כמו נטע זר - מיצב של אבנר בר חמא

בפתח בית האמנים בתל אביב עומד מיצבו החדש של אבנר בר חמא: "המספד בירושלים - תורה - עם וארץ". המיצב כולל אלמנטים רבים שהופיעו בעבודותיו בעבר. למעשה, יש כאן מעין תמצית ריכוזית שלהם. הסימבוליזם של בר חמא אינו מזמין, וגם אינו פשוט להבנה. לכן הגישה לעבודותיו דורשת אמון והערכה ראשונית, שלרוב אינם קיימים אצל המבקר.

המיצב בנוי כביתן בצורת חדר משולש, שמאפשר להציץ לתוכו אך לא להיכנס אליו. על רצפה מפוזרות כותרות עיתון "הארץ" מהחודשים האחרונים. במרכז הביתן אלמנטים שונים המוצבים בשורה אופקית, וביניהם: מפת ארץ ישראל עם סימון ברור וכיתוב "גוש קטיף"; הפסוק "של נעליך מעל רגליך" כציון למקום קדוש; וכבש המוביל אל מזבח מרובע שעליו כרובים מנחושת.

במסורת חז"ל הכרובים שעל ארון הברית פונים איש לרעהו בימי שלום ואחווה, ומפנים את הגב זה לזה בימי פילוג. במיצג של בר חמא הכרובים שעל המזבח עשויים נחושת מבריקה, וצורתם האבסטרקטית מזכירה כנפיים ללא דמות, כשהם מאוחדים "ופניהם איש אל אחיו". הם יוצרים צורה מעגלית שמסמלת תקווה לאחדות ולשלמות בתוך המציאות הבעייתית שמיוצגת בכותרות העיתונים הפזורים מסביב. בחלק הקדמי של המיצב הונחה אדמת חמרה במסגרת עגולה. האדמה מקיפה אפר ואש בתוך צינור מרובע המזכיר ארובה. משני צדי הצינור, על האפר, ניצבים שני כרובים נוספים שמפנים את הגב זה לזה.

על הקיר תלוי הדפס גדול; עיבוד מחשב שמשלב בין דיוקנו של הרב קוק לדיוקנו של הרצל. המיצב עוסק בחזון של אחדות וגישור בין חלקי העם, ומאזכר את משנתו של הרב קוק שהתבטאה בין היתר בהספדו על הרצל.

בטקסט שבחזית המיצב מסביר האמן את הרקע לדברים. במאמרו "המספד בירושלים" השתמש הרב קוק במוטיב של משיח בן יוסף ביחס לחוזה המדינה. משיח בן יוסף מטרים את בואו של משיח בן דוד, ותפקידו להכין את הקרקע החומרית לגאולה הרוחנית שתבוא בעקבותיה. לדברי בר חמא במספד זה נחשפת במלוא הדרה אישיותו המגשרת של הרב קוק ושל החברה הציונית דתית שהולכת בעקבות משנתו.

אלא שבזמנו של הרב קוק האפשרות שאנשים דתיים יתייחסו באופן חיובי לעולם החילוני הייתה חידוש הגותי גדול, ואילו כיום זה מובן מאליו. יתרה מזאת, ספק אם דרך הגישור עדיין מאפיינת את החברה הציונית דתית בכללה.

המיצב בבית האמנים מזמין את הצופה מן השורה לעולם הגותי לא מוכר ולביטויו בחומר. גם לאחר הצצה לעולם זה הדברים נשארים לרוב זרים ובלתי מובנים.

אלא שדומה שהדברים מכוונים בעקר פנימה, ביחס לחברה הדתית שבר חמא משתייך אליה.

העבודה הוצגה לראשונה ב"כנס הציונות הדתית" בגבעת וושינגטון. הצבתה שם מעלה את האפשרות לראות בה קריאת כיוון פנימית לחברה שממנה בא בר חמא, קריאה לחזרה לדרך של גישור ואהבת אחים. דא עקא שגם בביתו החברתי והקהילתי עומדת עבודתו בחלל ריק כאבן שאין לה הופכין. השיח הדתי רחוק מאוד משפת האמנות ומהמחשה של רעיונות מופשטים בחומר.

הנאמנות הלא מתפשרת של בר חמא, הן לעולמו הרוחני והן לעולמו האמנותי, שאינה מנסה למצוא חן או להיות תקשורתית, מציעה קול אחר, שהוא נטע זר בכל אשר יימצא.