"נוף צרוב" – תערוכה בבית גבריאל

העיסוק בנוף הישראלי מחזיר אותנו שנים רבות אחורה אל בית הספר לאמנות "בצלאל", ולדיון בשאלות שהעסיקו את היישוב העברי בנוגע "לזהות הישראלית" החדשה. "בצלאל" כמוסד אמנותי ורוחני ביקש לספק תכנים ומסרים חדשים במטרה שיהיו "אב טיפוס" ומודל לחיקוי ליישוב היהודי אשר ביקש לחזק את הקשר בין העבר הקדום וההווה ובין הקהילה למקום - לאדמה. חלק גדול מתפקיד זה הוטל על האמנים שהשתמשו באמצעים אמנותיים ויצרו סמלים ודימויים חדשים.

התערוכה לוקחת אותנו למסע בנופיה ובמרחביה של הארץ המשתרעים מן הגולן ועד הבקעה, תוך שהאמנים בוחרים בציוני דרך שצרובים בתודעתם. הם מושפעים מהסביבה בה הם חיים ויצירתם היא הביטוי הנפשי לחוויות המשפיעות עליהם. בסיורים אלו בתוך נופי הארץ, נפגשים האמנים עם דימויים ואובייקטים מחד ועם אור, טונליות וצבעים מאידך - כולם מהווים עושר מושגי ליצירות. הנופים: חוף ים, עץ ברוש, עץ זית, או שדה צברים המזכירים לעיתים גלויה אינם מקבלים אוטומטית תוקף נוסטאלגי אלא משקפים את חוויות המפגשים עם הנוף.

נדמה כי חלק מן האמנים מבקשים גם להיות גם אמנים חברתיים המבטאים באמצעות יצירתם את המאבק האישי מחד והקהילתי מאידך אל מול הממסד. הם מתארים את הנופים והופכים אותנו הצופים לחברים בקהילה המגיעים מכל קצוות הארץ וחוברים למאורע כמו טקס פולחני האמור לבטא תחושת שייכות.

לטענתם העולם, הטבע הופך לקיים ולו בזכות הציור.

גאולה מרוק- כאהן , מתארת ביצירתה את נופי ילדותה בעמק, קרוב לגבול הצפון. את יחסה האוהב לנופים המקומיים היא מביעה על ידי תיאורים של מקומות אישיים - בהם היא מנציחה את דימוי הברוש כמייצג מובהק שלהם. הברושים אותם מתארת גאולה, מוקפים תמיד בנוף כחלק ממקומם בטבע, לעיתים הם לבדם, לעיתים כחלק מקבוצה ולעיתים כמונומנטים המובילים ומכוונים את ההולך בנוף.

רות הורם , יוצרת את נופיה לאחר שהייה בם. היא משתמשת במבנים עצים ונופים המייצגים את השייכות והקשר למקום. הדפסיה בנוף המקומי – הישראלי, והירושלמי- הפרטי הניבט מחלונה המשקיף על עמק המצלבה. מבחינה סגנונית תיאורי הנופיים משולבים בצורות שעברו הפשטה והפכו לשדות של צבע, מרקמים, טקסטורות, אזכורים של צורות וחיבורים המופיעים כהשתקפויות וזיכרונות.  

דב גזית , בציורי הצברים מנהל דב דיאלוג עם הצבר - הסמל הכי מזוהה עם הישראליות כמו גם סמל המזוהה עם המקום והתושבים סביבו. דב מצייר אותו בהקפדה מדויקת בצבעים ירוקים מלאי חיים והצמח פורח ומלא פרי. תיאורים אלו משמשים אנלוגיה למצבי חיים מלאי התרחשות ורצון להמשכיות.

מרגריטה נאות , מתגוררת בסמוך לחוף הים ומבקרת בו מידי יום ביומו. כאשר היא מבקשת לתרגם את חווית הביקור היא מלקטת אל סט התפאורה את כתמי הצבע: הכיסאות הצהובים, השמשיות האדומות, המים הכחולים והשמים. בציוריה היא מנסה לתפוס את האור והצל,   ובעיקר את התנועה המשתנה והאנשים הזזים. ציוריה הם קרנבל של צלילים והם מעבירים את ההתרשמות של הביקור בחוף.  

מיכל וייזר מציירת ככותבת ביומן אישי. עבודותיה עוסקות במקומה כאישה החיה בקיבוץ והן מציגות ביקורתה על החיים הפרטיים בחיק משפחת הקיבוץ. נופיה הם הסט של חייה והם מבטאים את הקשר והשייכות שלה אל המקום. בציוריה מופיעות נשים גדולות (דיוקן עצמי?) כבעלות כוח אצור. אך מתחת לרובד הגלוי, העירום והפסיביות מותירה אותן חשופות ופגועות אל מול כוחות הטבע.

חדווה אטלס בן דוד בסדרת הרישומים מאחדת חדווה לאחר שנים רבות של יצירה מוטיבים ממספר סדרות ואלו כוללות את הנשים המבוגרות , הילדה הקטנה, המורה והתלמידים ובני משפחה. בקולאז זה ממשיכה חדווה את הקשר בין השולט והנשלט, בין חופש הבחירה והמציאות הממסדית וכל זאת על רקע חלונות הנפתחים לנוף גבעות וברושים הממקמים אותנו בנוף שחדווה ואנו שייכים אליו.

כילי קורן מייחסת ביצירתה מקום חשוב לבית כאשר הוא משמש כמוקד של יציבות, מסתורין, וזיכרונות. בציוריה קיים קשר הדוק בין המבנה והנוף המקיף אותו. הצמחייה הירוקה, הגדר הצהובה, העמוד המזדקר, הפסגה המושלגת/ עשן/ ענן כולם מיצרים דרמה ואכספרסיביות ומשמשים מסך המגלה רק במעט את שמתרחש וקורא לנו לבחון את הציור מחדש בכל התבוננות.  

רות מ יון קוק יוצרת פלנטות- עולמות המערבבים את המציאות והבדיון. בעבודותיה רות מגלה וחושפת עולמות מאובנים מן החי ומן הצומח מתוך רישומים של סלעים מקומיים וכן דיאלוג עם הצורות עתיקות של בעלי חיים וצורות צמחיות שנשמרו בסלע. עבודותיה משלבות ממד אנושי עם עולם קוסמי. ההתבוננות היא אמביוולנטית: מחד כשל משקיף בטלסקופ, אל  הרקיע ומאידך התבוננות מדוקדקת תחת עדשה בהגדלה.

 אוצר: דניאל כהנא-לוינזון

בית גבריאל   5.6.09 עד 4.7.09