במוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע נפתחו 2 תערוכות: "כחול" - ענת בגר / ציורים, ו- "שיח קדומים" - מרק יודל ויפעה אדיר / פיסול קרמי

שיח קדומים:  מרק יודל ויפעה אדיר

בתערוכה זו מתקיים שיח ללא מילים בחומר הקדום ביותר ממנו יצר האדם את דמותו ואת צלם אלוהיו. זהו שיח של שני אמנים בני זמננו, מרק יודל ויפעה אדיר, עם תרבויות שנעלמו מעל פני האדמה והותירו אחריהן חרסים, צלמיות ודמויות אלים. צלמיות אלה שימשו לפולחן והן נעדרות זהות אי שית. יש בהן ריכוז והפשטה של הוויה שהיא מעבר לעולם החו שים.

הן חופ שיות מנאמנות לקנה המידה של הגוף האנו שי, ואברי הגוף מתוארים בהתאם לח שיבותם הפולחנית. בצלמיות הפריון שנמצאו בארצות המזרח הקדום לדוגמה, מתואר בהגזמה אזור אגן הירכיים ואילו הראש נעדר תווי פנים לחלוטין. בתרבויות עתיקות רבות מתוארת דמות האל כאחדות אחת, פלג הגוף התחתון מעוצב כעמוד הנושא עליו ראש והידיים משולבות בתוכו. הגוף הופך למשכן הרוח וככזה הוא חופ שי מייצוג גשמי.

האדם כמקדש

בפסלי החומר של מרק יודל ויפעה אדיר דמויות בעלות נוכחות שקטה המשדרת כוח פנימי. פנים חתומות הנושאות את סודן השמור מבטאות התכנסות פנימה וריכוז מדיטטיבי עמוק.

המסע אל ערש התרבות האנו שית דרך עבודה עם החומר מרתק את שניהם. הפסלים מאפשרים פגישה י שירה עם פשטות וראשוניות שיש בה עוצמה אדירה. הם מתרכזים במהות – צורות בסיסיות הבנויות זו על זו ויוצרות מבנה סימטרי המזמין התבוננות חזיתית, בעוד הידיים והרגליים משתלבות בו או נעלמות כליל. הפיסול של מרק ויפעה מתייחס אל גוף האדם כאל בניית מקדש הנושא את הראש – משכן התודעה.

בפסליו של מרק יודל הראש ניצב על גבי מבנה גאומטרי מסוגנן ומעוטר, ומעליו דיסקית זהב שמאזכרת מסורת מפוארת של פיסול אל השמש – אל אוניברסלי שייצג את אנרגיית החיים במזרח הקדום.הדמות היחידה בין פסליו של מרק שגופה הגשמי מתואר במלואו היא של אישה, ידה האחת מושטת אל על, אוחזת בדיסקית זהב, ובידה השנייה נושאת קרן שפע בטורקיז, המסמלת את כוח הפריון והחיוניות שלה. מרק יודל שהתפרסם בפסלי יצורים צבעוניים, שופעי הומור, בחר הפעם ליצור דמויות שחורות בשריפת עישון. דמויות אלה מעוררות יראת כבוד ונושאות אותנו אל עבר תרבויות קדומות. חלק מהדמויות מזכירות כוהנים משומר או אכד השרויים במצב של תפילה, וחלקן מסכות פולחן המזכירות את תרבות המאיה. יחד הם משתפים אותנו בטקס עתיק הנושא תפילה עמוקה אל מעבר לזמן.

מהשבט אל הכפר הגלובלי ובחזרה

האם במאה ה-21 אנו מנסים לחזור ולהיות בני אותו שבט?

קהילות וירטואליות חובקות עולם מתחברות סביב אותה מדורה שבוערת בקרבן- רעיון, אמונה או תחומי עניין, ופסטיבלי ניו אייג´ חוגגים יחד טקסים יהודיים,בודהיסטים ואינדיאנים.

ברא שית המאה ה-20 פנו אמנים מערביים רבים אל השבטים בתרבויות שונות (פיקאסו, ברנקוזי, ג´קומטי ועוד) ושחררו את הפיסול האירופאי מדפוסי הייצוג הראליסטיים.

בתרבויות השבטיות היה לפיסול תפקיד רוחני והוא שימש כייצוג של כוחות ביקום בטקסים ובפולחנים דתיים.

האמנות המודרנית והפוסט-מודרנית ניסתה להתנתק מכל השתייכות ופרצה את גבולות הגדרתה של האמנות, אך בעודה מחפשת אחר שפה אמנותית חדשה הלכה והתרחקה מהחברה ומהקהילה. ואולי עכ שיו יותר מאי פעם זקוקה תרבותנו לאמן השבט כדי שיזכיר לחברה את תפקידה הרוחני של האמנות- לייצג בחומר את העולם שמעבר ולחבר את האדם אל הרוח השוכנת בקרבו.

כחול – ענת בגר, ציורים

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם; וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן" (בראשית פס´ ו´, ז´)

ענת בגר גרה בתוך כחול. היא נולדה במושב דור, חמש דקות ברגל אל הים, כל יום כמעט. ביתה צבוע כחול-סגלגל שנמוג אל הרקיע. בזיכרונה שמורים חלונות בתי השכנים הערבים צבועים תכלת "נגד עין הרע", ובכלי החומר שלה מוטבעת זכוכית כחלחלה כקמיע. יצירותיה של ענת בציור ובחומר הן תהליך ריפוי אי שי ושבטי, שנועד לאחד ניגודים ולחבר בין השברים בעולמנו.

בעבודותיה פוגש הצבע בצורה, מתרועע עמה לרגע וממ שיך בדרכו. פיקאסו אמר שכדי להגיע להפשטה צריך תמיד להתחיל במציאות קונקרטית.¹ ענת באה אל הבד טעונה בסיפורים אישיים, אך המסע שלה משחרר אותם מייצוג קונקרטי.

מקורות ההשראה שלה – ציורי מערות, דימויים שבטיים מאמנות מקסיקו ואפריקה, אמנות אינדיאנית, ואמנים שביקשו למצוא את הילדי והראשוני שבתוכם כמו מירו ודובופה – כל אלה מובילים אותה לצעוד בשביל שנתיבו אינו מסומן.

מירו אמר שהיה רוצה לצייר כמו שציפור שרה. ענת מניחה את הצבע ביד, בשפכטל, במכחול ובחריטה לחלופין, במעורבות חושנית טוטלית. ע שיית דבר באופן כה שלם עד כדי שכחה עצמית עשויה להוביל לתגליות מופלאות.

אין ספק שתהליך זה דורש מהאמן לבטוח בדרכו ולהק שיב בדריכות לקול הפנימי שמאפשר תנועה גם במחוזות שאינם מוכרים. החופש לשחרר דפוסים ולנוע בין הפרדה לאחדות הוא כוח היצירה והבריאה. הציור של ענת בורא את החיים שבו, היצורים נולדים לתוך צורה, מתגלמים וחוזרים אל ההתהוות המתמדת. הדימויים שלה נותרים ראשוניים ומכילים בתוכם אפשרויות רבות לפענוח. הם מכילים ומוכלים זה בתוך זה, ויוצרים מקצבים של דגמים חוזרים, מתפתחים ומתפרקים. התנועה המתמדת שבה חלק מהציור מתגבש לתוך תבניות מוכרות ואילו חלקו השני משתחרר מהן, יוצרת זירת התרחשות שבה הצופה הוא שותף פעיל לתהליך ההבניה של הבלתי נתפס, לאבסורד שביצירת האמנות המנסה לשקף את האינסוף בחומר.

ג´ון קולטריין, נגן הג´אז שהתפרסם כווירטואוז בנגינה בסקסופון, אמר: "אני יוצא לדרך מנקודה אחת ואלך רחוק ככל האפשר, אבל אני מקווה שלעולם לא אלך לאיבוד. אני אומר מקווה, מכיוון שבעיקר מעניין אותי למצוא את הדרכים שבכלל לא העליתי בדעתי שהן אפשריות."4

שיר מלר-ימגוצ´י

אוצרת התערוכה

כל הציטוטים לקוחים מתוך ספרו של בן עמי שרפשטיין,"ספונטניות באמנות", הוצאת ספרית אפקים,הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל-אביב, 2006

¹ שם, ע"מ 62, מתוך ( "Conversations with Picasso", p. 324 , Brassai )

² שם, ע"מ 90, מתוך ( "Plant", pp. 165-167 , Paul Klee )

(J.Miro, "Catalan Notebook", by G. Picon ( Geneva, 1977), p. 126 ³שם, ע"מ 60, מתוך (

  (L. Porter, "John Coltrane", ( Ann Arbor, 1998) p. 229 שם, ע"מ22 , מתוך (    4    

 אוצרת: שיר מלר-ימגוצ´י                               

נעילת התערוכות         :   28.03.09

שיח גלריה עם האמנים:   שבת, 14.02.09 ב- 12:00

לפרטים                     :   04-9899566 / 0523-990153

אתר המוזיאון             :   www.wilfrid.org.il