינה אמנותית, שכן היצירות אינן רק בבחינת תיעוד - בפיסות נייר אלו בא לידי ביטוי כוח יצירה מדהים בעוצמתו. האמן שיצר אותן ידע כי הייתה לו הזדמנות חד-פעמית ונדירה ליצור ובאותם קווים מעטים על הנייר ביטא את כל שביקש לומר.

אתר יד ושם