שלש תערוכות של בוגרי בתי ספר לאמנות

את היצירות המוצגות בתערוכת הבוגרים של בתי הספר לאמנות לא ראוי לבחון כיצירות בשלות, אלא כשלב בהתהוות וכהתנסות במדיומים שונים. אלא שלא זו התחושה בתערוכת הבוגרים של 'בצלאל'; דומה שהתלמידים שם נקלעים, שלא בטובתם, לשוק ההופך אותם לכוכבים לרגע ואת עבודתם למוצר צריכה, והם מבקשים להציג בסיום לימודיהם תוצר מלוטש ומוכן להצגה או מכירה. לעומת זאת, ובניגוד גמור לבוגרי בצלאל ושאר המוסדות המרכזיים לאמנות בארץ, בולט בתערוכת הבוגרות של בית הספר 'אמן' – בית ספר לאמנות לציבור נשים חרדיות -   ניסיון כן להציג תהליך, ולא בהכרח יצירה מוגמרת. בוגרות בית הספר אינן משתתפות במשחק "הכוכבים הנולדים" - סביר להניח שגם לא יוזמנו להשתתף בו - ולכן הן משוחררות ויכולות לבטא את התהליך שעברו בתקופת הלימודים ואת כוונותיהם לעתיד.

תערוכות הבוגרים מלמדות לא רק על עצמן, אלא גם על מוקדי הכוח השולטים בשדה העכשווי. התצוגה בבית הספר החרדי, למשל, מעלה תובנות בדבר ההבניה של לימודי האמנות מתוך רצון להשתייך לזרם המרכזי, המעקר את השפה המסורתית לטובת השיח הקאנוני המקובל; וכך, תמות יסוד יהודיות, העומדות במרכז העיסוק האמנותי בעולם החרדי, שאינו מכוון להשתלבות בשיח האמנותי הישראלי, מומרות בתערוכה בעיסוק בשפה קאנונית. ציור הדיוקן האיקוני היהודי, לדוגמה, הוא סוגה בעלת מסורת היסטורית ענפה, שגם היצירה העכשווית הצעירה מעניקה לו טיפול מעניין (בת שבע רוס, רעיה ברוקנטל ואחרים), אולם האמנים המלמדים בבית הספר חוששים להיתפס כאמני שוליים ולהידחות על ידי המרכז, ולכן מתייחסים אל הז'אנר כקיטש בלבד. בעקבות המורים, מופנמת גישה זו גם   אצל התלמידות.

בתצוגת בוגרות המגמה לאמנות של מכללת 'אמונה' (אוצרים: בלו סימיון פיינרו, דניאל ויימן) לעומת זאת, אפשר לזהות כמה התייחסויות רעננות לסוגות מסורתיות. רבקה יפה צועדת בנתיב זה ויוצרת בטכניקה המסורתית של מגזרות נייר, אך מגדילה את הפורמט לממדי-ענק. אחת המגזרות תלויה מול החלון, תלייה המזכירה את הצגתן של המגזרות בעיירה היהודית. התייחסויות למגזרות בשדה המקומי אפשר למצוא גם אצל יהודית שדור, שיוצרת   מגזרות רב שכבתיות מתוחכמות מאוד.

המוטיב החוזר במגזרת הנייר של יפה הוא השער. במסורת היהודית רווחים תיאורים של שערים על ארונות קודש ופרוכות ובשערים של ספרים, המציינים את הנוכחות האלוהית ומבטאים את השתתפותו הפעילה של המאמין בהתקרבות אל הקודש. אלא שאצל יפה, תיאורי שער הפנטסטיים-מסורתיים מהעבר מתערבלים ברפרזנטציה של   השערים הקונקרטיים של הר הבית, והנשגב ניצב בסמוך לנמוך וליומיומי: חיילי מג"ב וגדרות משטרה מקיפים את ההר סביב.

מירב גוטליב, לימוד תורה, מיצב

במיצב של גוטליב ניצבים, לצד ציורי רבנים, העתקים של פינת לימוד וספרי קודש שנוצרו מקלקר דחוס, שאליהם נלווה מיצב קול המדמה את הרעש והחיוניות של בית המדרש.

ללמד את הגבר לצייר

הודיה לוביץ', עגלגל, מיצב פיסולי וצילום

איילת השחר כהן, מרחב אישי, רישום בעט על נייר

נטע שוקרון, במרחק נגיעה, שמן על בד

התודעה החברתית, שמתחילה להוות חלק מהשיח הצעיר בחברה הדתית, מקבלת ביטוי בעבודה של בוגרת אחרת של אמונה הילה ברק, שעוסקת בשאלות זהות של מהגרי עבודה בישראל. השיח המגדרי, שהוא חלק מהמודעות החברתית מקבל מקום מסוים אצל תלמידי בצלאל, נעדר אצל  

רננה נימרודי, יציאת מצרים, מיצב

בהקשר זה, קשה שלא להתייחס לכך שרק נשים לומדות ומציגות בבתי הספר הדתיים, ואילו רוב הגברים עדיין מודרים משיח זה. אין ספק שהתיזה בדבר "יתרונה של השוליות", שמתייחסת לחברה היהודית בעבר, מקבלת כאן משנה תוקף. גם כיום, חלוקת התפקידים המגדרית בעולם היהודי המסורתי עדיין בנויה על תפיסת השונות בין המינים: הגבר ממלא את ייעוד הבריאה, בעוד האשה מאפשרת לו לקיים את ייעודו. חלוקה זו נותנת את אותותיה בתכני הלימוד השונים לנשים ולגברים: תחומי הלימוד הנעלים - לימוד התורה, ובעיקר העיסוק בתלמוד - מיועדים לגברים, ואילו נשים מכוונות לנושאים שנחשבים לפחותים (בעבר קריאה ב"צאינה וראינה", וכיום לימוד הלכות רלוונטיות לנשים וספרי מוסר). באורח פרדוקסלי, השוליות של הנשים בחברה זו הופכת דווקא ליתרון, משום שהן מורשות לעסוק בתחומים שונים שרוב הגברים מודרים מהם, ופנייתן של נשים דתיות לאמנות מהווה דוגמה מצוינת לכך.

סירוס ההבעה האישית

את השיח השליט בתצוגה בבצלאל מאפיינת מגמה אחידה שדומה ונוצרת כיוון שההילה של המורים, האוטוריטה במוסד, מסרסת את הבעתם האישית של התלמידים. דוגמה מובהקת לכך ששיח דור המורים ממחזר את עצמו ביצירותיהם של התלמידים היא עבודתו של ניר אביגד (מהמחלקה   לתקשורת חזותית), שבה הוא מציג בעשרות אייקונים שונים את דיוקנו המעובד של אדולף היטלר כיצור חמוד. העבודה אינה אלא גרורה של שיח ענֵף, המכוון את העיסוק האמנותי בשואה לאמירות פרובוקטיביות (ראויות ומעניינות כשלעצמן), שבמרכזן מככב הפיהרר (כגון עבודתם של רועי רוזן, דוד וקשטיין ואחרים). ההכשרה התיאורטית הברוכה של תלמידי בצלאל במחלקה לתיאוריה וביקורת אמנם מאפשרת להם כתיבה מודעת ואינטליגנטית סביב העבודות, אבל גם מפילה אותם לא אחת בפח של עיסוק הגמוני וקלישאתי, שממחזר את הרעיונות המקובלים שבמרכז השיח.

ניר אביגד, מתוך הפרוייקט " The Daily Hitler "

גאולה בן ארוש–פלסר, גלות, מיצב

חגית תורג'מן, להבה, מיצב פיסולי ווידאו

התכוונות אל ההגמוניה

תערוכת הבוגרים בבצלאל והשוואתה לתוצריהן של מגמות אמנות בבתי ספר דתיים מעלות נושא אחר, הנוגע לפוליטיקה של המבט.

ביקורת עבודות היא תמיד חוויה מטלטלת, המלמדת לא רק על עבודותיהם של התלמידים שיכוננו את עולם האמנות בעתיד, אלא יותר מכך, על השיח ההגמוני והשפה השלטת בשדה האמנותי. הביקורת הברוטלית של חלק מהמורים בבצלאל, למשל, ידועה לשמצה ומלמדת רבות על הרוח הכוחנית שמאפיינת את המקום, השדה והשיח המרכזי בארץ, ואפשר שגם בעטיו של שיח כוחני זה מצויים מקרים לא מעטים של התאבדויות (שפורסמו לאחרונה) בקרב תלמידי בצלאל.  

לביקורת העבודות של בוגרות אמונה הוזמנו אנשי תיאוריה ואמנות מן החוץ (יהודית מצקל, יוני גולד, עידית לבבי גבאי). זוהי יוזמה ברוכה, אלא שתחושתם של חלק מהתלמידות   הייתה שלא פעם   המבט של המבקרים   נבע   ממקום הגמוני וזאת   ללא ההכנה הנדרשת, ללא   הכלים להבנת העולם שממנו הן באות, וגם ללא הקשב הנדרש. ביקורת מעין זו היא משימה קשה: מחד, הם מתבקשים לבוא כמבקרים מעולם האמנות הקאנוני ולשפוט את היצירות על פי קריטריונים אובייקטיביים מקובלים; ומאידך, נדרשת מהם הקשבה לשיח אחר, שמשתמש בשפה ובנקודות מבט אחרות לגמרי מאלה של השיח ההגמוני.

תמר קרונמן, "והיא תהילתך", מיצב פיסולי

בדברי הסיכום של האמנית והאוצרת יהודית מצקל שהוזמנה כאחת המבקרות מבחוץ לבדוק את התערוכה, הוזכרה עבודתה של   רעיה ברוקנטל, אמנית דתייה בוגרת בצלאל, שהציגה בעבר עבודת וידיאו בשם "מיס פיגי". בעבודה מוצגת דמותה של מיס פיגי מתוכנית הטלוויזיה "החבובות", המקעקעת את סימן ההכשר האמריקאי-אורתודוקסי OU  על גופה של אשה, ואגב כך מספרת על קשייה כחזירה במדינת היהודים. המבקרת הציגה את העבודה כדוגמה ראויה ליצירה הבאה מעולם אישי דתי מחד, ומאידך, ליצירה קלילה שאינה לוקחת את עצמה ברצינות תהומית. יש משהו ראוי ברצון לייצר חיי יומיום וחולין גם מתוך הנשגב, אך בהקשר הזה, האמירה יכלה להיתפס כמבטאת מבט מתנשא וחד מימדי.   לצד הקריאה הפשוטה- מידי   בעבודה הרב-רבדית של ברוקנטל, ההכוונה של מצקל   את התלמידות ליצור מתוך מקום   שאינו מתייחס בכובד ראש לעולם שממנו הם מגיעות יכולה להיתפס כזלזול, שלילה ודה-לגיטימציה של עולמן הרוחני. המבקרת (שכוונותיה היו טובות כמובן), מן הסתם, לא הייתה מעזה להתייחס כך ל"אחרים" אחרים, כגון קווירים ופלסטינים. ביקורת מעין זאת יש בה בכדי להשטיח את הדיון ואף לכוון לעבר עולם הגמוני, שבו כולם אומרים אותו דבר, חושבים אותו דבר ויוצרים וריאציות שונות על אותו דבר.

לא ליצור בוואקום

בתצוגות בבתי הספר הדתיים בולטת מאוד היעדרותה של ביקורת עצמית, אך עם זאת, רבות מהעבודות של בוגרות אמונה מציעות עיסוק מעמיק בשפה עכשווית ונאמנות לא מתפשרת למקום האישי.

שיח ביקורתי, שהוא תוצר של חינוך לחיפוש והתבוננות, עדיין רחוק מהעולם הדתי. רוב המוסדות הדתיים אינם מכוונים לשיח כזה, וכמעט שאינם מלמדים תיאוריה וביקורת של האמנות או עוסקים בשאלות פילוסופיות ובפוליטיקה הנוגעת לשאלות אסתטיות.   

עבודות רבות בתצוגה של אמונה עוסקות בנושאים המעסיקים גם את האמנות הישראלית והבינלאומית, וחוסר הידע והעדר ההיכרות של התלמידות עם הנעשה בתחומים אלה בולטים מאוד. איש אינו חייב או יכול להכיר הכל, אבל רצוי להתוודע לפחות לכיוונים אחדים - בורות היא תעודת עניות, שאינה ראויה לבוגרת מוסד אקדמי לאמנות. תרבות בכלל, ותרבות ויזואלית בפרט, אינה נוצרת בחלל ריק - אי אפשר ליצור ברצינות בתוך ואקום, וחוששני שהוואקום כאן עדיין לא מתמלא.

מעבר לכל הנאמר כאן, אין ספק שחילופי התרבויות – דהיינו, השיח החרדי והדתי הפנימי והאינטראקציה שלו עם שדה האמנות המקומי, החילוני ברובו - מייצרים משהו חדש ומפרה, שיש בו מאיכויותיה של אמנות טובה, הנסמכת על העבר ומייצרת על בסיסו (או כנגדו) יצירה עכשווית.