תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב לאמנות: אלימה: בין מסגרת לחלון

תערוכתה של אלימה פורסת בפני הצופה מכלול יצירה בן חמישה עשורים - תחילתם ברגע סיום לימודיה במחזור הראשון במכון לאמנות ע"ש 'אבני' (בשנת 1957) וסיומם בסדרת עבודות מהשנה האחרונה. בתווך מתגלה רצף יצירתה כמושתתת על היגיון פנימי ועל עיסוק ביסודות אמנותיים טהורים. בכדי להבין את יצירתה של אלימה במלואה, יש להצביע על "המהלך הגדול" המצוי בתשתיתה. מחד גיסה בגישה השמרנית, המחושבת והשכלתנית; מאידך גיסה, בשאיפה המתמדת לחדשנות שמתוך סקרנות וחקרנות. שילובם של אלה יחד ניכרים במעברים מביטוי אקספרסיבי למופשט מאופק,  משרבוט וקו חופשי למבנה גיאומטרי חמור, משחור ולבן לצבעוניות רוויה.

הקריאה ביצירתה של אלימה היא בשני ערוצים עיקריים: האחד, ליניארי, עוקב אחר יצירתה באופן כרונולוגי ובתוך כך מצביע על פרקיה המרכזיים, הנובעים זה מתוך זה. בבחינה זו היא מתגלה כדוחה מעליה בעקביות השפעות חוץ-אמנותיות כגון הקשרים ביוגרפיים, חברתיים או מדיניים וכנמנעת מפנייה לאיורי, לקישוטי או לווירטואוזי. האחר,   מעגלי, יצביע על הקשרים פנים-אמנותיים בין הרישום, הציור וההדפס ביצירתה, תוך בחינת ההשפעות ההדדיות בין שלושת המדיומים הללו בתקופות שונות בעבודתה. התבוננות זו תצביע על חזרתם הנשנית של צורות וצבעים בעבודתה כמו גם על הופעתם הייחודית בכל אחד מהמדיומים השונים.

בנוסף, מבקשת תערוכה זו להציג את פועלה של אלימה בהקשר של האמנות הישראלית. רתיעתה העקבית מלייחס פרשנויות לעבודותיה, הימנעותה מתכנים אקטואליים או פוליטיים ושלילתה את האופציה הביוגרפית תרמו לסלילתו של נתיב עצמאי, שאופיין בעיקרו כנטול זמן ומקום. עם זאת, הדיון המחודש ביצירתה שזור בהיבטים גלויים וסמויים המעגנים אותה ב"מקום הישראלי" - בחברה, בנוף, בתרבות ובהיסטוריה האמנותית שלו.

יניב שפירא

פתיחה : יום חמישי, 5 במרץ 2008

אוצר אורח : יניב שפירא

זוכת פרס הקרן ע"ש הציירת נתה דו שניצקי-קפלן, 2008

אלימה: בין מסגרת לחלון

תערוכתה זו פורשת את מכלול יצירתה של אלימה, מאז סיימה ב-1957 את לימודי המחזור הראשון במכון אבני בתל-אביב ועד היום. המבט הרטרוספקטיבי המוצע כאן מאפשר לחשוף את ההיגיון הפנימי המצוי בבסיס יצירתה, כמסלול עבודה רציף שאינו נענה לאופנות חולפות ולפיתויי הזמן.

הקריאה ביצירתה של אלימה נעשית בשני ערוצים עיקריים: האחד, ליניארי, עוקב אחר עבודתה באופן כרונולוגי ובתוך כך מצביע על פרקיה המרכזיים, הנובעים זה מתוך זה. בבחינה זו היא מתגלה כדוחה מעליה בעקביות השפעות חוץ-אמנותיות – כגון הקשרים ביוגרפיים, חברתיים או מדיניים – וכנמנעת מפנייה לאיורי, לקישוטי או לווירטואוזי. האחר, מעגלי, מצביע על קשרים פנים-אמנותיים בין הרישום, הציור וההדפס ביצירתה, תוך בחינת ההשפעות ההדדיות בין שלושת המדיומים הללו בתקופות שונות בעבודתה. התבוננות זו מתייחסת לחזרתם הנשנית של צורות וצבעים בעבודתה, כמו גם להופעתם הייחודית בכל אחד מהמדיומים השונים.

השפה הציורית הייחודית של אלימה צמחה והתגבשה על הקרקע הפורייה של המופשט. עם זאת, גם אם הדבר אינו ניכר באופן מיידי, ניתן לזהות בעבודתה גם הדים לערנותה החברתית ולמעורבותה במתרחש בשדה האמנות המקומי. הקו הרישומי ואוצר הדימויים שליקטה מסוף שנות ה-60 ואילך מגלה דמיון לאלו של אריה ארוך, אביבה אורי ורפי לביא; פָּלֶטת הצבעים שיצרה חפפה במידה רבה את זו של ציירים כמיכאל גרוס ואורי ריזמן; וייצוגי הנוף, המתגלים בעיקר בהדפסיה המאוחרים, מתכתבים ישירות עם הפשטות הנוף המקומי שאפיינו את שנות ה-60 וה-70.

מ-1972 ואילך יצרה אלימה בעיקר הדפסים, בטכניקות שונות - בהן דפוס רשת, דפוס אבן ותחריט. הפנייה להדפס פתחה בפניה קשת חדשה של אפשרויות, וההתמקדות בצבע, בקומפוזיציה, ובערכים פורמליים שימשה שלב נוסף בחתירתה לריכוז ומיצוי שפתה האמנותית.

בארבע השנים האחרונות חזרה אלימה לצייר, עבודות שחורות על גבי גיליונות נייר גדולים. בציורים אלה מרוכזים כלל הדימויים שהופיעו בפרקי יצירתה הקודמים, מעין לקסיקון צורני הפרוש כמראה פנורמית נוכח יצירתה כל השנים.

בבואנו לסכם את יצירתה של אלימה, ראוי לראותה כמכלול הרמוני אשר חלקיו מקיימים ביניהם יחסים צולבים ומפרים לאורך השנים. ניכרים בה המעברים מביטוי אקספרסיבי למופשט מאופק, משרבוט וקו חופשי למבנה גיאומטרי חמור, ומשימוש בשחור ולבן לצבעוניות רוויה ולפָּלטת צבעים חסכונית - שינויים שנובעים משאיפה מתמדת להתחדשות, מסקרנות, חקרנות ובחינה מתמדת של גבולות. המגמות הללו סותרות זו את זו רק לכאורה; למעשה, השילוב ביניהן תורם לעיצוב של שפתה המובהקת כמו גם לממד הרעננות, החדשנות והעדכניות שבה.

התערוכה והק טלוג בתמיכת פרס הקרן ע"ש הציירת נתה דושניצקי-קפלן, מוזיאון תל-אביב לאמנות, ובתמיכתם האדיבה של אמנים ישראלים

עבודות מוקדמות

הציורים המעטים שנותרו בידי אלימה מתקופת לימודיה במכון אבני (1957-1953) הם דיוקנאות של אישה היושבת על כסא, המזכירים במידה רבה את מורשת הדיוקן של יחזקאל שטרייכמן. מעניין להבחין בתשומת הלב שהקדישה בהם דווקא לרקע. בעוד שטורסו האישה, היושבת בפרופיל, מושתת על קווי מִתאר המחלקים את הגוף לאזורי צבע - חולצה אדומה, חצאית כחולה, שיער שחור – מתגלה הרקע כחלק האקטיבי והמעניין בציור, המעניק לו את הת נועה והחיוניות הנחוצים לו. ציוריה הראשונים של אלימה לאחר סיום לימודיה צוירו במרפסת ביתה שברחוב יהודה הלוי 73, תל אביב, מתוך התבוננות ממושכת על תחנת הרכבת ובית המכס שניבטו ממנה. ציורי תחנת הרכבת מ-1958 הם בין עבודותיה הבודדות שיש בהן התייחסות למראה העין ולייצוג מציאות.

בעבודות אחרות מסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 בחנה אלימה צירופי חומרים שונים, בהם גואש, שמן, דיו, עפרונות, פריימר אקרילי, אבקת שיש ושעווה על נייר או על בד. ההתנסות החומרית והצירופים שזימנה שמשו לה כמצע לתהליכי "ניסוי וטעייה": צבעי מים בדלילות משתנה, מילוי שטח הנייר בקווקוו אינטנסיבי, ציור בגירי שמן, שריטות נייר וקילופי צבע. במקביל לעבודותיה על נייר, שהיו כולן בקנה מידה קטן, הבדים שעליהם ציירה באותה עת הלכו וגדלו ונטו לצבעוניות קודרת. "בשבילנו היה טבעי לתאר את הסביבה בשחור ולא בצבעים חמים", אמרה, "אור השמש החזק והבוהק הופך את הצבע באזורנו למ שני ומבליט את הקוטביות שבין השחור הבולע-כול והלבן הטהור".

שפה חדשה: רישום, ציור

בשלהי 1965 חזרה אלימה משהות בת ארבע שנים בפריז. המפגש המחודש עם האור הישראלי הביא להתעצבותה של פָּלֶטת הצבעים שתלווה אותה מכאן ואילך. אז גם נסללה הדרך לפרק הבא ביצירתה – הולדת הצורה.

ככל שמדובר בצורניות שמלווה את יצירתה של אלימה, לרישום נודע תפקיד מרכזי. היא שבה אליו במחזוריות קבועה בכל פרקי יצירתה והוא מאפשר לה בחינה מחודשת של יחסים בין קו לכתם, בין צורה חופשית למרחב דחוס, כגורם מארגן שמצביע על סדר והיגיון פנימיים ביצירה. רישומיה מתקופת שהותה בפריז נעשו בעיקר בעט ציפורן ובדיות סינית והם מאופיינים בקו רוטט, זורם ואקספרסיבי, הממלא שטחים ניכרים מהנייר. ברישומים שיצרה עם חזרתה ארצה – שניכרת בהם שליטה רבה יותר באופי הקו, בנפחו ובצורתו – הותוותה כבר שפת הציור החדשה שלה. בקבוצת רישומים שחורים וכחולים מ-1967-1966 מגיחות לראשונה צורות עצמאיות המארגנות את המרחב הציורי מחדש: סדרת קווים מקבילים, ישרים או מתעקלים; קבוצה של מלבנים בשרניים מקבילים, אותה כינתה "קרני שמש"; עיגול או אליפסה המתוחמים בקו דק או בצבע; קווקוו ביד חופשית, היוצר שדה תזזיתי.

במקביל לרישום, חלה תמורה משמעותית גם בציוריה של אלימה. בקבוצת ציורים מ-1967 נוסף מוטיב של קו מעוגל, שכביכול חורג אל מחוץ למסגרת הבד, והופיעו קווים חדים החוצים את הציור לאורכו או לרוחבו ולפרקים יוצרים מעין מסגרת ריקה. בציורים אלה מתחיל להתגבש סדר פנימי חדש: אזורי הצבע מתארגנים לקומפוזיציות צורניות, בהן עיגול, אובאל ומלבן. החיץ שהתחיל להיווצר בין משטחי צבע טהורים לאזורים שבהם ניכר ביטוי אקספרסיבי-מתפרץ היה למאפיין נוסף של עבודותיה באותן ה שנים. ממדיהן הגדולים של אחדות מהן תרמו אף הם להבלטת מגמה זו של ניגודים ואפשרו שילוב של החופשי והמאופק, חסר המעצורים והממושמע, הרגשי והרציונלי.

בציוריה של אלימה מ-1970 כבר ניכרת השפעתו הברורה של ההדפס. פורמט העבודות, שנעשה ריבועי בעיקרו, נתפס כמרכיב חיוני בקומפוזיציה המוגמרת של הציור. רכיבי הציור הצטמצמו ליחסים בין משטחי צבע בגדלים משתנים ונופה מהם כל זכר לקו חופשי, לביטוי אקספרסיבי או לצורות מעוגלות.

צבעי אקריליק מגנה שירתו היטב את אלימה באפשרם יצירת משטחי צבע שטוחים שהיו קרובים באופיים לאיכויותיו הצבעוניות של ההדפס. תכונות הצבע שמשו אותה להבלטת האדום, הכחול והלבן, שנוכחותם ביצירתה נעשתה דומיננטית - כשלצידם מופיעים גם ירוק, אוקר ותכלת, ובמקרים בודדים סגול, צהוב וחום.

אלימה ראתה בציורי המגנה שלה שיא ציורי, ביטוי ל"רצון לרכז ולתמצת לצורות ברורות ופשוטות את כל הרגישויות בנושא ציורי מסוים, להביא את האמוציות שבציור לידי זיכוך ופשטות". זיכוך זה הוביל לפרק התמציתי והבשל ביותר בציור שלה – ובסופו של דבר לוויתור על הציור לטובת ההדפס.

באוקטובר 1970 השתתפה אלימה ב"סלון הסתיו" הרביעי, שהתקיים בביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב. בעבודה שהציגה היה קורטוב של הומור והתרסה כנגד המוסד המוזיאלי: הכדורים, שהתייחסו להשתתפותה של ישראל במשחקי הגביע העולמי בכדורגל שהתקיימו באותה העת במקסיקו, "הזמינו" את קהל המבקרים לשחק בהם. העבודות המקוריות לא שרדו והן שוחזרו בידי האמנית עבור התערוכה הנוכחית.

התרכזות בעיקר: הדפסים

ב-1969 התוודעה אלימה לדפוס הרשת, תחום שנעשה מרכזי בעשייתה ושהיתה לו השפעה מכרעת על מכלול יצירתה. הטכניקה החדשה אפשרה לה לב טל את "טביעת יד האמנית" כמבע של וירטואוזיות או כהבעה   של רגש, להפיק את המיטב מכוחו של הצבע ולהתרכז במעשה האמנות כהליך טכני ומחושב.

ההדפסים הראשונים של אלימה חפפו בצורה ניכרת לציוריה מאותה העת - בקומפוזיציה, ביחס בין צורות פתוחות לצורות סגורות, בקו הרישומי ובגודש הצבע. השוני היה בעיקר בקנה המידה הקטן, בטקסטורה השטוחה של הנייר ובשולי העבודות, שהותירו מסגרת לבנה. אלימה התייחסה לאותם שוליים לבנים כחלק אינטגרלי מהעבודה, כמגדירים את ממדיה וכמתקיימים ביחס ישיר לממדי הדימוי המודפס. תשומת הלב שהקדישה לצבעוניות גדלה אף היא בהדרגה. בקבוצות הדפסים מה שנים 1970-1969 מתפרשים משטחי הצבע על שטחים גדולים יותר, בעוד שפָּלֶטת הצבעים הולכת ומצטמצמת. באחדות מהעבודות היא חוזרת על אותה הקומפוזיציה מספר פעמים, תוך שינוי הרכב הצבעים ומיקומם.

בהדפסיה של אלימה מאז ואילך ניכרת הופעתם של דימויי נוף. קריאה עכשווית בעבודותיה כעבודות נוף מאפשרת פרשנות חדשה לשפת הסימנים שגיבשה: הפסים שכינתה "קרני שמש", אשר נתפסו בעיקר כאלמנטים צורניים פורמליים, נתפסים עתה כתלמי שדות, כשדרת ברושים או כצל שהללו מטילים; הריבוע השחור מתפרשׁ כחלקת שדה; האליפסה ניתנת לקריאה כחלק מקו האופק או כצלליתו של עץ; והקווקוו ביד חופשית נקרא כייצוג של שדה כלניות או חרציות. הדימויים החדשים שהופיעו ביצירתה - בהם הר, גבעה, שדה, מפל, אגם וקו אופק - ריככו במידה רבה את החומרה שאפיינה את פרק הדפסיה המוקדמים.

" שנים עסקתי בצבע כדי לחדור לעומקו. היום אני מרגישה אותו במדויק. כשאני משתמשת היום בשחור, זה מתוך רצון לומר את העיקר, מבלי להיכנס לפרטים. הוא הדבר הראשון שנעשה. כתם שחור הוא מעשה בריאה. הוא מוחלט. הוא גם הסוף".

אלימה

בארבע ה שנים האחרונות עוסקת אלימה בציור של עבודות שחורות על גבי גיליונות נייר גדולים. במהלך תיעוד עבודותיה לקראת תערוכתה הנוכחית במוזיאון תל אביב לאמנות נתנה את דעתה, שלא במפתיע, לקשר הקיים בין עבודותיה החדשות לציורים שלה על נייר מ-1969: "גיליתי את הציורים המוקדמים עמוק במגרה ומיד זיהיתי את הקשר שלהם לעבודותי האחרונות", אמרה. עם זאת, החידוש בעבודותיה המאוחרות ניכר מיד לעין. גם בפרקים קודמים ביצירתה נדרשה לשחור – ברישומים האינטנסיביים ובציורים רוויי הצבע עם סיום לימודיה במכון אבני; ברישום האינטואיטיבי-האוטומטי מתקופת פריז; או בזה שמתחילת שנות ה-70, שנעשה בהשפעת ההדפס. אך דומה שפנייתה המאוחרת לצבע השחור משקפת הלך רוח מסכם. בסדרת עבודותיה החדשות מרוכזים הדימויים מפרקי יצירתה הקודמים, מעין לקסיקון צורני של יקום יצירתה: ביטוי אקספרסיבי ומשטחי צבע נקיים, ריבוע שחור, נזילות צבע, קו מעוגל וחופשי, קווי מתאר חדים ואזורים מקווקווים, וגילויי טבע שונים. גיליונות נייר גדולים אלה פרושים כמראה פנורמית נוכח כלל יצירתה, כמו סוגרים מעגל ובד בבד מאפשרים את פתיחתו מחדש.