תערוכות חדשות במוזיאון רמת-גן לאמנות ישראלית

תערוכת עמוס ישכיל – ציור

רוב הציורים של ישכיל הם ציורי נוף. מעט ציורים עוסקים בדומם או בדמויות הנמצאות במקום כלשהו. הנוף בשביל ישכיל הוא תכלית הכול, נוף של קיץ ונוף של חורף. נוף של עמקים ונוף הרים. נוף כמקום התרחשות של צבע ושל צורות. לעתים הצורות לובשות צורות גיאומטריות, לעיתים הן צורות אורגניות. לעיתים הנוף מגלה מרחב פרספקטיבי עמוק, לעתים משוטח לתמונת צילום אווירי. הנוף בעבור עמוס ישכיל הוא הדרך לתקשר עם עצמו. באחת השיחות סיפר לי שהוא נוהג לצאת אל השטח ולצייר מול הנוף. יש בפעולה זו בשנות האלפיים סוג של רומנטיקה, אבל בשביל ישכיל אין זו רומנטיקה, אלא דרך לחוש את החיים. אלא שלאחר היציאה אל החוץ, אל הנוף, ישכיל חוזר אל הסטודיו ויוצר מחדש את התבנית. מעשה הציור בסטודיו זהה למעשה הבריאה. הנוף עובר תהליך של רציונליזציה, אבל נשאר לוט בערפל.

סוגיית הגן העירוני נוגעת לא נוגעת לכאורה באדריכלות, בתכנון עירוני ובבניין ערים. לא כך במקרה זה. הסוגיה התכנונית גם אם היא מעניינת את מירי פרנקל עשת הפכה בהמשך למשנית, לדעתי. הנושא החשוב ואולי המעניין הוא יופיו של הגן והשפעתו על האדם.

אולי התערוכה הזאת היא גם אפשרות לדון ולראות את ההתמקדות של האמנות ב"אני הפרטי והקטן". לא עוד הנושאים ההרואיים, לא עוד הגדול והמסובך, לא הסתגרות בסטודיו ובסיפור פרטי, בנאלי  ואוטוביוגרפי,  אלא פשוט עיסוק בדברים הקטנים הסובבים את האמן. עם זאת מבצע האמן העכשווי יציאה חקרנית לסביבה הקרובה – האישית.

הציורים של ריי מחולקים לשניים. חלקם ציורים בפורמטים מקובלים מרובעים או מלבניים וחלק האחר בפורמטים ובצורות משתנות המורכבות מבדים קטנים המורכבים ליחידה אחת ויוצרים לאחר הרכבתם מבנה בעל צורה שכמעט אינה ניתנת להגדרה. למעשה הצורות האלה הם משפטים מורכבים הבאים להביא בפני הקורא סיפור מלא וסגור.

הציורים שאותם בחרתי לתערוכה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן הם ציורים גדולים אותם אלה המורכבים ממספר בדים המתוחים על מסגרות ומחוברים ביחד למעין מבנה בעל צורה לא מוגדרת. בכל אחד מהבדים המרכיבים את הציור מצוייר משהו שרק בחיבורו אל היתר הופך להיות שלם.

כמו בכל שפה אחרת, התחביר בו משתמש לאו ריי הוא תחביר הבא מעולם מודרני ועכשווי. למילה הכתובה, זו המורכבת מאותיות, נמצאה חלופה בצורת "אייקון". אותו סמל קטן הכולל בתוכו צורה גרפית המסמלת מערך שלם של פעולות או אינפורמציה. אלף מילים כתובות שהוחלפו בסימן אחד. האיקון הוא לכאורה שיטת כתיבה והעברת אינפורמציה שהומצאה עבור העולם הוירטואלי שבו החיים מתקיימים במסך מחשב אבל למעשה אין זו שפה חדשה, שפה של צעירים, שפה שבה נפתולי התחביר מופשטים לרמה של ישירות בלתי מתפשרת. סימנים ואיקונים היו בשימוש מאז ומתמיד. שלטי הכוונה לתנועה, הילה מעל ראש לקדושים בציורים נוצריים, היונה כמבשרת את סוף המבול, כל אלה הם איקוניים ראשוניים. הטכנולוגיה המודרנית, מהירות החיים, והתפתחות השפה הביאו את האיקון למקום בו הוא תופס מקום וחשיבות גם מעבר לשימושים הקודמים ויחד עם זאת האיקון קיבל גם משמעויות ומערכים ומורכבים יותר. אחד הדברים המרשימים בעבודתו של ריי הוא הריבוי. על בד אחד מכונסים זה בצד זה דימויים רבים, איקונים על פי הגדרתי, הנשאבים ממקורות שונים. חלקם מקורות אסוציאטיביים פרטיים וחלקם ציטוטים מתולדות האמנות שהוצאו מהקשרם הקבוע וקיבלו משמעויות המשרתות את ריי בכתיבתו. האמת היא שהכתיבה הזו של ריי היא כתיבה אסוציאטיבית. כתיבה המתחפשת לסיפור וסיפור המתחפש לציור. הוא מעוות את הצורות והדמויות המצויירות לעיתים עד לרמת קאריקטורה אך בה בעת מוסיף להן מעבר להומור החיצוני עומקים של רצינות. בסופו של יום, לאחר עבודת האמנות, הרושם שמתקבל הוא של מסך מחשב ענקי עליו פזורים בצורה הנראית כמקרית איקוניים המלמדים על הפונקציות השונות החבויות מאחוריהם.

 

שני צלמים המחלקים את חייהם בין מקומות שונים בעולם נפגשים באולם המוזיאון בתערוכה משותפת. אין זה המפגש הראשון ביניהם, שניהם מכירים ומקימים דיאלוג אמנותי ארוך.

אביגיל שימל מצלמת בצבע נופים ומקטעי נוף ההופכים לתמונה מלאה. לעיתים הצילום חופן בתוכו תנועה מהירה של גופים הנעים בנוף פתוח ועיתים הצילום מתאר עולם שנעצר לשנייה.

פרנק דוטורי לעומתה מצלם בשחור לבן. צילומיו נעשים בחשיפות ארוכות ובאור חלש ומטביע על הנייר תמונה הנעה על ציר שבין צילום רומנטי לצילום אבסטרקטי. הנושאים שאותם מצלם פרנק דוטורי הם מגוונים אך תמיד מוקרנת מהם תחושת בדידות וניתוק. 

 מתוך תערוכת אביגיל שימל ופרנק דוטורי - צילום