איטה גרטנר במסגרת התערוכה "בדוי" דימויים של רקמה באמנות הישראלית

"רוקמת את חייה"

טובה קופלד נפטרה כשהייתה בת 36, משאירה אחריה ילדה קטנה – איטה.

ילדה שלא גדלה עם אם, שלא למדה מאמה הלכות נשים, שחסרה כל חייה אהבת אם.

את הסדרה החדשה שלה, בה היא רוקמת רקמות, יוצרת האמנית איטה גרטנר כמכתבים אל האם הנעדרת. סדרה זו היא ללא ספק המשך טבעי לסדרת קודמת, בה ציירה על שמלות מנייר פרגמנט שקוף, בדם ליבה. כמו אז, גם כאן האמנות שלה היא בבואה לנפשה השסועה, לאישיותה ונשיותה.

הכל החל ברקמה שרקמה האם בהיותה ילדה בבית ספר בשנת 1923. רקמה שהיא כמו אותו תרגיל שכולנו עשינו בשעורי מלאכה – דוגמאות שונות של רקמה ביד ענוגה, מהססת, באדום בוהק, שדהה עם השנים, כמו זיכרונה של האם.   הרקמה הצהיבה, נפרמה מעט, אך היא עומדת לפני איטה כאנדרטה, עדות, מכתב שכותבת אליה האם. ברקמותיה, ממשיכה איטה ורוקמת באותו הסגנון בו רקמה האם, משתמשת בדיוק ב"כתב" בו השתמשה אמה, מבקשת לכתוב לה על חייה.

איטה רושמת – רוקמת. כלומר רקמתה אינה כאמור רקמה דקורטיבית, אלא סוג של כתיבה, אולי מעין ספר שבו כתב ואיור משולבים יחד לכדי סיפור. סיפור או יומן, בו היא מספרת לאם שלא ליוותה אותה בחייה ואנו הצופים קוראים בדפי יומנה. נדמה שאיטה רוקמת סיפור אהבה אל אמה הנעדרת.

 שמלת השבת שהיא רוקמת, נראית כרשת, מלאה בחורים, לא מהווה את הכסות שהיא צריכה להוות והרגלים כשני גפרורים שבריריים וענוגים מציצות מתחת. אף כאן מדובר בזיכרון ילדות כמובן.    

איטה אף חותמת על עבודתה בחתימתה של האם, אלא שבשעה שהאם רוקמת שמה בקו אדום דק ומהיר,   מקיפה איטה את אותו הקו במעין גדר. האם זה חיץ? או שמע גדר מגינה על הזיכרון שמתעמעם. כך היא מספרת על החברות החדשות שרכשה. "אמא, אני רוצה כלב" היא כותבת, מחזירה עצמה לילדותה, לכל אותם דברים שחלמה, שחשבה, שרצתה לבקש ולא היה ממי. היא מתכתבת עם האם גם בנושאים הנוגעים לנשיותה ולהתבגרותה המינית, כך היא כותבת לאם על חזיתה הראשונה, שאף היא מדומה למעין ערסל גדול המבקש לעטוף ולהגן.  

את דמותה שלה היא לעולם יוצרת כסילואטה   - בשחור, בקו עבה (המנוגד לרישום המעודן בדרך כלל) חצויה – לעולם אינה דמות מלאה ונדמה שהחלקיות הזאת מסמלת את החלק החסר החלק של האם. נדמה שאיטה מדמה עצמה לדמות שלעולם אינה שלמה – בריאה שלא הושלמה ונקטעה באבה עם מות האם.

"תפרתי לי חוטים דקים לארוג אותך בתוכי" כותבת גרטנר "החוטים נפרמים כל הזמן".

 האם הייתה בת 36 במותה ואיטה מנסה להשלים את החסר – כולל הויכוחים, המריבות, את כל המרקם בין אם ובת.

 "אמא איפה את" היא כותבת, על אף שהיא היום אישה מבוגרת, אם לילדים ונכדים, היא עדיין מרגישה אותה הילדה ומדברת בשפת הילדה ההיא, שכן הזמן עבורה קפא מלכת :"אמא איפה את?" "אמא אני פה למטה". הילדותיות הזאת ניכרת בכל פרט בציור, אפילו בחתימה שבכל פעם מתווסף אליה איור של פרח קטן.  

אין דבר המזוהה יותר ממלאכת יד, עם נשיות. הבחירה של גרטנר בשפה הזאת, מדגישה את החסך בדמות האם כדמות מובילה בגיבוש הזהות המינית שלה וזהותה הנשית בכלל.

עולם האמנות חוזר בשנים האחרונות לעמלנות – תפירה, רקמה ועבודות היד השונות, מבקש לדבר בשפת הנשים של פעם, בדרך מודרנית, ישירה מאד, האומרת דווקא דברים נוקבים.

סדרה זו של איטה גרטנר, משתלבת היטב במגמה זו, כמו גם במגמה השליטה באמנות העכשווית, בה יוצר האמן את חייו.

מירי קרימולבסקי, מבקרת אמנות.

איטה גרטנר – הרקמה של אימא – רות נצר*

ריקמה מחברת את הפנים והחוץ של הבד, של הנפש, של מרקם החיים. רקמה עולה ויורדת קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, הלוך וחזור, תנועה מתמדת של חבורים קטנים סבלניים, מלאכת נשים עמלנית בכל הדורות, הנשים הן הממונות על עיצוב חיבורי החיים בין אשה לרעותה, בינה לילדיה, בינה לבעלה.

רקמה היא מעשה חיבור. ריקמה היא גם מצבור תאים בגוף שיוצר יחידה תיפקודית אחת. אנחנו מדברים באופן מטפורי על רקמה אנושית אחת.

.

האשה במיתוסים היא הממונה על מעשה החוט, הוא חוט החיים.

במיתולוגיה היוונית שלושת המוירות, אלות הגורל, הן הממונות על חוט החיים: קלוטו הטווה את חוט החיים, תפקידה היה לטוות את חוט הגורל הייחודי לכל אדם, דהיינו לקבוע את אופי חייו של האדם; לאכסיס המודדת את החוט, קבעה את אורכו; ואטרופוס החליטה על אופן מותו של האדם וגזרה את החוט המיוחד שיש לכל חי בהתאם לאורך שנקבע לו. גזירתו של החוט הביאה למותו המיידי של האדם.

המוירות תוארו כשלוש נשים זקנות ומאיימות המטילות מורא על כל הקיים, אפילו על האלים. למעשה הן היו הכוח האחד שמעל לאדם ומעל לאלים, הגזירה הקדומה שאיש לא יכול לשנות. בסקנדינביה, ואצל שאר השבטים הגרמאנים, הופיעו אלות הגורל בדמותן של הנורנות, שאחד מתפקידיהן היה להשקות את עץ־העולם כדי שלא ייבש. הנורנות, שהיו טוות כמו המוירות , נחשבו לדמויות נשיות חכמות שידעו את מחשבת ימי קדם ויכלו לקבוע את גורלו של כל אדם .

האלה אתנה, במיתולוגיה היוונית, היתה אֵלָה אורגת. הארג הוא חיבור. פנלופה ארגה ביום ופרמה בלילות, ובטאה כך את ארג הגעגועים לאודיסאוס בעלה הנעדר זה עשרים שנה.

בסרט ´האחו הבוכה´ (של אנגלופולוס) הגבר הנפרד מאהובתו אוחז בידו את הבגד שטרם סיימה לסרוג לו והבגד הולך ונפרם במהלך התרחקותו ממנה.

אתנה היתה אלה אורגת. הארג הוא חיבור. פנלופה ארגה ביום ופרמה בלילות, ובטאה כך את ארג הגעגועים לאודיסאוס בעלה הנעדר זה עשרים שנה.

החוט המחבר אותנו אל האם הוא חוט הטבור. כולנו נושאים בגופנו-נפשנו את צלקת הניתוק של חוט הטבור המחבר אל האם, צלקת הטבור שנמצאת במרכז הבטן, הפכה לסמל של טבור העולם.

אריאדנה נתנה לתזאוס את החוט שיוליך אותו במבוך המוליך אל המינותאור, כדי שבעזרת החוט ישוב בחזרה.

רחב קשרה את חוט השני כדי לסמן לגברים את הדרך הנכונה.

"תופרת אני ותופרת" – שרה שושנה דמארי את שיר געגועי האשה לגבר, בשירו של וילנסקי.

החוט הוא חוט הגעגועים, השביל והחיבור כאחת.

עכשיו הבת היא זו ההופכת לרוקמת-אורגת, אורגת מחדש את חיי האם, את חייה שלה, ואת החיבור ביניהן. כביכול, לרגע נהיית האמנות טווית החיים הנבראים מחדש.

המשורר הפולני צ´סלב מילוש כותב: "במחוות יד יצרתי חבל בלתי נראה / וטפסתי עליו והוא החזיק אותי" 1 האם אין זה מעשה האמנות עצמו, שהיוצר טווה והוא מחזיק אותו? מעשה האמנות שביאליק מעיד עליו שהוא כהליכה על פני גלדי קרח על פני תהום?

גרטנר מכסה ברקמה את תהום ההעדר של האם.

חוט הרקמה של גטנר הוא חוט פגיע, מקוטע, מגמגם, מנסה לומר דבר מה שנשמע לא אמור כמו מה שלא ניתן להאמר כי אין למי.

חוט מרוסק כמו החיים של האם שהתרסקו ואולי חיי הבת איתה. הריסוק והקיטוע הוא הפצע של הרקמה.

הוא תמיד חוט חלקי שמחפש את מה שאבד לו.

הילדה  היא המדברת. הילדה שנשארה אותה ילדה שהיתה ביום ההעדר.

הרקמה המחודשת מחברת מחדש את האם הנעדרת עם הבת. מנכיחה את ההעדר. את האם.

הרקמה שנותרה מהאם היא אישור של קיומה המוחשי. היא תעודת נוכחות. אין זה ייצוג או סמל אלא הדבר עצמו. רקמה מחוספסת של מגע ידיה שהבת כמו ממשיכה את פעולתן הרוקמת.

בספרו החשוב ´מחשבות על הצילום´ כותב  בארת2  "באחד מערבי נובמבר, זמן קצר לאחר מות אמי, התבוננתי בתצלומים. לא היתה לי שום תקוה ש´אמצא´ אותה." לאחר מספר עמודים של תאורי חיפוש דמות האם בתצלומיה הוא  מתבונן בתצלום שלה בהיותה בת חמש ורק אז הוא מרגיש שמצא אותה: "וכך עמדתי לבדי בדירה שמתה בה, מסתכל בתצלומים אלה של אמי, תצלום אחר תצלום, באור המנורה, וחוזר עמה צעד אחר צעד לעבר הזמן שחלף, מחפש אחר האמת שבפנים האהובים, ומצאתי אותה", את האם "שהיתה החוק הפנימי של קיומי". הוא אומר שבתוך האם האישית נמצאת "האם" בה"א הידיעה. אולם "בתוך אידיאת האם היה גרעין קורן שאינו ניתן לצמצום: אמי שלי", ומה שאובד אינו דמות האם אלא יש; ולא יש; אלא איכות (נשמה); לא מה שאי אפשר בלעדיו אלא מה שאין לו תחליף" ( עמ´ 67-78).

יונג מזהה את ארכיטיפ האם עם תשתית הנפש הלא-מודעת הקולקטיבית שממנו נולדה התודעה האנושית, כמו ילד שנולד מאמו. לכן האם היא המקום בו נולדה בנו ההוויה שלנו עצמנו "כפי שהיא לעצמה". הקשר הרגשי החזק אל אמו האבודה הוא אולי מה שמאפשר לבארת לחוש את "הפצע" העולה מן הצילום, שהוא גם פצע הפרידה ההכרחית מהאם, הוא פצע הביתור, שהוא הפצע המתמיד של האהבה, וכך לחוש את הקשר הבלתי נמנע בין חיים ומוות, תשוקה וזכרון, עבר והווה. כל אלה מגלים לו את "תחיית המתים" שמתרחשת בצילום. את "הוודאות שהגוף המצולם מרגש אותי בקרינתו שלו עצמו". במלים אחרות, נראה לי שהפצע האישי של אבדן אמו את המבט האמיתי של החוויה הרגשית (ה"פונקטום" – הפצע העולה מהצילום ושורט את המתבונן), אשר בה הפצע של המצולם והפצע של המתבונן במצולם הם היינו הך.

הקשר בין החיפוש של בארת אחר תמונת האם ואי-היכולת למצוא אותה מחדש כנקודת מוצא לחקר הצילום, מעיד על משהו מהותי מאד שמעבר לספור של בארת. דומה שבארת מספר לנו על האמנות שנולדת מתחושת החסר הזו של העדר האם, הפרידה מהאם, שקיימת תמיד בגורלנו, בחיי האם ובמותה. החסר בחלב האם מוליך אל חיפוש שיקוי הפלאים, שיקוי המרפא, שיקוי הנצח שבאגדות. העדר קרן השפע של ההכלה וההענקה האמהית מוליך אל חיפושם בגביע הקדוש. החסר הזה הוא שמוליך את האדם למסע החיפוש הקיומי, שלאחדים מאתנו הוא המסע אל היצירה.

לפעמים, נוכח נוף, מראה, תמונה, חלום, מוסיקה, צילום, ציור כלשהו – אנחנו מרגישים את הוודאות השלווה הבלתי מוסברת שהגענו הביתה. פרויד אומר שתחושות אלה קשורות בזכרון הבלתי מודע של גוף האם שאבד.

היה זה בארת3 שקבע, כי "הסופר הוא מי שמשחק בגוף אמו: על מנת לפארו, לייפותו, או על מנת לבתרו". הטקסט הופך אפוא לדימוי של גוף האם. ברקמה של גרטנר הטקסט הוא טקסטורה, והרקמה היא הטקס שמחיה מחדש את גוף האם, טקס שפוגע, דוקר, ומרפא מחדש את חומר הגלם של הבד שהוא תחליף או סמל לגוף האם.

גרטנר מציירת רקמה וכך היא רוקמת כביכול, ציורי הרקמה הם תחליף לרקמה עצמה. כמו שהרקמה היחידה ששרדה היא תחליף לאם.

ציורי הרקמה הם אפוא אוביקט מעברי שמגשר בין האם והבת. הבת שנשארה ילדה זקוקה עדיין לאוביקט מעברי, כמו התינוק המתקשר אל דובי, שמיכה, או פיסת בד שמייצגים עבורו את האם בעת העדרה בתהליך הפרידה ממנה.

בכל תמונת רקמה יש מעין דמות מרכזית, דמות עמומה, ספק האם ספק הבת, לעתים דמות עוברית, דמות שכאילו טרם עוצבה, או אולי הדמות שהתרסקה, דמות הזכרון שאיבד את צורתו, דמות שמכילה בה את מה שנפגע.

לעתים דומה כאילו יש שם שתי דמויות מעורפלות אחוזות זו בזו, מרמזות על דמות האם והבת יחדיו.

לעתים דמות חיה. לעתים מעין חוט-חבל מנסה להוליך אותה אל החיק הפנימי האבוד.

בתמונה אחת רקום תרנגול כפרות. מי תרנגול הכפרות שהוקרב? האם או הבת?

בתמונות אחדות היא "רוקמת" מחדש את שם האם קופלדור שרקום ברקמה המקורית היחידה שנותרה לה כזכר מהאם, וכך מזהה עצמה כהמשך האם.

גרטנר משחזרת את מעשה האם שמוסיפה טקסט כתוב-רקום, כשהיא מוסיפה לכל עבודת רקמה שלה משפט פניה אל האם, משפט קצר של ילדה קטנה, שחיה את רגע ההווה, כאילו האם עודנה חיה ותיכף תענה לה:

והיא מעידה מה היא חשה בעת הדיאלוג הזה: אני מרגישה חיבוקים; אימא חיבקה אותי.

וממשיכה להתבגר בהדרגה ולשתף את האם בחוויותיה :אימא, החזיה הראשונה שלי; אימא, אני מתחתנת.

בספרו ´האם המתה´ 4 מתאר אנדרה גרין את ההעדר, החידלון והמוות שמותיר מות האם בנפש ילד הקטן. אולם האם המתה יכולה גם לגרום לילד לפתח יכולת פנטזיה ויכולת אינטלקטואלית, וכן את היכולת לשחק. ומכאן גם את היכולת ליצור.

* רות נצר היא פסיכולוגית יונגיאנית, משוררת, מבקרת ספרות ואמנית.

1 צ´סלב מילוש. כוכב הלענה. תרגום דוד וינפלד. עם-עובד. עמ´ 32.

2 רולאן בארת. מחשבות על הצילום. תרגום דוד ניב. כתר. 1988.

3 רולאן בארת. הנאת הטקסט. תרגום אבנר להב. רסלינג. 2007.

מכתב לאימי.

תפרתי לי חוטים דקים לארוג אותך בתוכי. חיצים נקודות מגע רקומים שהמצאתי לי מתפתלים, מתקדמים,   הולכים אחורה, מגעים נפרדים מתחברים.

הרקמה שהשארת לי על בד פשתן טבעי הלכה איתי מילדות. קיבלה קמטים וצבעי חלודה והזדקנה לאט לאט.  

ככה הרגשתי את אמי לצידי מזדקנת ונמצאת לידי, כשאני קושרת   אותה אלי בחוטים שנפרמים כל הזמן.

זיכרון   - ריקמה

אני ממשיכה להתווכח איתה ארבעים שנה כל יום מחדש,   אני כן רוצה! אני לא רוצה!

אני תקועה עם אהבתי לאימי, לא להקיא - לא לבלוע.

הערה :   אימי הייתה במותה בת   36   שנה .  

איטה

24.6.08-20.5.08

אוצרת : גלית סמל

שיח גלריה עם האוצרת והאמנים

מיצג משותף של האמניות ענת מיכאליס-לוי וגבריאל נויהאוס

יום ד´, 4.6.08, א´ סיון תשס"ח, בשעה 19:00

רח´ גאולה 12 כפר-סבא, טל: 09-7649303

שעות פתיחה: א´-ה´ 12:00-9:00, 19:00-16:00, יום ו´ 12:00-10:00

עוד על התערוכה

http://www.art-text.com/news/1206.htm