לא סיכום/נעמי סמילנסקי בגלרייה העירונית לאמנות ברחובות

בחורף 2007 החלה העבודה המשותפת, ואז נגלה בפני פן חדש של האמנית.

האמירות מסוג – "הרי לא הספקנו לדבר", "עוד לא הספקתי" וכד' – שחזרו ונשנו בראיון מעידים על האנרגיות הצפונות בה ועל הכוח המניע אותה. ואכן, דומה כי הכול מעורר בה עניין; קיימת בה תסיסה וחדווה, עיניה מאירות ומהירות, היא כנה, ישירה וחדה כתער. התחושה שהחיים עוד לא התחילו מלווה אותה ואחראית כנראה להספק שלה, ועדות לכך משמש הסטודיו שוקק החיים.

אחת אחת נפתחו המגירות והתגלו בהן ערמות של ציורים ותחריטים שנעשו על גבי ניירות איכותיים המיוצרים באופן ידני – ניירות בעלי גוון משתנה: לבן או מצהיב, בהיר או כהה. סמילנסקי יודעת את פרטיו של כל נייר – מאין הוא בא ואת כל אשר בו. זיכרונותיה הצלולים מגשרים על פני אירועים בזמנים ומקומות רחוקים, כאילו אירעו זה עתה. דפדפנו בניירות הרבים, בהתרגשות הולכת וגדלה. הבחירה לא היתה קלה...

התערוכה מציגה מבחר דיוקנאות, תבליטים וצדודיות, הנפרשׂים על פני כל חלל הגלריה כמניפה רחבה של יצירות, הנפגשות לראשונה זו עם זו. כל אלה מרכיבים את עולמה הססגוני והמגוון של סמילנסקי.

קבוצת הדיוקן: העיסוק בדיוקן ביצירתה של סמילנסקי מוביל להרחבה של תחום הציור לכדי התמודדות רחבה עם שאלת הנוכחות האנושית והשתנותה. הדמויות המצוירות אינן משמשות רק כאובייקטים פסיביים להתבוננות אלא הן מהוות מעין בנות-שיח וירטואליות. למעשה המרכבה של הדמות המצוירת על הנייר קודם תהליך מחשבה הכולל את פירוקם של המראות הנצפים, במגמה להקיף הרבה יותר מאשר את מראה העיניים. פעולת הציור נתפסת כניסיון לברוא את הדמות מתוך מצע ציורי מופשט, שנבנה תחילה בראשה של האמנית, המבקשת לדובב את הקול הפנימי של הדמות המצוירת.

יצירת אחידות צורנית והדגשת המתח בין הקונקרטי לבין המעורפל הן בגדר מרכיבים חיוניים בבניית האשליה של הציור כעולם סגור בתוך עצמו, כמקום אוטונומי שבו מתרחש מעין פלא של הכרת המציאות. המעקב אחר הפלא הזה והגילוי המחודש של הנראֶה עומדים ביסוד העונג האסתטי שהצופה חווה בזמן ההתבוננות ביצירה. ואכן, העונג האסתטי בא לידי ביטוי עז במגוון הדיוקנאות של סמילנסקי. בקבוצת האקוורלים מלאכת הציור מתחילה בבחירת המודל היושב מולה, על פי רוב מישהו מוכר ואהוב. בהמשך האמנית רושמת בעיפרון את קווי המתאר, ולאחר קביעתם היא ממשיכה אל מלאכת הצביעה ועיצוב הבמה הציורית שלה. במהלך העבודה סמילנסקי מעדיפה בדרך כלל שלא לדבר אלא להשמיע ברקע מוזיקה, ולדבריה היא משתדלת לסיים את עבודתה במהירות כדי לא לייגע את היושב מולה.

לסמילנסקי אין צורך באטריבוטים חיצוניים כדי להסביר או לשכנע את הצופה. הצבעוניות האקוורלית, הצירופים המפתיעים והחיבורים הבלתי מובנים מאליהם הם אלו אשר יוצרים את האווירה הייחודית ואת התוכן של יצירותיה. הרקע, המתהווה משכבות צבע שקופות ובלתי אחידות שעליהן נבנה הדיוקן, נקי מכל צורה מובחנת, ורק בצפייה מעמיקה ניתן להבין את חשיבותו כמרכיב חיוני המשלים את הדיוקן. השילוב בין הרקע לבין הדיוקן משווה ליצירתה של סמילנסקי מבע של רעננות עכשווית וליריות הניכרת ברבות מעבודותיה. אף שהמודלים חוזרים על עצמם, כל יצירה מיצירותיה מתאפיינת בייחודיות. הקווים הנוספים או הנגרעים מדיוקן אל דיוקן יוצרים את אותה נוכחות אנושית והשתנותה.

כדוגמה לדיוקנותיה, ניתן לציין את דמותה של זיווה, בתה של הציירת לאה ניקל, שצוירה עשרות פעמים. דמות זו מתאפיינת במבע אקזוטי מעניין, עיניה המלוכסנות וצווארה הארוך של זיווה מאזכרים במידה מסוימת את דמויותיו של מודליאני. לאה ניקל עצמה מיוצגת בתערוכה בשני דיוקנאות שסמילנסקי ציירה בתקופות שונות, ואפשר לזהות בהם את המרקם שהזמן הותיר אחריו. כאמור הנוכחות האנושית המשתנה עם הזמן. דמות נוספת, דיוקנה של המשוררת אגי משעול, מככבת ברבות מעבודותיה של סמילנסקי, ודומה כי העבודה המרתקת מכולן היא זו שנטולה תווי פנים, ולמרות המינמליזם במבע הפנים, ניתן לזהות את דמותה של משעול. מגוון אופני המבע המשתנים בדיוקנאות מצביעים על האופן האינטימי והרגיש שבו סמילנסקי מתייחסת לדמויות המתוארות.

קבוצת הצדודיות: קבוצת תחריטים זו, שנוצרו על פי הדמיון, הושפעה במידה רבה מעולם הדימויים של התרבות האטרוסקית, שהתפתחה באזור טוסקנה במאה השמינית לפני הספירה. סימני השפעתה של התרבות האטרוסקית ניכרים בדמויות המתוארות בפרופיל. אלו הן דמויות שטוחות, הנראות תמיד בכפילותן: הדמות וצילה. התחריטים המונוכרומיים, שמאזכרים את היצירות האטרוסקיות העתיקות, כמו מתארים התרחשות שקפאה על מקומה זה שנים רבות.

העיסוק בתחריט אהוב במיוחד על סמילנסקי, בשל העושר הרב שקיים במדיום עתיק זה ובתהליך העבודה הכרוך בו: הבחירה ואופן השימוש בסוגי המתכות (נחושת, אבץ, ברזל ועוד) מאפשרים תוצאות מגוונות; המגוון הרב של הניירות הקיימים מאפשר אף הוא, ביטוי עשיר ושופע דמיון; כך גם סוג החומצה המשנה את מראה העבודה. הריחות מהווים חלק מן התהליך, וסמילנסקי מציינת בהקשר זה כי היא אוהבת את ריחם של החומצה והשרף.

קבוצת התבליטים הלבנים: עבודות אלו, שהתהוו בפעולת לחיצה, הן צחורות ועדינות וקשה להגדירן. לעתים אפשר לזהות בהן כלי נגינה, פעמים נראות בהן צורות מלבניות עשויות שכבות, ויש שמתווסף להן כתם צבע, המבליט את הצבע הלבן. "זוהי ממש גיאולוגיה", אומרת סמילנסקי על עבודות אלו. חלק מהתבליטים נכללים בסדרה המתארת סורגים שצולמו בגשר הדמעות בוונציה, ואחרים נוצרו בהשפעת ביקוריה של האמנית במצרים, ארץ הפפירוס – אותו נייר קדום, הנקשר לאהבתה של סמילנסקי לנייר. לכל תבליט ניתן שם על פי מקור ההשראה שהוביל ליצירתו, אך נראה כי זר לא יבין את עומק ההקשרים של עבודותיה. דומה כי עבודות אלה נתהוו מתוך חוויה עמוקה שבינה לבין עצמה, וניתן לראות ביצירות המוגמרות ביטוי מובהק לחוויות אלו, כמעין דיוקן עצמי מופשט.

קבוצת הראשים המשוגעים: המפגש של סמילנסקי עם העיר העתיקה לוּקה שבטוסקנה היה מפגש מרגש נוסף, הניכר בתחריטים שיצרה בעקבות דימויי הראשים שצילמה באחת הכנסיות המקומיות. לוקה היא עיר קטנה מוקפת חומה עבה ושמורה, שניתן ללכת על גביה ולהשקיף על כל העיר ממרומי החומה. העיר בנויה על תשתית שנותרה על כנה מימי הרומאים, וקיים בה שפע של מונומנטים נאים ומקושטים בעיטורים אופיניים. סמילנסקי, שהתגוררה בלוּקה זמן מה, צילמה את החזית הימי-ביניימית של כנסיית סן מישל אין פורו, המכילה עשרות עמודים שעליהם משובצים דימויי ראשים מרובים. בפינה חבויה ניתן לראות פסל של מלאך מרשים, שנחצה לשניים בצבעי שחור ולבן בגלל חשיפתו לפגעי הטבע. מלאך זה ודמויות הגרגוילים, מופיעים שוב ושוב בעבודותיה, בין היתר בשל זיקתה של האמנית לאמנות ימי הביניים.

נראה כי לא תמו מפגשיה של סמילנסקי עם אמנות העולם ולא פסקו החוויות שחוותה במקומות רבים. תערוכה מצומצמת זו כוללת רק חלק מאותם מפגשים ורשמים עם החברים, המשפחה, המלאכים והמפלצות. כל אלה ממוקמים בחלל אחד המפגיש קצוות מרובים, כעדות לפועלה המתמשך של ציירת, תחריטאית, מאיירת ואמנית רב-תחומית. ללא ספק, זה אינו סיכום.

אורה קראוס, אוצרת

* אפרת מישורי, אנך ואנחה – שירים 2007-2003, הקיבוץ המאוחד, 2008.

הגלרייה העירונית לאמנות, מרכז התרבות ע"ש מ. סמילנסקי רח' גולדין 2, רחובות טל. 08-9492239