דבורה מורג: "ילדים, ילדים בואו הביתה" תערוכת מחווה לאמנית אדית סמואל 1907 – 1964

תערוכת המחווה לאמנית אדית סמואל נערכת לאחר חיפוש ומחקר אודותיה שערכתי בשנה האחרונה, בעקבות הקשר שלי אליה בילדותי. המיצבים בתערוכה כוללים   יצירות פיסול שלי המתייחסות ליצירתה וכן מבחר מעבודותיה, ביניהם פסלים מיוחדים מעיזבונה, שמצאתי במרתפי ארכיון מוזיאון ראשון לציון.

אדית סמואל יצרה פסלי דיוקן מחמרי טקסטיל (בדים) שגובהם עד כחצי מטר, אך נותרו רק מעטים מהם, ביניהם הדיוקן העצמי שלה, חלק קטן ממערך של יצירות שיצרה אדית בנעוריה כשעולמה עוד עמד על כנו, בעולם היהדות טרם השבר הגדול. מחשבות אלו הביאו אותי לסדרת פסלי הבד גדולי המימדים [גובה ?]. כל פסל עשוי מיריעת בד מקופלת ומחוברת בתכי תפירה ידניים.

חלק מבובות הדיוקן שיוצרו בברלין מקבלות משמעות מיוחדת בשל התנאים בהן נוצרו. הן הוזמנו על ידי הורים או סבים וסבתות שילדיהם או נכדיהם נאלצו לעזוב את גרמניה. בובות הדיוקן היו אמורות להישאר כמזכרת במשפחות

ב - 1939 היגרה לפלשתינה מברלין. העלייה הכפויה לארץ, המצב של טרום המדינה לא אפשר לשקם את החזון הפיסולי שלה והיא נאלצה לפרוט אותו לפסלים קטנים: בובות ששילבו אקזוטיקה של הסביבה הזרה והכרח להתפרנס.

בארץ היא מוכרת בעיקר בשל "בובות הטיפוסים", שנעשו עבור "וויצו" ואשר ייצגו טיפוסים שונים של עולים וישראלים ובכך היא הייתה למייסדת ז´אנר באומנות העממית הישראלית. בובותיה אלו ייצגו את האופוזיציות התרבותיות שאפיינו את התרבות הישראלית טרום הקמת המדינה, אך הדמויות שלה אינן פשוט "בובות אופי" – הן פסלים, עשירות מבע וסמליות וכמעט איקונות של מדינת ישראל הצעירה ודרכם היא משקפת את סיפור התקופה גם אם היא לא בדיוק מתכוונת לכך. העבודות הקטנות שיצרתי בעבר מצויות בדיאלוג עם בובות הסצנות   מחיי היומיום של אדית. אני מחברת חלקי חפצים בנאליים עתירי אסוציאציות לדימוי חדש. עקבות העבר משמשים כקליפה אסתטית האוצרת בתוכה את ההסטה מן הנוסטלגי לעבר התפכחות מאיימת. את הפער בין ההבטחה למימושה. ההבטחה והתקווה אותה ניסתה אדית ליצור כמזכרות עבור הקהל הישראלי-יהודי על מנת שתוכל להתפרנס ולשרוד בארץ ישראל.

http://www.dvoramorag.com

"הר הדברים האבודים"   הפסלת אדית סמואל, מאת דבורה מורג

אדית סמואל נולדה ב-22 לנובמבר 1907 בעיר אסן בגרמניה. אביה היה הרב הראשי של קהילת אסן. המשפחה גרה בעת הולדתה במקום בו נבנה אחר כך בית הכנסת באוקטובר 1932 עזבו ההורים את אסן לטובת ברלין ואדית עברה בעקבותיהם ב- 1933.

עבודתה של אדית סמואל מקיפה סוגי שונים של פסלים ובובות: בובות דיוקן בגודל עד 50 ס"מ שנעשו בגרמניה בובות קטנות כ 20 ס"מ שנעשו אחרי שהגרה לפלשתינה וסצנות מחיי המדינה הצעירה, פסלי חומר ורישומים.

 כל אחת מהבובות של אדית סמואל חד פעמית ובעלת אופי ייחודי המתבטא לא רק בתווי הפנים אלא גם בעמידת הגוף ובתנועה. הטובים ביותר הם הדמויות הגדולות של פסלי בובות דיוקן מחמרי טקסטיל (בדים) בגודל של עד כחצי מטר במיוחד הדיוקן העצמי שלה, מערך של יצירות שיצרה אדית בנעוריה כשעולמה עוד עמד על כנו, בעולם היהדות טרם השבר הגדול.

"חלק מבובות הדיוקן שיוצרו בברלין מקבלות משמעות מיוחדת בשל התנאים בהן נוצרו. הן הוזמנו על ידי הורים או סבים וסבתות שילדיהם או נכדיהם נאלצו לעזוב את גרמניה. בובות הדיוקן היו אמורות להישאר כמזכרת במשפחות."( **) אדית מספרת זאת בזיכרונותיה: "במקרה אחד קיבלתי הזמנה מאם שילדתה נשלחה אל דרום אפריקה. יצרתי את הדיוקן מתצלום כמיטב יכולתי, אבל כשהראיתי לאם את הבובה היא צעקה באכזבה " זאת רוצה להיות המריאנה שלי?"  התביישתי מאוד ולקחתי את הבובה בחזרה הביתה ". (*)

העלייה הכפויה לארץ, המצב של טרום המדינה לא אפשר לשקם את החזון הפיסולי שלה והיא נאלצה לפרוט אותו לפסלים קטנים בובות ששלבו אקזוטיקה של הסביבה הזרה והכרח להתפרנס.

"נובמבר 1938 שם קץ על חיי התרבות. היהודים שלא רצו למות חיפשו דרך לצאת מגרמניה לארצות אחרות. שלושה מאחי כבר התגוררו באותה עת בפלשתינה, אני הגעתי אחריהם בקיץ 1939. הורינו כבר לא הצליחו להציל את עצמם, הם האמינו שבסוף הטוב מנצח. לא ראיתי אותם שוב." (*)

הזמן האמיתי שלה היה בתרבות אחרת בשפה אחרת בנוף אחר, ישראל הייתה נוף זר. את הפעימה האמיתית שלה, היא הקפיאה אך היא צפה ועולה להרף עין   בעצב הניבט בעיני הבובות: "כאשר באוגוסט 1939 הגעתי לפלשתין עולמי חרב עלי, כך הופרדתי מכל מה שהיה משמעותי בחיי." היא הגיעה לראשון לציון:" נסענו בדרך מתפתלת בתוך הישוב ויצאנו אל שטח חולי. שאלתי אם זה המדבר. מעבר לחול עצרנו ועמדנו מול קבוצת עצי ברוש ואורנים אשר   קווי המתאר שלהם הזכירו לי את   הציור של בוקלין  (Boecklin)   "אי המתים" ...". (*)

האם היה מקום לאישה כמוה, לחומרים האישיים שלה בתוך ההוויה הישראלית?

שלוש פעמים הייתה זרה פה: כגרמניה בפלסטין, כאמנית בארץ של חלוצים ופועלים וכאישה השונה כל כך ממה שהיה מצופה מהנשיות הישראלית. היא מעולם לא נישאה. היא לא התאימה לאווירה ששררה בארץ באותה תקופה ולמרות עושרה הרוחני לא הצליחה לרכוש את השפה העברית. היא צמצמה את עצמה עקב התנאים והמקום ובובותיה הצטמצמו בעקבותיה: "בארץ החלוצית הזו לא הייתה הבנה בנוגע לצעצועים אמנותיים ולא היו כלי יצירה. " (*)                                                            

מה שהשתלט כאן זה הקולקטיב, ההישרדות שהייתה ותהייה תמיד חזקה מכל והצמצום, ועוד יותר צמצמו את הנשים לכדי שיחה קטנה.   אולם היא מצאה דרך וכח פנימי להצטרף לקולקטיב בדלת האחורית, בקטן, באופן שהתאים לעוני ולדלות   ופיתחה טיפוס של בובות קטנות 20 ס"מ גובה בערך, שאת ראשן ידיהן ורגליהן יצקו בתבנית בעוד שאת עצוב הגוף, צביעת הפנים ויצור הבגדים עשתה בעבודת יד. ממבט ראשון ניתן להתייחס לבובות אלה כאל "בובות פולקלור" המייצגות את הארץ החדשה הזרה. ראיה אידיאליסטית ותקווה נואשת לפרנסה נרקמו ונתפרו לתוך קבוצות הבובות שיצרה. אמנם ".. הייצור ההמוני הפחית באיכותן של הבובות,".. (*) אך בניגוד לבובות פולקלור טיפוסיות לבובותיה אין פונקציה של קולב לבגדים. בובותיה הן יצורים קטנים עצמאיים, שאדית סמואל העניקה להם בעזרת פיסול הפנים ותנועת הגוף הבעה אינדיבידואלית. ניתן לחוש ביחסים החברתיים בין הדמויות ובכך נתנה ביטוי לאחרים בתוך החברה בה חיה בראשון לציון: "לילדים הערבים הצטרפו ילדים תימנים ונשים תימניות נושאות ילדים על גבן, בני ישיבה עם כובעים ובגדיהם השחורים, חלוצים לבושים בבגדים כחולים ובחאקי."(**). הדמויות שלה אינן פשוט "בובות אופי" – הן פסלים, עשירות מבע וסמליות וכמעט איקונות של מדינת ישראל הצעירה.(***) הילדים והאנשים בהם אדית סמואל התבוננה עוצבו כבובות ואיתם היא משקפת את סיפור התקופה גם אם היא לא בדיוק מתכוונת לכך.

דמותה של אדית סמואל עשויה כל כולה ניגודים : למרות שילדים תמיד היו המודל של אדית, היא אמרה תמיד שאינה אוהבת ילדים. ילדים נורא מפריעים. החדר שלה בראשון לציון נפתח לחצר. שם גרו הרבה משפחות עם ילדים. כמובן שלבובות היה כוח משיכה מגיע עבור הילדים והם תמיד באו לראות וזה הפריע לה מאד. הילדים תמיד הבטיחו שלא ידברו ורק יסתכלו. (אווה סמואל על אחותה אדית ) לעיתים הזמינה לסטודיו ילדים נבחרים ומפסלת את פניהם בחומר ולעיתים הייתה מתרצה   ומנסה להציג לפניהם ספור בעזרת הבובות, במילים הספורות והמשובשות שידעה בעברית.

אם כי התפרנסה מעבודותיה בדוחק - החלו אחרים להתחרות בה " כך היו לי לקוחות אך במקביל החלו לחקות את עבודתי. בעיתון כינו אותי האמנית בעלת מספר החיקויים הרב   ביותר בארץ. תחושת הכבוד התגברה על תחושת הכעס כלפי אלו שחיקו אותי". היא נפטרה ממחלה קשה בשנת .1964  

היא נשארה דמות מעניינת ואניגמאטית. אין ספק שסיפור חייה הוא סיפורה של תקופה ומקום והוא בא לידי ביטוי הן ברובד גלוי והן בסמוי במה שמתחת לפני השטח, בבובות ובפסלים שיצרה והפסיקה ליצור.

 (*זיכרונות אדית סמואל, מתוך קטלוג שהוצא לתערוכה בגרמניה)    

(**מתוך קטלוג שהוצא לתערוכה בגרמניה 1987 חיי יום יום של ילדים,   הבובות של אדית סמואל,  JUTTA DICK  ), )

 (***איילה גורדון, 1986 מתוך קטלוג שהוצא לתערוכה בגרמניה,)