"לטפס על הר גבוה ותלול" – מרסל ינקו במוזיאון ינקו דאדא

האוסף כולל עבודות נדירות: קבוצה מיוחדת של עבודות משנות העשרים והשלושים, עבודות שמעולם לא הוצגו, והרבה סקיצות ושרבוטים בינהם , תעוד עוקצני ומושחז של אסיפות החברים בעין הוד, רישומים אירוטים,

"בשבילי לדבר ולספר על ינקו, זה כמו לטפס על הר גבוה ותלול", כך הספיד איצ'ה ממבוש את ידידו מרסל ינקו.

תערוכה זו עוסקת בשלושה אנשים: מרסל ינקו, איצ'ה ממבוש, ואביבה מרגלית-ממבוש. במשך שנות ההיכרות הרבות אספו אביבה ואיצ'ה יצירות רבות של מרסל ינקו – חלקן רכשו, חלקן קיבלו מינקו בתמורה לביצוע עבודות, וחלקן היו סקיצות לפרויקטים משותפים.

בריאיון ב-2001 אמר איצ'ה: "אני לא אספן, בשבילי תמונה אינה רכוש, הקשר שלי לעבודות אינו בגלל ערכן הכספי, איני מעריך אותן כהשקעה, קניתי חפצים שאהבתי".

איצ'ה עצמו התלונן על ינקו בהקשר זה בדברים שאמר עליו אחרי מותו: "כשאמרתי לו למה אתה דורש ממני מחירים יותר גבוהים ממה שאתה מקבל מגלריה רוזנפלד? רוזנפלד צריך להתפרנס מזה ואתה לא, הוא אמר".

התערוכה מתחלקת לשני חלקים.

בחלקה האחד מוצגות עבודותיו של מרסל ינקו בסדר כרונולוגי ובחלוקה לתת-נושאים.

חלקה השני עוסק בפרויקטים המשותפים של מרסל ינקו ומשפחת ממבוש. מוצגות עבודות קרמיקה, הדפסים ועבודות אריגה. במכלול יצירתו של ינקו נדחקות בדרך כלל האומנויות לפינה.

דגש הושם בתערוכה הנוכחית על פן זה בשל החשיבות הרבה שהייתה לנושא בעיני ינקו, ששאף להקנות לאמן מקצוע נוסף הקשור במלאכת מחשבת, שממנה תיווצר בסופו של דבר אמנות ישראלית מקורית ומקומית, ובשל העובדה שהיצירות צמחו מתוך ידידותם העמוקה.

אוצרת התערוכה : רעיה זומר-טל, מנהלת מוזיאון ינקו דאדא

*************************************************************************************************

בנוסף, ניפתחות תערוכות חדשות במוזיאון ינקו-דאדא

בתערוכתו "גפרורים", ממשיך האמן אלעד ערמון במנהגו ללקט מאינסוף הגירויים הוויזואליים היומיומיים שנקרים בדרכו, וליצור מהם משהו חדש. השימוש ברדי-מייד הוא ברור, אך אין הוא מסתפק בו. אלעד לוקח חפץ ובאמצעות מניפולציות פשוטות של פירוק, חיבור וכיסוי יוצר צורה חדשה, שמעניקה לו משמעות אחרת. רוב האובייקטים צבועים בשחור, הם חלקים, מבריקים, חמורי סבר, על גבול הפטישיזם, אך בו בזמן הם משעשעים, מגוחכים ומודעים לעצמם, ונמצאים בתווך בין הילדותי והמשחקי לבין האפל והביזארי.

עבודתה של טל ירושלמי, "הר מנוח", היא ציור גדול מרהיב המורכב מרצף של בדים מתוחים. בנשימה אחת, תוך כדי ההתוודעות הראשונה לממדי העבודה, מוצא אותה הצופה מאיימת, מעוררת רתיעה ואי נוחות, משרה תחושה כבדה של נוף אפוקליפטי, של אדמה חרוכה חפה מכל סימן אורגני חי. הציור אינו מייצג ציור נוף מסורתי אלא דימוי מטפורי של גוף ונוף הסבוכים זה בזה במאבק אלים של מהויות, שנשקפים ממנו בו זמנית מיניות ויצרים מודחקים, המאיימים לפרוץ את מאזן הכוחות.

האמנית קרן יעלה גולן מציגה שתי עבודות העוסקות בפולחנים אטיים ומדיטטיביים של היטהרות, הארה ואשליה ויזואלית. הן הותאמו לחלל הבור, לירידה מתחת לפני האדמה למקום אפל וסלעי המזכיר מערת קבורה קדומה או מקום מבודד של תפילה והגות. בבור קיימת אווירה של ניתוק מהוויות העולם הזה, ומעבר למקום אחר ומסתורי. עבודות הווידיאו מחזקות תחושות אלו. הן פועלות זו לצד זו באמצעות פולחני גוף, רוח ומקום, באווירת ההתבודדות ואיבוד תחושת ההתמצאות שבחלל, והאור הנגלה בחשכה.

סיון אילן , אמנית צעירה בוגרת אוניברסיטת חיפה, מציגה עבודת קיר חדשה. העבודה צוירה בצבעי אקריליק ישירות על קיר המוזיאון. במרכזה דמותה של אמי הנינגס-באל, האמנית-האישה היחידה בקבוצת הגברים שייסדו את תנועת דאדא המקורית, בקברט וולטיר שבציריך. דמותה המיוחדת והאפלולית של הנינגס, כפי שהיא נראית בתצלום בתצוגת הקבע של המוזיאון, הקסימה את האמנית. צבעים וצורות מעבודותיו של מרסל ינקו חברו לדמותה של הנינגס שבמרכז העבודה, סבבו אותה, ויצרו יחדיו תצרף מצויר, הכולל אזכורים מעבודותיו של ינקו. דרך מכחולה של האמנית נוצרה עבודה צבעונית וסוערת.