"ואן גוך בתל-אביב" : תערוכה בבית ראובן לציון 25 שנות פעילות של המוזיאון

הדיאלוג עם ואן גוך באמנות המקומית

תערוכה חדשה בבית ראו בן לציון 25 שנים ל מוזיאון

מוזיאון בית ראו בן מציין בימים אלה – על סף שנת המאה של תל-אביב - רבע מאה משל עצמו,

25 שנות פעילות שחלפו מאז נפתח לקהל באוקטובר 1983. התערוכה שעמה בחרנו לחגוג מקיפה יצירות של 38 אמנים ישראלים לדורותיהם בדיאלוג עם האמן ההולנדי.

היו מבין האמנים שנמשכו אל סיפור חייו ואל המיתוס שנקשר בדמותו ובמותו של האמן הדחוי. היו מי שהושפעו במיוחד מהגעש האקספרסיבי ביצירתו ומלבטיו שנחשפו במכתביו המפורסמים. אחרים בחרו להגיב לצדדים האסתטיים- צורניים של יצירתו. ממרחק השנים הגיבו יוצרים מקומיים גם להיבט הקלישאי והאבסורדי של התופעה של יוצר שסימל יותר מכל את דמות האמן המיוסר, ויצירתו הפכה לסמל יוקרה שובר שיאים בבורסת האמנות.

מעבר להתייחסות הפרטנית לעבודות, מניבה פריסתן רשמים על תפיסת הזהות המקומית, ועל יחסי מרכז ופריפריה באמנות המקומית. בהקשר זה מאזכרת התערוכה בבית ראו בן את תערוכת ואן גוך יוצאת הדופן שהתקיימה  בביתן הלנה רובינשטיין, ב מוזיאון תל-אביב ואח"כ בחיפה, בשנת 1963.  מסתבר שגם כעבור כמעט 50 שנה, ואן גוך איתנו, לא רק באמצעות שניים מציוריו באוסף מאייר ב מוזיאון תל-אביב. ניתן לגלות את עקבותיו ביצירה המקומית. ששים העבודות בתערוכה בבית ראו בן הן רק חלק מתופעת ואן גוך במקומותינו.

שריף ואכד, דיוקן עצמי, 2007

רבע המאה שחלפה מאז נפתח בית ראו בן לקהל באוקטובר 1983, היא תקופה ארוכה, למרות שנדמה כי חלפה ביעף, שנים בהן הפך ביתו של האמן ל מוזיאון מושרש ברובע ההיסטורי של תל-אביב המחדש את פניו על סף שנת המאה של העיר.

במשך שנות פעילותו הציג בית ראו בן דרך קבע ציורים נבחרים של ראו בן מתוך אוסף הקבע שלו, לצד למעלה מ-30 תערוכות אורחות, כאלה שהרחיבו את היריעה בתוך תחומי יצירתו של ראו בן או תערוכות יחיד, תערוכות חתך קבוצתיות ותערוכות נושא שהיה בהן ניסיון מתמשך ומצטבר להתחקות אחר חיבוטי הזהות הישראלית באספקלריה אמנותית.

התערוכה "ואן גוך בתל-אביב", שבה מציין ה מוזיאון 25 שנות פעילות, ממשיכה אותה מגמה.

הגרעין שהנביט את התערוכה הוא ציור שמן בלתי מוכר וחריג למדי של ראו בן: "הומאז´ לוינסנט" מראשית שנות הארבעים, ציור טבע דומם בו ציטט ראו בן דיוקן עצמי של הצייר ההולנדי. הציור לא היה מתועד בארכיונו של ראו בן ולכן דבר קיומו לא היה ידוע. הוא התגלה באוסף פרטי לפני שנים אחדות.

מחוות של אמן לאמן יוצרות דיאלוג מתמשך ורצף בתולדות האמנות וכשלעצמן אינן מפתיעות, אך כפי שמעידה התערוכה - מקרה ואן גוך הוא מיוחד. החיבור אליו באמנות הישראלית מתברר כתופעה רחבת היקף ורב גונית, מעין פרק מובלע המספק זווית התבוננות נוספת - בעל פרספקטיבה היסטורית מקומית - לבחינת הלכי הרוח וחיפושי הדרך של אמנים ישראלים.

"ואן גוך בתל-אביב" הייתה כותרת כתבת השער של אחד ממוספי "דבר השבוע" בשנת 1954, כאשר חמישה מציוריו של ואן גוך הוצגו בתערוכה "הציור ההולנדי 1850- 1950 מרכוש מוזיאונים ואוספים הולנדיים", תערוכה שנדדה בין ארבעה מוזיאונים בארץ שש שנים אחרי קום המדינה. שער המוסף, שבו נדפסה הכותרת על גבי צילום שחור/ל בן של דיוקן- עצמי של ואן גוך, מצוטט בעבודה של יאיר גרבוז: "אם לא ענק, אז לפחות בגנו" המוצגת בתערוכה בבית ראו בן.

"ואן גוך בתל אביב"?   כן, למעלה ממאה מציוריו הוצגו בשנת 1963 בביתן הלנה רובינשטיין, בתערוכה שהייתה אירוע תרבותי מכונן. מי שביקר בתערוכה ההיא לא שכח את החוויה, ונדמה כי השנים החולפות והמרחק בין אלמוניותו של ואן גוך בחייו לבין נוכחותו המיתולוגית והביקוש הגואה אחר יצירותיו בשוק האמנות הבינלאומי, רק מעצימים את רשמיה.

על יעדה של התערוכה שהגיעה מהולנד הכריז בזמנו בלהט ציוני אופייני, מנהל מוזיאון תל-אביב חיים גמזו: "...נעשה כל אשר ביכולתנו כדי להפוך את וידויו האמנותי המזעזע ...לא רק לנחלת רבים, אלא גם לדו שיח נוקב עם רבבות בני ארצנו, אשר התייחדות עם יצירותיו תהיה להם לאחת החוויות האמנותיות העמוקות ביותר בחייהם", התלהבות המובנת במיוחד על רקע נוכחותו של ואן גוך במציאות המקומית כפי שתוארה ע"י גמזו בקטלוג התערוכה: "הימים אינם רחוקים, בהם לא היה כמעט חדר בעיר ובכפר שלא עוטר ע"י רפרודוקציה של ואן גוך, אשר הייתה מקור להשראה ולהנאה אסתטית לבני הדור שקדם לדורנו. ואף בימינו", המשיך גמזו, "...מהווה תמונת ואן גוך מעין קמיע רווי כוח מאגי לרבים מבני הארץ הזאת". 1

                                  "נשתק לרגע יחד וזכרנו:

                                   חיי הצריף, הגשם, השכנים...

                                   את הפחים והקרשים השארנו,

                                   אבל לקחנו מה-שחי בפנים:

                                   מעט ענוה, חם-לב, שלחן, שטיח,

                                   את גג-הרעפים הענותן,

                                   תמונת ון-גוך, פינג´אן שחר מפיח

                                   הם פה גרים בחדר הקטן ." 2

ההיכרות עם ההעתקים התלויים על הקירות או באמצעות חוברות "גזית" של גבריאל טלפיר תפסה במחוזותינו את מקום המפגש עם יצירות המקור, וכשאלה הגיעו באופן יוצא דופן כל כך לארץ, הייתה הצפייה בהן - נדירות ככל שתהיינה - כמו פגישה עם ידידים וותיקים. הייתה זו חוויה אנושית ותרבותית של קירבת נפש שחרגה הרבה מעבר להיבטים האמנותיים של התערוכה.

הרפרודוקציות של ציוריו שנתלו, מאז שנות השלושים, בבתים פרטיים, בחדרי המגורים בקיבוצים, בבתי ספר ובמוסדות ציבור, נכנסו כאמור לשגרת החיים, נחרתו בזיכרון והפכו חלק ממאגר האסוציאציות המחלחל גם לספרות ולשירה 3 .   

                           "אדמה מחוסרת שיניים לוחשת

                             קוצים מטורפים, כמו ון חוך " 4

חותם המשורר יהודה עמיחי את אחד משיריו בסדרת "שירי שרב".

                            " לילה מככב סוף סוף   ון גוך

                              בבית הקפה באין מכלים

                              הולך סובב כירח במעגלו

                              וככוכבים " 5

כותב נתן זך בשירו "על נמנעותו של המצב הבלתי רומנטי."

בספרו "מקדמות", מתאר ס. יזהר:

"...מגבעת הקש הגדולה הצלה על העיניים הירוקות ועל השפם, כמו בן מבלי להעלות על הדעת ובלי לדעת כלום על איזה וינסנט אחד שצייר ציורים בפרובאנס לפני כשלושים שנה,... אדם יחיד וממש חורש כמוהו וממש מגבעת קש על ראשו שממש מצלה על ירוק עיניו ועל ממש ידיו הגדולות המעיקות להן על ידות המחרשה ממש שם בשדה הרחוק ההוא, ובאותה חומרה נזירית כמעט..." 6

וברומן "מיכאל שלי" מתאר עמוס עוז:   "בשמים הייתה שמש נוראה, דורסת, כמוה ראיתי בציורי ון- גוך". 7

ואלה הן רק דוגמאות אחדות מני רבות של אסוציאציות ואן גוכיות בין אם ביוגרפיות או אמנותיות, מעין מובאות מטפוריות בעלות מימד רגשי, שהכותבים בחרו לשלב בתיאוריהם מתוך תחושת הזדהות וכדי לאפיין את המרחב והדמויות, להעצים את החוויה המתוארת ולעגן אותה במימד עומק תרבותי.

כיום ואן גוך ממשיך להיות מיוצג בתל-אביב, ולו בשתי תמונות יקרות מציאות "הרועה" ו"הטווה" באוסף שרה ומשה מאייר ב מוזיאון תל-אביב. אבל כאמור, ציוריו הפכו כבר מזמן לחלק מן הזיכרון החזותי גם כשאינן לנגד עינינו 8 , וכך, ארבעים וחמש שנים אחרי המפגש עם הציורים המקוריים בתל-אביב ובחיפה ב-1963, חושפת התערוכה בבית ראו בן "ואן גוך בתל-אביב", כבמעין בבואה, גם אם לעתים מעוותת, את רישומה של "תופעת ואן גוך"   באמנות הישראלית, ודומה כי דבריו של גמזו זוכים בה לביטוי מוחשי.

התערוכה יוצרת מפגש מחודש עם עבודותיהם של אמנים ישראלים לדורותיהם שהתכתבו עם האמן ההולנדי ועם ציוריו 9 ומאששת את הזווית המקומית של הנהייה אחרי ואן גוך. היו מי שנמשכו אל סיפור חייו ואל המיתוס שנקשר בדמותו ובמותו – האמן הדחוי, הרומנטיקן הנאבק על ייעודו בדבקות בלתי מתפשרת, הפרולטר, ההומניסט ואוהב הטבע. היו מי שהושפעו בדרכים שונות מיצירתו הגועשת וניזונו מעוצמתה האקספרסיבית. מכתביו הרבים, בהם התבטא על ציור, חשפו לתחושת רבים את נבכי תודעתו ועוררו לצד ההזדהות עם סבלו, הערכה לחיפושיו ולצדדים האסתטיים-צורניים של יצירתו. בתגובה ביקשו לבטא את התפעמותם במחוות אמנותיות, והגיבו, גם אם בחופשיות ומתוך פרספקטיבה אישית, לרפרטואר נבחר, כמעט קבוע, של מוטיבים הקשורים ליצירתו ולחייו: הצהוב של השמש היוקדת, של החמניות ושל שדות החיטה הזהובים של דרום צרפת, הברושים, הזורעים והקוצרים עפ"י מילה, לילה זרוע כוכבים, הטירוף וכריתת האוזן.

המפגש רב הרבדים של אמנים ישראלים עם ואן גוך במחוות, בציטוטים ובאזכורים למיניהם צובע את מיתוס ואן גוך בצבעים מקומיים, ומספק בכך עוד זווית התבוננות על היצירה המקומית, על חיפושיה ומבטה המופנה החוצה ופנימה. ממרחק השנים הגיבו יוצרים מקומיים גם להיבט הקלישאי והאבסורדי של תופעה של יוצר שסימל יותר מכל את דמות האמן המיוסר, והפך בעל כורחו לסמל יוקרה שובר שיאים בבורסת האמנות.

ואן גוך הוא מוקד משיכה ליוצרים רבים אשר כל אחד מהם נמשך אליו עפ"י דרכו, אבל מעבר להתייחסות הפרטנית לעבודות, מניבה הפריסה שלהן גם רשמים על תפיסת הזהות המקומית ועל יחסי מרכז ופריפריה, נושאים שהעסיקו את יוצרי האמנות הישראלית מראשיתה והם לא פחות רלבנטיים גם לאמנים הפועלים כיום.

את פרק התודות אני מבקשת לפתוח עם אמון יריב שעודד אותי בהתלהבותו לצאת לדרך. לגדעון עפרת המלווה את בית ראובן מאז פתיחתו, תודה על מאמרו מאיר העיניים לקטלוג התערוכה. תודה לאמנים ולמשאילי היצירות, לתורמים שאפשרו בנדיבותם את העמדת התערוכה והוצאתו לאור של הקטלוג הנלווה. תודה לאברהם חי אשר על צילום העבודות, למירב ראובני מעצבת הקטלוג, למריון קודנר אשר על התלייה, ואחרון חביב, תודה לחברי בצוות המוזיאון שליוו את התערוכה משלב התחקיר והאוצרות, דרך הטיפול בהשאלות, בהעמדת התערוכה ובשאר ההיבטים של התערוכה ואירוע הפתיחה.