כתם עיוור - תערוכה חדשה במוזיאון פתח תקוה לאמנות

תוכן התערוכה והאג´נדה העומדת בבסיסה, מציבים אלטרנטיבה אל מול המודל הליניארי - כרונולוגי והגישה הרטרוספקטיבית ביחס למציאות ולמרחב הישראלי - המיוצגים בחלק ניכר מתערוכות שנת ה- 60 למדינה במוזיאונים ברחבי הארץ. תערוכה זו מבקשת להפנות מבט לשכבות הסמויות מן העין אשר מהן אנו נוטים להתעלם, אלה המצויות מחוץ לנרטיב הקולקטיבי, הכרונולוגי והממסדי.

כתם עיוור, הוא מונח פיזיולוגי- רפואי שפירושו אזור נטול ראייה הקיים בכל עין. אלו אזורים בהם העין אינה מסוגלת לראות משום שעצבי הראיה שבהם אינם מכוסים תאים קולטי אור כבשאר חלקי קרקעית העין. בחיי היום יום איננו מבחינים בקיומו של הכתם העיוור הואיל ואנו משלימים, שלא במודע, את הנתונים החסרים באמצעות מנגנון פיצוי קוגניטיבי שהמוח מאפשר ובאמצעות חינוך ומסרים קולקטיביים שאנו מפנימים. כתמים עיוורים אלה, משפיעים על התפיסה שלנו את הסביבה ועל התנהגותנו הסביבתית. רעיון הכתם העיוור מתרחב והולך מן ההגדרה האופטית והפיזיולוגית המצומצמת כאשר מחילים אותו על הקשרים חברתיים, פסיכואנליטיים ופוליטיים. בהקשרים אלה, מציין הכתם העיוור מבט מוגבל  על הסביבה והחברה, המתקיים באמצעות הנחות יסוד תרבותיות-חברתיות שאנו רואים באופן אוטומאטי וכמובן מאליו.

בתערוכה זו נעשה שימוש בכתם העיוור כמנגנון   ביקורתי המאפשר התנסות מרחבית חדשה. התערוכה מפרקת את התפיסה הקולקטיבית שלנו וחושפת את הכתמים העיוורים באמצעות שימוש בתחבולת "היסח הדעת" – מצב של היעדר ראיה במסגרתו מתאפשרת תפיסה גדולה יותר ושימוש נרחב בחושים. הצופה בתערוכה, מתנהל בחלל אפל אל מול עבודות שברובן אינן מוחשיות וניזונות מהקרנות אור וסאונד ושימוש במדיה חדשה ובאמצעים טכנולוגיים מתוחכמים. תחבולות אלה, מרחיבות את החושים ואת שדה הקליטה שלו - תהליך המניע אותו לפעולה והופך אותו מצופה מתבונן למשתתף פעיל ומודע המתערב בחלל התערוכה. השתתפותו הפעילה של הצופה בחלל התערוכה עומדת בבסיס התפיסה האוצרותית, אשר במידה רבה מתקוממת נגד תפיסת החלל המוזיאלי כקופסה לבנה, המכילה עבודות אמנות שקובצו לפי קו תימטי מנחה.

העבודות בתערוכה מייצרות השתתפות פעילה של הקהל בחלל, ומפתיעות אותו. חלקן אינטראקטיביות והופכות את הצופה לחלק מהעבודה. כך בעבודותיהן של מאיה שאן באודן ומירי סגל,   התלויות בתנועת הצופה בחלל, ומעוררות אותו לתגובה ולפעולה במרחב התערוכה. חוויה זו, מעוררת אצל הצופה חשיבה אישית ופרשנות סובייקטיבית המנותקת מהנחות יסוד קולקטיביות ומתפיסה אוטומאטית של הסביבה.

רוב העבודות הוכנו במיוחד לתערוכה וכוללות עבודות Site Specific ו Time Specific במדיומים שונים: וידיאו, מיצב, מדיה חדשה, וסאונד.  

  ייחודה של התערוכה בכך שאינה מציגה את הפוליטי באופן ישיר, אלא בוחרת להתמודד אתו ולייצר אותו מתוך העיסוק האמנותי עצמו, מתוך קריאה להשתתפות של הקהל בגופו ובנוכחותו בתוך המרחב החד פעמי של התערוכה והרצון לעורר מחשבה מתוך החוויה עצמה.

משתתפים : אסף עברון, אורי דרומר, דופראס: עדו גוברין וליאורה בלפורד יחד עם אוסקר אבוש, דפנה שלום, חליל אלטינדרה, יאן טיכי, יוחאי מטוס, מאיה שאן- באודן, מיכה אולמן, מירי סגל, מנאר זועבי, סולמאז שהבאזי, סשה סרבר, ראאד בואיה, שי עיד אלוני

דפנה שלום, שירת הים 2004, וידיאו

עבודת הוידיאו שירת הים המציגה עיוור קורא בכתב ברייל את "שירת הים", מציעה ווקליות מזרחית הנחצבת "בידי עמל" מתוך "חשיכה נראית". זוהי "שחרית" המתכתבת עם היצירה ערבית (2008),  מיצב וידאו מותאם זמן (time specific) , שנוצר במיוחד לחלל המוזיאלי של "כתם עיוור" ומיועד לשעות מסוימות ביום. בערב הפתיחה יוצג הווידיאו על מסך ענק מחוץ   למוזיאון בהתייחסות למרחב הציבורי, הצלילים יתחילו בין ערביים והתמונה תראה עם שקיעה.

  דופראס; עדו גוברין וליאורה בלפורד יחד עם אוסקר אבוש, אסטלה, 2008 , מיצב אודיו-פלסטי-ויזואלי

המיצב מתייחס לפרדוקסאליות הקיימת בארכיטקטורה הצבאית של הביצורים: גדר התיל או גדר ההפרדה, חומת הבטון או המחסום, "דרך המערכת" ושביל הטשטוש, הבונקר, המקלט, המרחב המוגן והחדר האטום, המכ"ם ומערכת היירוט – כל אלה הם אמצעי מגננה והתבצרות, המנוגדים לאסטרטגיה של הלוחמה המודרנית ונובעים ממנה בעת ובעונה אחת. במילים אחרות: ארכיטקטורה זו עומדת בסתירה ל"בליץ" הטוטאלי, ללחימה המהירה המתעלת את כל האמצעים הלוגיסטיים והטכנולוגיים העומדים לרשותה של מדינה ברגע נתון על מנת להפתיע, להכריע הכרעה מהירה ולספח טריטוריה.

יוחאי מטוס, שקיעה, 2008, מיצב תאורה

מיצב התאורה של יוחאי מטוס שנוצר במיוחד עבור חלל המוזיאון בתערוכה זו, מציג את "שקיעת השמש" בנורות ניאון היוצרות חצי מגן-דוד ומייצגות את קריסת מושגי הכוח וה"זוהר" הישראליים. העבודה מורכבת מ-100 נורות פלורוסנט   הדחוקות לפינת החלל. אור נורות הפלורוסנט ממלא את החלל ומשלים אותו ויוצר תחושה תלת ממדית. זוהר הנורות מייצר זריחה בוהקת-מסנוורת, אך שם העבודה מייצר היפוך משמעות (שקיעה). רגעי ההשהיה בין קריאת הדימוי (זריחה עולה) להבנת משמעותו האמיתית (שקיעה יורדת) , מייצרת את הבנת המשמעות הפוליטית של העבודה דרך מנגנון היסח הדעת.

"שקיעה", 2008, מיצב תאורה של יוחאי מטוס

מנאר זועבי, בידון (מערבית: בלי), 2008, מיצב

האמנית מנאר זועבי מייצרת סביבה פיסולית-ארכיטקטונית המורכבת מתשתית של טפטפות וחוטים התלויים מתקרת המוזיאון ומטפטפים נוזל לבן על משטח אריחים המאזכר דקורציה ים תיכונית- ערבית. מערכת תשתיות סביבתית מחזורית זו מייצגת את הגוף הממשי, הנחבא בדרך כלל מעבר למערך המבני. חישוף מערכת הטפטפות הנסתרת בתקרת המוזיאון חושפת את   הגוף המודר-המוכל במערכת הבנויה ומנכיחה אותו כממשי, על הנוזלים הזורמים בעורקיו. זועבי מסירה את הלוט מעל הפוליטיקה של התשתיות וקוראת תיגר על העיקרון האופקי-אנכי השולט בהן באמצעות יצירת סבך אורגני של חוטים וצינורות. השימוש בטפטפות מאזכר בהתרסה את הטפטפות ששימשו תשתית לפרויקט הציוני-החקלאי, במיוחד בחקלאות ובתעשייה הקיבוצית בישראל.

חליל אלטינדרה ( Altindere ) Me, not me, but me not   1998-2007 , וידיאו

עבודת הווידיאו של האמן הטורקי חליל אלטינדרה מערערת על תהליכי הזיהוי הביורוקראטיים של המדינה ויוצאת כנגד אופיים המשטיח ומאחד זהויות. אלטינדרה מייצר מניפולציות קטנות על גבי מסמכים ביורוקראטיים המשמשים מכשיריה של המדינה, כגון בולים, שטרי בנק ותעודות זהות, אשר הופכים את גופו הפרטי למושא כוחו של השלטון הריבוני. עבודת הוידיאו המוקרנת בתוך מסך קטן הזהה בגודלו לזה של דרכון, מציגה דימוי של צילום מתוך הדרכון הפרטי של האמן הטורקי ובו הפרטים הרשמיים של זהותו הלאומית. תמונת הדרכון של האמן היא תמונה בתנועה, תמונה מוסרטת, שבה האמן זז באי-נוחות, ממצמץ ומניד בראשו. האמן מייצר הפרעה במשטרי הייצוג ומגחיך את אמצעי הזיהוי הריבוני על ידי שינויי מידע המתבצעים באופן זעיר, כמעט בלתי מורגש, על גבי המסמך הרשמי. זהותו הפרטית של האמן מתממשת באמצעות מחוות גופו בתמונת הדרכון, ואלה חושפות את חוסר האונים אשר בתת-ההכרה הביורוקרטית.

ראאד בואיה, (Raed Bawayah) בעיני אחרים, 2008 , מיצב שקופיות

מיצב השקופיות של ראאד בוואיה מבוסס על שתי סדרות תצלומים של האמן   ID 925596611 וסדרת התצלומים Happy New Year Jenine . הסדרה   ID 925596611 הנושאת את מספר תעודת הזהות של האמן, עוסקת בחירות אל מול חוסר התנועה בחייהם החשופים של העובדים הפלסטינים, שאין ברשותם אישורי מעבר לשטח הריבוני של מדינת ישראל או אישורים לעבוד בתוכה. הריבונות הישראלית פועלת לבידול הזהות הפלסטינית על ידי הנפקת סוגים שונים של תעודות זהות בעלות צבעים שונים: כתום לתושבים בשטחים שנכבשו ב-1967, כחול עם התניה לתושבי ירושלים שנכבשו לפני 1967, וכחול לפלסטינים בתחומי הקו הירוק. הגדרת הזהות האישית והגדרת הזהות הלאומית הפלסטינית מתעמתות פעם אחר פעם עם הפוליטיקה של האישורים המאפשרת שליטה על אזרחים וקטגוריזציה שלהם ביחס למרחב.

תצלום מתוך הסדרה   Happy New Year Jenine , מיצב שקופיות של האמן הפלשתינאי ראאד בואיה

מיכה אולמן, עמוד   מתוך הסדרה גדר, 2005, מיצב

עמוד אחד (מס. 3) מתוך חמישה עמודים ברזל, חול חמרה

במיצב עמוד (מתוך הסדרה גדר) מיכל מלבני בגובה אדם עשוי ברזל בעל חמישה פתחים/חורים עשויים בצורת בית ושקועים בעמוד בזוויות שונות. העמוד מכיל חול חמרה ומתייצב בפאות הבתים החסרים. חמשת הבתים ממוקמים לאורכו של העמוד בגבהים שונים: בגובה העיניים, בגובה הלב, באמצע הגוף, בגובה הברכיים ובגובה כף הרגל. בעמוד מתקיימת סימטריה המחלקת אותו לימין ושמאל. האם המפגש הטופוגרפי מתממש בעבודה זו כמפגש של הפרדה? העמוד הוא חלק מסדרת עמודים בשם גדר - לדברי אולמן, "גדר החוצה כל אדם". הבחירה להציג בתערוכה עמוד אחד מתוך הסדרה המונה חמישה עמודים מציפה את ה"חסר" אל מול העודפות של הנוף הישראלי הבנוי.   עודפות זו מתייחסת למשמעותה של הגדר כאלמנט הפרדה ולריבוי האלמנטים הבנויים של ההפרדה בישראל. הפרדה זו מתבטאת בתהליכים של בנייה, שבה כל מפגש עם השטח נתפס גם כהשתלטות הרואית על מרחב עוין ובלתי מפותח.

יאן טיכי, מיצב מס.5 Threshold , 2008 מיצב וידיאו, אובייקטים מנייר, 3 הקרנות וידיאו, 7 דק´

מיצב זה בוחן את המפגש הטופוגרפי-הפוליטי-הכלכלי של תשתיות הנפט המתפרס על פני המרחב הגלובלי.   המיצב בנוי מהקרנות ותבליט קיר הנפרשים כפנורמה על פני שלושה קירות. תבליט הקיר וההקרנות מאזכרים את המורפולוגיה הגיאו-פוליטית של שדות הנפט במקומות עלומים, כפי שצולמו על ידי  Earth – Google מערך ייצוג לווייני כלל-עולמי. האובייקטים הגליליים, המתייחסים בצורתם למכלים של מאגרי הנפט ומרכיבים את תבליט הקיר, נבנים לתוך הדימוי המוקרן ומייצרים טלסקופים וארובות פנימיות. הדימויים המוקרנים הם תצלומי אוויר, כך שדווקא במבט-על, המזוהה עם ראייה רחבה ושטוחה, מוצעת התבוננות אינטימית של מלאכת פירוק והרכבה של האור דרך פני השטח. הקרנות הווידיאו על גבי התבליט מייצרות שכבה נוספת של הפשטת הדימוי וייצוגו כפריסת כוחות.

מאיה שאן באודן, סמריה, 2008, מיצב

מיצב הווידיאו האינטראקטיבי סמריה הוא מיפוי מרחבי המבוסס על מכניזם של תנועה וראייה המכוון את התנהגות הצופה במרחב. כמה מצלמות אינפרא-אדום המותקנות בחלל מכוננות את גבולותיו הבלתי נראים. כאשר חוצים אותם, מועבר סיגנל המייצר שתי פעולות: האחת, הפעלה של מתקן מכני המחובר למקרן שנפתח ונסגר; והשנייה, הפעלת אלגוריתם הממפה את תנועת הצופים במרחב התצוגה. על הרצפה שלוש הקרנות הפועלות אך ורק כאשר הצופה חודר את תחום העבודה, שהוא תחום תנועת הצופים במרחב ותחום הדימוי של ההתנחלות בשומרון – סמריה. הדימוי הוא תת-דימוי הנמצא בזיכרון של המחשב ופתוח למניפולציה על ידי האלגוריתם. הצופה הנע במרחב אינו מודע למקומו במרחב התת-דימוי, אבל הוא מודע יותר ויותר למיקומו בתחום הצפייה וליכולתו להשפיע על ההשתנות הנרשמת בשלושת המסכים המוקרנים על הרצפה. רצף ההשתנויות במרחב הצפייה ובמרחב הווירטואלי מועבר למסך פלזמה המראה את הטרנספורמציה של מרחב הדימוי - מרחב הטופוגרפיה והאדריכלות של ההתנחלות. הטרנספורמציה יוצרת השתנות מתמדת באמצעות התנועה האקראית של הצופים בחלל. אין דימוי אחד הזהה למשנהו; הכול נתון להשתנות של זמן, תנועה ומרחב.

מירי סגל, קורה מבין עינייך, 2008 , מיצב וידיאו, מדיה משולבת

"קורה מבין עינייך" 2008, מיצב וידיאו, מדיה משולבת של מירי סגל

סולמאז שהבאזי, פרספוליס, 2002, וידיאו

סולמאז שהבאזי, אמנית ילידת איראן,   ארכיטקטית לשעבר, מציגה עבודת וידיאו בה היא מנווטת בתוך סדרת חללי פנים של דירות בבניין בטהרן בו התגוררה בעבר. מבטה האגורפובי של המצלמה אינו עוזב לרגע את פנים הדירות ומעז להישיר מבט אל העיר המודרניסטית רק מבעד לזגוגית החלונות. העיר הנשקפת מבעד החלונות, וחללי הפנים של הדירות מנותקים מהקשר והאנשים נעדרים מהם. המצלמה משוטטת בין הארטיפקטים השונים בדירות - רהיטים ופרטי עיצוב, סידורי הפרחים, תמונות ישנות וקערות פירות. לאלמנטים אלו אין סממני שייכות תרבותית מובהקת והחפצים האישיים אינם מסגירים מקום, זמן או את זהות בעליהם. ארטיפקטים אלה, המתגלים במבטה הבוחן של המצלמה, מזכירים ציורי טבע דומם הולנדי המתארים בדייקנות קלינית שפע של פריטים, אשר מתגלים במבט נוסף כמסתירים תחושות של איום. במבט המצלמה, הסובייקט הופך לאובייקט בתהליך התקה נוסף לזה המתקיים בפתולוגיה של החלל. דימויים אלו מוצלבים עם הקולות המספרים ביובש ובפרטנות סיפור המבטא כאב מודחק. הנרטיב האישי מחלחל לזה הקולקטיבי – של איראן שלאחר המהפכה האסלאמית. הקולות והאובייקטים הופכים למסך אקוסטי, אשר מבעדו נחשף המצב הקונפליקטואלי השורר מחוץ לדירות המגורים.  

שי עיד אלוני, מחילות 2008, מיצב ווידיאו ופיסול

במיצב של שי עיד אלוני, מבט המצלמה מסתחרר בחלל פנימי של מעין מחילה. המצלמה מחוברת למכשיר נע בגובה נמוך המנסה לפלס את דרכו בחלל ובכל פעם מחדש נתקל ונתקע בגופים הנמצאים על הרצפה. ככל שהתנועה נעשית תזזיתית יותר, כך החפירה במחילה נראית אינטנסיבית וסיזיפית יותר. מפגש המצלמה והמכשיר עם האובייקטים הכלואים בחלל מציף את הדיאלקטיקה של האיום מהחוץ והפחד מהפנים (אגורפוביה וקלאוסטרופוביה, פוביות תאומות). תחושה זו מגיעה לשיאה כמה פעמים ברצף הווידיאו, כאשר גוף המצלמה האגורפובית נפגש עם גוף ממשי כבד ומעורטל השכוב על רצפת המחילה. בהתנגשויות אלו הגוף אינו נראה בשלמותו אלא מתגלה כתוואי-נוף טופוגרפי מסויט, הרים וגבעות שאינם מאפשרים מעבר. כל התנגשות שכזאת – בין המבט הנמוך ובין הגוף - מייצרת דרך ללא מוצא, תוואי שאינו רוצה להיפתח, ותחושות הכליאה והחרדה מתעצמות.

אסף עברון ואורי דרומר, ללא כותרת, 2008, מיצב סאונד

עבודת הסאונד של אסף עברון ואורי דרומר מבוססת על צלילים של קופסאות הנחיה לעיוורים, המותקנות בדרך כלל על רמזורים במעברי חציה. קופסה זו היא מעין "מכשיר ראייה" לעיוורים המגדיר למענם מרחב של היתרים ואיסורים. התקתם של צלילים אלו אל החלל המוזיאלי מגדירה מרחב של עיוורון, איזור שאינו נגיש חזותית. עבודה זו משמשת אמצעי נוסף להרחבת החושים של המבקרים בתערוכה ולמעבר אל מצב של "היסח הדעת". מקצבם של צלילי ההנחיה הולך ומתגבר במסדרונות המוזיאון ובחללים הדחוסים בתוכו, ובמקביל מתגברת גם תחושת האי-נחת והחרדה שמעורר הרעש המתעצם. עבודה זו מייתרת לחלוטין את הראייה וממפה את   המרחב המוזיאלי לפי פרמטרים של רעש וחרדה.

סשה סרבר, נשרף כליל, 2008 , מיצב

המיצב נשרף כליל מציג שדרת עצי תמר שנעקרה, העשויה קלקר דחוס וחרוך. כמו האליטה של אדריכלות הנוף בישראל, גם סרבר מזהה בשדרות המשונטעות סינתטיות נעדרת היסטוריה והֶקשר.האמן מנכיח במיצב אלגורי של תלישות והרס את עקבות האירועים ההיסטוריים, שהפכו לחוויה אוטוביוגרפית אישית של עקירה. סרבר מסרב לקבל את הופעת הדקלים במרחב הציבורי כמגמה התרבותית הרווחת בישראל בשלושת העשורים האחרונים. הוא תובע להחדיר את חוויית ההגירה ואת ההיסטוריוּת למרחב לא כהבניה של אתוס לאומי באמצעות אנדרטות, אלא כעדות לחוויה האינדיבידואלית של עקירה וגעגוע. סרבר מערער את מעמדו של התמר כסמל ומחייה אותו כאלמנט ממשי באמצעות השארת עקבות אלימים באובייקט מבלי להעלים אותו מפני השטח.

פתיחה : יום חמישי, 5 ביוני, 2008 בשעה 20:00   (התערוכה תינעל ב- 25 באוקטובר)