"לידת העכשיו – אמנות ישראלית 1958-1968" במוזיאון אשדוד לאמנות – מרכז מונארט

במסגרת הפרויקט "60 שנות אמנות בישראל" שנערך לכבוד חגיגות ה – 60 למדינה, חברו יחד שישה מוזיאונים מרחבי הארץ כשכל אחד מהם קיבל עליו את המשימה להציג את העשייה האמנותית בעשור אחד בתולדות המדינה. התערוכה במוזיאון אשדוד לאמנות סוקרת את העשור השני (1958 – 1968) ומוצגות בה עבודות של 65 אמנים בתחומי מדיה שונים.

אמנות ישראל בשנות ה - 60 עומדת בסימן חילופי משמרות ומגמות: שנות המעבר מן האסכולה השלטת של האמנות המופשטת, אשר טופחה זה עשור בידי קבוצת אמני "אופקים חדשים" כשפה מודרניסטית, אוטונומית וסגורה, אל תפיסות חלופיות עדכניות – אל ערוצי ביטוי פתוחים, רב- ממדיים ובעיקר אישיים ונבדלים זה מזה. תמורות אלו קיבלו תוקף רשמי עם ייסוד קבוצת "10+" בהנהגת רפי לביא ב-1965. הקבוצה ארגנה תערוכות באווירה של חופש ביטוי, התנסות באמצעים שונים ומקוריות. אמני הדור הצעיר בארץ ביקשו, בהשראת הזרמים החדשים באמנות הבינלאומית ובראשם ה"פופ" בארה"ב, להצטרף גם הם אל שורות האוונגרד ולבחון תחומים ויעדים חדשניים, מאקספרסיוניזם אישי ושפת הקולאז' והאסמבלאז' אל האמנות הסביבתית והמושגית, המיצב, המיצג, הצילום והקולנוע הניסיוני.

התערוכה עוקבת אחר המגמות המרכזיות באמנות שנות ה - 60 באמצעות עשרות יצירות מכל תחומי המדיה, מעשה ידי 65 אמנים. היא ערוכה בשלושה צירי תצוגה, בהתאמה לחללי מוזיאון אשדוד, על שלוש קומותיו: א. מעבר לאופק, ב. אמנות של הפגשות, ג. עדות ראייה.

א. מעבר לאופק

אביבה אורי – ללא כותרת, 1960 אוסף מוזיאון ישראל ירושלים

ב. אמנות של הפגשות

בחיפושיהם אחר אופני ייצוג ומדיה עדכניים ההולמים את זמנם, ביקשו האמנים בני הדור הצעיר להמיר את נוסח הציור האנין והפיוטי של "המופשט הלירי" בתחביר דיאלקטי מרובה צירופים, ניגודים וסתירות. ביטוי מובהק לכך היה בשימוש בטכניקות האסמבלאז' והקולאז' (המתבסס על שילוב עצמים ודימויים מן-המוכן), שחדרו לאמנות המודרנית מאז תנועות הדאדא, הסוריאליזם והפופ, וחוללו מהפכה במושגי גבולות האמנות ויחסה למציאות. באמנות הישראלית, יישמו ארוך ותומרקין תפיסות אלו כבר בתחילת שנות ה-60, ובעקבותיהם הלכו איקה בראון, מיכאל דרוקס, יאיר גרבוז, רפי לביא ואחרים. גישות חדשות ניכרות גם בייצוג הדמות האנושית, בין אם באמצעות דימוי צילומי משוכפל ומשועתק (אצל בראל ושלזניאק)   ובין אם בציור חופשי (אצל ליפשיץ או ריזמן) הטעון לעתים עצמה הבעתית של התרסה, שיגעון, תוקפנות או ארוטיקה. עבודותיהם החלוציות של יוצרים צעירים כדוגמת גרשוני, נוישטיין ואבידן פורצות בסוף העשור אל תחום המיצב, הסביבה, הטקסט ומיזוג אמנויות, ומתוות יעדים חדשים בפתח העשור הבא.

 

רפי לביא – ללא כותרת, 1967 אוסף בנו כלב, תל-אביב

הפרק החותם את התערוכה מוקדש לממד הזיכרון והעדות ההיסטורית של האמן, ובמוקדו מלחמת ששת הימים. לאירוע זה היו השלכות מרחיקות על כל תחומי ההוויה הישראלית, ובכלל זה על התרבות והאמנות. ההשפעה המיידית שהייתה למלחמה על היצירה האמנותית בסוף שנות ה-60 עתידה לחלחל וללוות את האמנות הישראלית לאורך התקופות והמלחמות הבאות. עבודתם של הצלמים והאמנים המוצגים בתערוכה, ובהם אברהם אילת, מיכה בר-עם, מיכה לורי, רות שלוס ויגאל תומרקין, מעוררת שאלות מורכבות: מה היו התגובות הראשוניות וכיצד הבשילו מאוחר יותר? מה היו אופני המבט וכיצד התעצבו לדימויים איקונים? האם התחולל שינוי בהכרתו הביקורתית והפוליטית של האמן?

את התערוכה מלווה קטלוג המתבונן אל זמן האמנות של שנות ה-60. בו מוצג שיח פרשני- ביקורתי של אוצרי התערוכה ושל חוקרי תרבות וחברה (אריאל הירשפלד, אדם ברוך ודרור אסנת) המלווה במבחר יצירות מתוך התערוכה, ולצדו לוח תיעודי- כרונולוגי של האירועים והתערוכות שהיו בכל שנה משולב באיורים ובמובאות מביקורת האמנות.

השותפים לפרויקט 60 שנות אמנות בישראל:

משכן לאמנות, עין- חרוד מציג את שנות ה - 50, אוצרים: גליה בר-אור וגדעון עפרת.

מוזיאון   תל-אביב לאמנות מציג את שנות ה - 70, אוצר: פרופ' מרדכי עומר.

מוזיאון חיפה לאמנות מציג את שנות ה - 80, אוצרת: אילנה   טננבאום.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מציג את שנות ה - 90, אוצר: דורון רבינא .

מוזיאון ישראל, ירושלים – מציג את העשור החולף אוצרים: אמיתי מנדלסון ואפרת נתן.

אוצרים : יונה פישר ותמר מנור פרידמן.

שעות פתיחה- ב', ד', ה' 16:00-10:00, ג' 20:00-10:00, ו', שבת 13:30-10:30.

נעילת התערוכה: 15/12/08