תצלומי סלבריטאים משנות הפקטורי של אנדי וורהול במוזיאון ת"א

הפקטורי של אנדי וורהול (ניו יורק, 1963–1983) היה אחד ממרכזי היצירה האמנותית המפורסמים ביותר בתולדות האמנות העכשווית. התערוכה מציגה דיוקנאות של וורהול ושל כמה מעמיתיו, שצולמו במקום על ידי בילי ניים, ג'ררד מלאנגה, קרל פישר וקרטיס קנפ.

וורהול הפעיל מכונה לייצור ולקידום כוכבי־על ושינה את אופן ההתבוננות שלנו בדיוקנאות סלבריטאים באמצעות ציוריו, סרטיו, המגזין אינטרוויו שייסד, וקידום יוצרים רבים שסבבוהו.

לכל הדיוקנאות שוורהול יצר – הדפסי רשת המבוססים על תצלומים, "מבחני בד" קולנועיים, סרטים באורך מלא ותצלומים – היו שני מניעים עיקריים: הדחף ללכוד ולרומם באמצעות הדימוי אישיות מסוימת ורגעי תהילה ופרסום, והדחף ליצור מגננה רגעית מפני הזמן החולף, ארעיות החיים והמוות. הדיוקנאות שצילם קרל פישר את וורהול ב־1969, לאחר שוורהול נפצע בעקבות נסיון התנקשות בחייו, חושפים את הצלקות הפיזיות שהותירה בו הפציעה ואת הפגיעוּת של דימויו כסלבריטאי.

דיוקנאות ידועונים משנות הפקטורי של אנדי וורהול: אוסף מרטין סנדרס ואנדרו אלבשטיין – תצלומים מאת בילי ניים, ג'ררד מלנגה, קרל פישר וקרטיס קנפ

התערוכה "דיוקנאות ידוענים משנות הפקטורי של אנדי וורהול" מציגה דיוקנאות שצולמו במשך שני עשורים בפקטורי [ Factory ] של אנדי וורהול ([ Warhol ], ניו יורק, 1963–1983) – שהיה אחד ממרכזי היצירה האמנותית המפורסמים ביותר באחת התקופה החשובות בתולדות האמנות העכשווית.

כשהתחלתי לעבוד עם ג'ררד מלנגה [[ Malanga , בילי ניים [ Name ], קרל פישר Fischer ]] וקרטיס קנפ [ Knapp ] ב-2005, חשתי שזו הזדמנות לרכז גוף עבודות מרתק וחשוב של דיוקנאות מצולמים, שמעולם לא הוצגו יחד בהקשר זה. באותו הזמן, חלק מהתצלומים של קרל פישר וקרטיס קנפ לא הוצגו כלל עדיין. עבודותיהם של ארבעת הצלמים היו בעיני כל כך מרתקות ואיקוניות, שהצעתי לארגן תערוכה שתתמקד בתצלומיהם המרכזיים מתקופת וורהול. התערוכה, שכללה 30 תצלומים, הוצגה בגלריה אירווין לאמנות עכשווית בוושינגטון די.סי. בפברואר 2006. כל התצלומים שהוצגו בתערוכה, לצד כמה רכישות חדשות, נמצאים כעת באוסף מרטין סנדרס.

"שנות הפקטורי" של אנדי וורהול הן השנים שבהן עבד וורהול בחללי סטודיו שונים בניו יורק – החל בסילבר פקטורי ברחוב איסט 47 ב-1964, וכלה בסטודיו השלישי והאחרון שלו בשדרת מדיסון, שם עבד בשנות ה-80 של המאה ה-20. התצלומים בתערוכה זו מתמקדים בוורהול עצמו ובכמה מעמיתיו וחבריו הקרובים ביותר. דימויים אלו הם תיעוד אינטימי ויצירתי של תקופה בת שני עשורים, הממשיכה להטביע את חותמה על נושאים חשובים באמנות העכשווית, כמו השימוש בדימויים מנוכסים וההתייחסות לצילום בהקשר של מדיומים אמנותיים שונים. הצלמים המשתתפים בתערוכה מוכרים כל אחד בזכות עצמו, ועבודותיהם הוצגו לעיתים קרובות במסגרות שונות. תצלומיהם של מלנגה וניים במיוחד הופיעו בתערוכות ובספרים המתעדים את שנות יצירתו של וורהול, והם נמצאים באוספי מוזיאונים חשובים (על כל אחד מהאמנים, ראו להלן). פישר וקנפ זכו שניהם לקריירות מכובדות כצלמים מקצועיים, אך הדיוקנאות שצילמו של אנדי וורהול ושל אנשי הפקטורי האחרים לא הוצגו בהקשר רחב שכזה לפני התערוכה בגלריה אירווין ב-2006.

בילי ניים אנדי וורהול ודיוקנאות עצמיים ניו יורק 1966

אנדי וורהול שינה את אופן ההתבוננות שלנו בדיוקנאות של ידועני "פופ" – מוזיקאי רוק, שחקנים ושחקניות, אמנים ודוגמניות – כשהם מופיעים בהקשר אמנותי.

לוורהול היתה אובססיה לתהילה, פרסום, נעורים, חושניות ומיניות, ולעיתים נדירות נראה ללא מצלמה בידיו. באמצעות ציוריו וסרטיו, המגזין אינטרוויו ( Interview ) שאותו ייסד, וקידום יוצרים רבים ממעגל הסובבים אותו, וורהול יצר מכונה לייצור ולקידום "כוכבי-על". הוא היה ללא ספק מחייך לשמע אמרתה המפורסמת של מדונה, שהפרסונות המרובות שלה לא היו אפשריות כלל ללא התקדים של וורהול: "מה הטעם לעשות משהו, אם אין אף צלם בסביבה?" (במאמר מוסגר, וורהול היה אורח בחתונתם של מדונה ושון פן ב-1985. הוא העניק לה – עם קית' הרינג – ציור נדיר שיצרו שני האמנים יחד: הדפס משי של שער הניו יורק פוסט, ועליו מדונה מכוסה ברישומים של הרינג).

למרות האובססיה שלו לאופן הייצוג של האישיות בדימויים מצולמים, וורהול ביקש להעלים את אישיותו של הצלם או הקולנוען מן העבודה ולמקד את תשומת הלב במה שהמצלמה "ראתה" ובאופן שבו הפכה את האדם לדימוי. האמנים של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, בין אם התמקדו בהתערבותו של האמן בדימוי המצולם ובין אם עסקו באופן שבו כבשה המדיה את התרבות הפופולרית, היו כולם חלק מעידן שבו הפך הצילום למדיום אמנותי חשוב שאין להתעלם ממנו. התצלומים שייצרו וורהול והאמנים שעבדו איתו היו רובם ככולם דיוקנאות או דימויים פיגורטיביים, החל במיחברים מבוימים שצולמו בסטים מבוקרים וכלה בתצלומים ספונטניים ו"סינמה וריטה". לכל הדיוקנאות שהפיק וורהול – הדפסי משי שהתבססו על תצלומים, "מבחני בד" קולנועיים, סרטים באורך מלא ותצלומי סטילס – היו שני מניעים עיקריים: הדחף ללכוד ולרומם באמצעות הדימוי אישיות מסוימת ורגעי תהילה ופרסום, והדחף ליצור מגננה רגעית מפני הזמן החולף, ארעיות החיים והמוות.

סצנת הפקטורי השתנתה לצמיתות ביוני 1968, כשוורהול ניצל ממוות לאחר שנורה במהלך ניסיון התנקשות בחייו. לאחר שהחלים מפצעיו, וורהול מעולם לא אחז שוב במצלמת קולנוע, ותחומי העניין האמנותיים והעסקיים שלו הפכו מאופקים יותר: עבודותיו החלו להתייחס לאותם רגעים ארעיים וחולפים של תהילה ופרסום, "15 הדקות" הקצרות מדי. הדיוקנאות הבלתי-נשכחים שצילם קרל פישר ב-1969 חושפים כמה מהתובנות החדשות של וורהול לגבי הדימוי העצמי שלו כידוען, כולל חשיפה של הצלקות שהותיר בו ניסיון ההתנקשות בחייו. וורהול חזר שוב לעסוק בשאיפתו לפרסום ותהילה בשנות ה-80, העשור שבו נוצרו הציורים והדיוקנאות החשובים ביותר שלו. הדיוקנאות המוצגים בתערוכה מציגים אפוא סיפור מצולם הנפרש על-פני שני עשורים, שהוגדרו במידה רבה על-ידי המיתולוגיה החדשה שיצר וורהול סביב דמותו של האמן כמראה של התרבות כולה.

עבודת הצילום הראשונה של ג'ררד מלנגה היתה פרויקט בשיתוף אנדי וורהול, שנודע בשם מבחני בד [ Screen Tests ]. אף ששם הסדרה הוא מושג הוליוודי לאודישן קולנועי, מבחני בד היו למעשה דיוקנאות קולנועיים, שצולמו כל אחד בשוט אחד שאורכו 3 דקות, על סרט 16 מ"מ שחור-לבן.

ג'ררד הגה את הרעיון ליצור מעין סרט-פרסום לעצמו, שיצלמו הוא ואנדי וורהול, וממנו ייבחרו פריימים מסוימים שיוגדלו לתצלומי סטילס. הדיוקנאות העצמיים של ג'ררד מלנגה המופיעים בתערוכה נלקחו מהסרט מבחן בד הראשון, שצולם בפקטורי. מלנגה ביצע גם הגדלה חד-פעמית של עיבוד צבעוני בפוזיטיב ובנגטיב לפריים מתוך הסרט שצולם ב-16 מ"מ, ויצר דיפטיכון מקורי של דיוקן מבחן הבד שלו. עבודה חשובה זו פורסמה על כריכת הספר אנדי וורהול וג'ררד מלנגה: מבחני בד / יומן (1967), שכלל 54 דיוקנאות מתוך יותר מ-500 הסרטים שצולמו בפקטורי עבור הסדרה מבחני בד בין 1963 ל-1968. דיוקנאות מפורסמים אחרים מאותה סדרה – המאופיינים בשוליים המחוררים של סרט הצילום המקורי והמכילים כמה דימויים באותו פריים – כלולים גם הם בתערוכה. בזמן שעבד עם וורהול ספג מלנגה כל מה שיכול ללמוד על עבודה עם דימויים ודיוקנאות, ובהמשך פיתח סגנון אישי משלו. הוא צילם כמה מן הידוענים המובילים של עולם האמנות והספרות, כולל הדיוקן האיקוני של מיק ג'אגר המוצג בתערוכה.

בילי ניים החל לעבוד כצלם בפקטורי של וורהול ב-1964, והדיוקנאות האינטימיים של וורהול שצילם בשחור-לבן, כמו גם אלו של דמויות אחרות מסצנת הפקטורי, הפכו מייד לדימויים איקוניים. תצלומיו הוצגו לראשונה ב-1968 בקטלוג הרטרוספקטיבה של וורהול במוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם, ומאז הופיעו כמעט בכל פרסום הקשור לוורהול. עבודותיו של ניים נעשו אייקונים תרבותיים המזוהים עם וורהול ועם הדימוי העצמי המיתולוגי שיצר לעצמו. הם טעונים ברומנטיות אפלה ובסוג של מיידיות ואינטימיות, שתרמו לעיצוב דמותו של וורהול בדימיון הפופולרי במהלך שנות ה-60. תצלומי הצבע של ניים מאירים פן אחר של העולם ומזכירים יותר תמונות מאלבום משפחתי.

קרל פישר עבד בסטודיו ברחוב סמוך לביתו של וורהול באפר-איסט-סייד של מנהטן, שם צולמו העבודות המוצגות בתערוכה. אחרי שלמד בבית הספר לאמנות קופר יוניון בניו יורק, ניהל פישר קריירה מכובדת כצלם מגזינים וצילם דימויים מרתקים רבים, שהופיעו על שער המגזין אסקווייר בשנות ה-60. בעולם הפוסט-פוטושופ שבו אנו חיים, יש להתבונן בתשומת לב רבה כדי להבחין באיכות האמנותית יוצאת הדופן של עבודת הסטודיו של פישר בתצלומים שבהם נראה וורהול בתוך קופסת שימורים של מרק עגבניות, או כשהוא חושף את צלקותיו בחדר שקירותיו מצופים נייר כסף. הדיוקנאות של וורהול שצילם פישר, והדיוקן הבלתי נשכח של ג'וליה וורהולה, אמו של וורהול, המחזיקה בדיוקן האיקוני של אנדי עצמו, הם בין עבודות הצילום המקוריות ביותר שנעשו בשנות ה-60.

קרל פישר אנדי וורהול עם צלקות 1969

קרל פישר אנדי וורהול (בקופסת מרק קמפבל) ניו יורק 1969

קרטיס קנפ גויס ב-1982 לצלם עבור המגזין אינטרוויו. בשנה שלאחר מכן צילם סדרת דיוקנאות של וורהול בתוך הפקטורי שביוניון סקוור ובסביבותיו. בחלק מהתצלומים נראה וורהול כשהוא עובד על ציור גדול בעל רקע אדום, וחלקם דיוקנאות סטודיו רשמיים בשחור-לבן ובצבע. באותה שנה צילם קנפ את וורהול במקומות שונים בעיר, בנסיבות לא רשמיות. דיוקנאות הסטודיו של וורהול שצילם קנפ הם בין הדיוקנאות הרשמיים האחרונים של אנדי וורהול לפני מותו ב-1987.