אבסטרקט עכשיו - תערוכה בגלריה קיימא

אנסמבל מופשט, אין מה לאמר. תאווה בלתי מרוסנת או חושניות כבושה, הגיון ברזל או לוגיקה מתעתעת, תערוכה לעיניים, צורות מצפינות עולם אניגמאטי.

בשיחות שניהל האוצר יובל קדר עם האמנים נחשף טפח ולעיתים טפחיים מפתרון החידה המופשטת.

אבסטרקט עכשיו - שיחות עם האמנים

נתברר לי שצייר האבסטרקט ה"אדוק", הדבק בשפתו ואין בילתה, הוא זן נדיר בקרב ציירי האבסטרקט העכשוויים. כמאה שנים לאחר התגלותו ההרואית והמחייבת, האבסטרקט הוא רק אחד מן הכלים של האמן המודרני, מעין אלטרנטיבה קיימת מתוך אינוונטר רחב של הצעות.

מותו של הסגנון הבלעדי ולידתם של הסגנונות קצרי – המועד הוא פועל יוצא של זמנים קצרי רוח וצרכנים תאבי חידוש.

זוהי רוחו של עולם האמנות החדש, המכונה לעיתים תכופות מידי, שוק האמנות.

יובל קדר, אוצר ושואל.

עדו בראל

מה מסתתר מאחורי הכתם ? כוונה, מוטיבציה?

זהו מהלך שצומח מתוך הציור והולך אל הגבול הלא בטוח   והלא   מוכר .

למה ללכת לשם?

זהו משחק וגם אתגר וגם נקודת סיכון ביחס לעצמי. ניסיוניות כאסטרטגיה לגילוי מקומות לא מוכרים של    ציור   ושל יופי, עם כל הבעייתיות של המושג הזה.

בתחילת הדרך שלך היו לך דימויים פיגורטיביים, מה התפתח?

ב- 95' שלטי הדרכים שעליהם עבדתי התחילו נגיעות מופשטות . הרדי מייד היה אסטרטגיה של תוכן, עם הזדקקות ל"אמירות", לכל החפצים שאני עובד עליהם יש פואטיקה משלהם. המשאלה היא   אולי   להגיע לציור שלא אני ציירתי.

ויתרת לחלוטין על תוכן ורבאלי?

יש אתגר לכתם או סימן או צבע נדחה ולשבירות של הציור , האתגר הרגשי הוא לדבר על קומוניקציה וקשייה, דעות קדומות, חופש המחשבה ומורכבות הציור .

אוריאל מירון

אתה נמצא בתווך שבין הפיגורה להפשטה!

העיסוק בצורות מופשטות כשלעצמן אינו מעניין אותי, גם לא מחוות יצריות\רגשיות בסגנון אסכולת ניו-יורק – אם כי אני כן שואב מזרם זה את חשיבותו העליונה של התהליך ביצירה. אני גם משתמש בטכניקות של המצאת\מציאת דימויים כמו כתב אוטומטי, אך זאת לא בכדי לחשוף מציאות על או להגיע לארכיטיפים אלא כדי לגעת בתווך החמקמק שבין ייצוג לאי-ייצוג.

במה אתה כן מתעסק?

מניעים אותי דימויים של חומרים מסוימים, קונקרטיים, ושל הפעולות הנעשות בהם, והפיכתם – דרך הרישום והציור -   לדימוי עצמאי, בעל תכונות קונקרטיות משלו.

מפרקים?

מחברים, קונסטרוקציה, מעוררים בי הד פיזי – רגשי, אפילו נוירולוגי. הכול נובע מן הצורך להתבונן. חידוד ההתבוננות, גם במציאות וגם בדבר החדש שמתגבש תחת ידיך.

שיחזור מהלכי ההתבוננות?

קטעי זיכרון ילדות שמתמידים בתודעתי מדריכים את דרכי הפעולה שלי. אלה מהלכי התבוננות בחפצים או מקום מסוים שמשך אותי - משבצת של שטיח, החללים שמתחת לפסנתר הכנף. הראיה שלי מוצמדת לפרטים שהולכים ומצטברים ולכן אני רואה נרטיב, מסלול בהתהוות, ולא קומפוזיציה. לפעמים אני מכין משטח לציור כדי שאוכל למצוא את דרכי בתוכו. גיליתי שאני רושם משמאל לימין, אז החלטתי להקצין את ההרגל. עשיתי עבודות שבהן לא הייתי חוזר שמאלה, כחוק. אני עוקב אחרי מסלולים שמנביטים דימויים, כמו מוזיקה שבה צליל שחלף לא יחזור.

והפיסול?

הפסל הוא תמיד כבר חפץ קיים, ובשל כך, לעולם לא ממש מופשט. בעיני מה שמדריך את התייחסות הצופה לפסל זה קודם כל קנה מידה ביחס לגוף, בין אם הוא "מופשט" או לא.

הפסלים הקטנים אינם מודלים?

לא, קנה המידה הוא תמיד אחד לאחד. כל הפסלים, גם אם אינם פיגורטיביים, הם דמויות או איברים של דמויות, לאו דווקא אנושיות. בילדותי הייתה לי אובססיה לבעלי חיים, קיימים ומיתולוגיים כאחד, כמה שיותר מוזרים ואקזוטיים. גם נהגתי להמציא חדשים, מפלצות כלאיים, וכנראה שאני ממשיך גם היום. כשאני מתעסק בקרטון או בד או עץ, זהו בשר מבשרי, זה חלק ממני, הקליפות האלה. מעניין אותי המפגש בין הקליפה לתוכן, בין תחושה של גוף כמיכל וגוף כגודש של רקמות.

אתה רושם מהסתכלות?

כתרגול, כטעינת בטריות וכדי שאוכל לעשות את הדבר השני ולצייר בלי הסתכלות במודל חיצוני, אלא בקו עצמו. הקו יותר חופשי והחלטי ובעל אופי, יותר עבה, כשאני לא מתבונן במציאות. קל מאוד להתמכר לחופש הקו הזה ויש סכנה שיהפוך למניירה.

איך אתה נמנע ממנה?

אוריאל מירון 

מהי המוטיבציה לעשיית הדימויים? מה מקורם?

מקורם בשפעת עיצוב מנצנץ, מושך... ברק. אריזות מבריקות, העמסה ויזואלית כאילו מושכת, חפץ אמנות שיש בו משיכה מתוך גודש, עומס, חיבור לא צפוי, מסתורין והפתעות. חפצים מזוהים מנוטרלים מן הזיהוי שלהם והוספתי להם, אלמנטים דמויי שרירים כנותנים תנועה.

יש אירוניה בעבודות?

 

חן שפירא

מהו פשר הבור המצויר בציוריך?

זהו מעבר מציור פיגורטיבי לציור משוחרר מן הנאמנות לדימוי, ומחויב למשמעויות של הדימוי.

תהליך שהחל בעבודה מבור ספציפי ליד קיבוץ צובא, בור מיוחד. אבל זה היה קונקרטי מידי.

מה שעלה בעבודה נוספת על הציורים בסטודיו, מהן המשמעויות של בור בוער, קבר אחים וגם נשיות, רחם, חורים שחורים, היה טיול מחשבתי סביב המשמעויות הפילוסופיות של ה"בור" דרך החומר.

כך שהאבסטרקט, מחיקת הדימוי והכלתו בתהליך המסתיר את הקונקרטי – פיגורטיבי, שהוא אבסטרקט לכאורה מתחיל לדבר אל הרבדים התת – מודעים, פחות פיקצ'ר מייקינג ויותר החוויה המטפיזית.

ניסיתי למצוא את הבור שמסתתר מתחת לצבע. זהו ציור של פני השטח וככל שהוא מתקרב לפני השטח הוא מכיל עומק גדול יותר. אלה הם ציורים שנעשו במשך שנתיים, בניתי היסטוריה בתהליך הזה של יצירת מופשט מדומה, מופשט המכיל את הדימוי.

גבי קריכלי

יש לך עבודות פיגורטיביות ומופשטות, יש קשר בניהן?

ניסיתי להבין מה בונה את התרבות, כל תרבות מחברת דברים, אני מנסה להגיע למכנה משותף בין מחשבות אנושיות. ההתחלה היא שכלתנית אחר כך מגיעה הטמפרטורה של הדימוי, פיסול אמביאנטי של עושר או עוני. העבודות הפיגורטיביות מתחילות ממשהו מופשט והמופשטות מאימפקט של דימוי, אני חותר לתחושה של עצבות או כל תחושה אחרת או רעיון. השאיפה להגיע לסביבה של הדימוי, לתחושה שלו.

איך תגדיר את האמנות שלך?

יש לי מוטיבציה של מוזיקאי, או מעניין או מרגש, אני מנסה לפרוט על מיתר רגשי. מעניינת אותי טכניקה של נגרות יותר מאשר לבנות שולחן. אני עושה עבודות ספציפיות ומקפיד על החוקים וכך העבודה יותר כללית ואנושית. אני לא חושב על אמנות בזמן שאני עושה אמנות. המחשבות הן או לפני או אחרי אני עושה תמיד את אותו הפסל או הציור, כבר הרבה מאוד זמן. אני מפעיל שתי מערכות, סימפתטית ופרה סימפתטית על האמנות, האחת פועלת והשנייה לא לחילופין, מוקפד ואינטנסיבי, מגולף ונמרץ. מערכת אחת משלימה את השנייה.

עשית מופשט ופיגורטיבי, יש הסבר לקפיצה הסגנונית?

מתוך שינוי וניסוי טכני של התמודדות עם נייר, חומריותו ותגובותיו עברתי תהליך מחשבתי של הפשטה בגישתי למצע עליו אני מציירת. התחלתי לחשוב על הציור כעל מצע שנוצר מתוך עצמו ולא מתוך דימוי חיצוני, וכך כל התרחשות שקרתה על המצע החלטתי לסמן באופנים שונים (גלים, שערות, כתמי צבעי, לכלוך וכו) מתוך הסימונים בניתי שפה שמדגישה את הטופוגרפיה של הנייר וסביבתו המיידית (רצפה, קירות, מעברים). לפעמים זה נראה כנוף טבעי אך זה לא מחייב.

את מייצרת קשיים או תקלות כדי שתוכלי להגיב?

אני מייצרת חוקים מסוימים לפיהם אני פועלת - למשל החלטות לגבי מה לסמן וניסיון לדבוק בהחלטה הזו, ציור דינאמי שאעבוד עליו במיקומים שונים ובכיוונים שונים ועוד. אפשר לראות בחוקים האלה כקשיים שאני מציבה לעצמי.

כשאת מזהה איזשהו דימוי בציור המתפתח את מתחייבת אליו?

אני לא מתחייבת לדימוי שמתפתח בציור, וכדי להימנע מכך, הציור הוא דינאמי - אני משחקת עם כיווני העבודה עליו ומיקומו לאורך התקופה בה אני עובדת עליו. תחושת הנוף שנוצרת כנראה נגרמת מכך שאני מחפשת את הנוף של הנייר והחומרים שעליו.

מתי נטשת את הדימוי הקונקרטי?

האבסטרקט שלי הוא בן שנה וחצי. זהו תהליך שהתרחש מעצמו, ברגע מסוים כבר בשנה הראשונה של הלימודים, בזמן שציירתי ציורים פיגורטיביים, סמלים ודימויים. בשלב ההוא חלה התפרקות, התחלתי לגזור את הציורים, פיזית. להגיד שאני מצייר כלום זה מצב לא קל.

למה זה לא קל?

אולי כי לא קל להיות אמן צעיר,מתייחסים אל זה כמו אל סוג של התנהגות סתומה.וזה כנראה פחות מסחרי.

אז למה בכל זאת לצייר ככה?

 אולי לקחת צעד אחורה, להוציא אוויר מתוך "האירוע" של האמנות, פחות פאתוס, ולחוות משהו פיזי יותר, תנועה מכיוון אחר. זה האישיו, כשאני מצייר אני מעמיד אילוזיה של משהו אחר. הדבר שקיים הוא מה שיש. " רק ציור מזוין", הצופה צריך להתמודד.

יש משהו "אחר" באבסטרקט הצעיר?

גם עידו בראל לא היה מופשט תמיד, ורק עכשיו הוא הצליח לברוח מאריה ארוך. לי לא היה עניין עם ארוך (אולי בעוד שבוע), לי היה עניין עם ציור אמריקאי, תרבות של רוק ותרבות הזן. אני מושפע מתופעת הרטרו, זהו כלי משמעותי בתוך התרבות ושפת האמנות   העכשווית.

הרטרו הוא תופעה שמצביעה על מה?

ברטרו יש הרבה אופציות, כמו מאגר, ספריה. הצעירים לא מרגישים שהם המציאו את העולם, הם סורקים, בוחרים, זה מופיע באמנות וגם במוזיקה ובאופנה.

אהובה פונדק

את, שבאה מן המילה הכתובה, עשית קפיצה נחשונית אל הצורה הטהורה, למה בעצם?

השפות המילוליות, הכתובות והמדוברות, נדרשות להיענות למערכות כללים מוכתבים מראש של דקדוק ותחביר. חופש מסוים ניתן לשפה המדוברת מפני ששפה מילולית היא יצור חי ונושם, תמיד מרחיב את גבולות עצמו, וכן לשפה הכתובה, לרבות שפת הספרות היפה.

ועדיין השפות המילוליות, כולן, נאנקות תחת עול חוקיהן, מתכופפות תחתיהם או מחציפות להם פנים, אבל כמו רשת ענקית שפזורה במעמקי ים ונלכדים בה דגים גדולים וקטנים שלכאורה חיים במרחבי ים ועשויה להיות להם תחושה של חופש כי הרי הם בתוך מים זורמים בלב ים, עדיין הם, הדגים, השפות, המילים הכתובות והמדוברות, לכודים ומוקפים ברשת, הם נתפסו.

בשבילי השפה הסודית, וגם זו הגלויה, של הציור, היא שפת החירות הגמורה, שפתו של ים גדול ופתוח בו אין רשתות משום סוג ואין צורך ואין אפשרות להילכד מפני שבמים האלו אין רשתות והכול הולך פה, החירות הגמורה שנמצאה לי לראשונה בחיי, כאן הכול מותר ולגיטימי. שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             

 

האם יש לעבודותייך מקור השראה חזותי קונקרטי,אובייקט או התרחשות שהיוו נקודת מוצא?

קשה לי להצביע על מקור השראה אחד,מסוים, הדברים נובעים בדרך כלל גם מבפנים וגם מבחוץ. להבנתי, תהליך היצירה מגיע   אל הקונקרטי (צורה וחומר) כדי לבטא משהו שבעצם מתחיל בגרעין של תחושה , במובן הזה הוא תהליך כמעט הפוך להפשטה.

בעניין נקודת המוצא- בעבודות הטבולות יש פירוק או בידוד של המרכיבים הבסיסים, הפיזיים, של הציור (מצע וחומר), לצורך הרכבה מחדש שמייצרת מפגש אחר, כזה שמשנה את היחסים ביניהם.

 כך שנקודת מוצא אחת אפשרית היא ציור.

אבל מתקיים כאן גם סוג מסוים של מתח שנוצר כתוצאה מהבחירה דווקא בנייר ובצבע נוזלי.

הם אמנם מצליחים איכשהו, בסופו של דבר להחזיק האחד את השני, אבל לתחושתי מתלווה למפגש הזה איזה הד של סכנה,של איבוד שליטה, של הצפה.

מהו הדחף המניע את עבודתך, מהם הערכים שבהם את עוסקת?

אני מוצאת את עצמי חוזרת   למקום של תהליך ופעולה,אבל מעניינת אותי אפשרות לפעולה מסוג מסוים. אני מחפשת את ההיפוך לדרמה שבמחוות הגדולות - מחפשת פעולה קטנה, פשוטה, שמייצרת מעט מאוד תנועה ,אם בכלל. פעולה שיש לה עניין עם איפוק ועצירה. עליה אני חוזרת מספר פעמים.

אני קוראת לזה פעולה פאסיבית – במובן זה, שההופעה הציורית נוצרת כמעט מעצמה, או מעצם המפגש ביו חומרים (נייר וצבע בעבודות הטבולות, נייר ואור שמש בעבודות המחומצנות). מידת ההתערבות שלי בתהליך היא חלקית,   וקשורה במידה רבה בריסון.

דבר נוסף שחוזר על עצמו היא נטייה להתכנסות; המוטיבציה של הפעולות שאני מבצעת היא לא לצאת אל העולם,כי אם להתכנס אל תוך תחום העיסוק ולברר שם דברים.

האם בתוך המינימליזם את מוצאת   את מסלול ההתפתחות האמנותית שלך, האם את מזהה שיכלול מתפתח של השפה שלך, ומה הוא?

במאמר המקדים לכתב העת של המדרשה,שעסק במינימליזם, כותב גלעד מלצר בהקשר לציטוט של דונאלד ג'אד שהפעולה המרכזית של הפרויקט המינימליסטי היא צמצום. (צורני,חומרי,אופטי,תוכני). זו כמובן הגדרה שאני מזדהה איתה.

אני פועלת מתוך מקום של הצטמצמות וצמצום. (זו גם תחושה שמלווה אותי בהתנהלות בעולם).

בסטודיו, לפני שאני מתחילה לעבוד, אני מוצאת שנוח לי לקבוע לעצמי חוקים מגבילים לתקופה. לתחום את גבולות שדה הפעולה שלי. גם זה עניין שמהותי לי כנושא. כאילו שמישהו מארגן לעצמו מקום שבו בקושי יוכל להתנהל, ושם הוא צריך לפעול.

הדבר שאני מתחילה להודות בו לאחרונה, הוא שמהמקום המצומצם הזה קורה שנפתח רווח קטן ובו מתרחשת התרחבות.