"עבודת יד: קבוצת זיק, עשרים השנים הראשונות"

תערוכה חדשה במוזיאון ישראל, ירושלים , הפתיחה – 17.6.06

אוצר אלכס וורד

על קבוצת "זיק"

קבוצת זיק שקמה ב-1985 לא נכנסת לקטגוריה אמנותית מובהקת ואף מתנערת מכל הגדרה מסורתית מוכרת בתחום האמנות, שכן היא נעה בקלילות בין תאטרון, מוזיקה, פיסול, קולנוע ופירוטכניקה. המיצגים הבינתחומיים, הפסלים תלויי- המקום והמיצבים שלה יוצרים עלילה הנרקמת מול הקהל; דרך זו וכן טשטוש הגבולות שבין אמנות ואומנות, אדריכלות ועיצוב הופכים את הקבוצה לתופעה ייחודית בנוף המקומי.

שורשיה של הפעילות הבינתחומית והחמקמקה הזאת המוכרת בעולם ומכונה אמנות המופע ((Performance ART נטועים כבר מראשית המאה ה-20 בתנועות הדאדא, הפוטוריזם והסוראליזם ועד לשנות ה-60, עם "פלוקסוס" וקבוצות כגון "וולפר סטייט" בבריטניה ו"דוחטרופ" באמסטרדם. מקימי קבוצת זיק היו מעורבים בזירת האמנות הפוליטית שרחשה בשנות ה-70 ב"אקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל" וחלק ניכר מהתעוררותה של אמנות המיצג בארץ נזקף לזכותם.

אמנות המופע היא דרך לפנות אל קהל ברבדים שונים – הצופים בה יכולים להסתפק בהנאה מהחיזיון התאטרלי המפתיע והחדשני של תאורה, מוזיקה ופירוטכניקה, אך אפשר לראותה גם בעומק אחר, כזה המביא את הצופים להעריך מחדש את מושגיהם על אמנות ועל תרבות במסגרת הפועלת מחוץ לתחומי המוזיאונים והגלריות הממוסדים. זיק פעלה תמיד בשולי זירת האמנות הישראלית, אבל היא מציעה עתיד חלופי שבו אדריכלים, מעצבים ואנשי מקצוע אחרים מתחומים רחוקים זה מזה ישתפו פעולה לתועלת החברה כולה. העניין המשותף של הקבוצה בצורה, בחומרים, במנגנונים ובהמצאות בא לידי ביטוי באמנותם, אך את מתכונת עבודתם אפשר ליישם גם בעיצוב של בית או של במה.

התערוכה "עבודת יד: קבוצת זיק, עשרים השנים הראשונות" מתעדת את עבודת הקבוצה משנת הקמתה ועד היום. חברי הקבוצה הקימו במיוחד לתערוכה מיצב עץ של יד באורך עשרה מטרים, שמסמל לא רק את העבודה היצירתית, שחשובה כל-כך לקבוצה, אלא גם מזכיר את מיצב החוף, "זיק 1" –עבודתם הראשונה, שהקימו לכבוד פסטיבל עכו לתאטרון ישראלי אחר.

זיק ומוזיאון ישראל

בחגיגות חצי היובל למוזיאון ישראל ב-1990 הוזמנה קבוצת זיק להפיק הפנינג ענק לכבוד כינוס המועצה הבינלאומית בגן האמנות על-שם בילי רוז. המופע של זיק נקרא "דרוזופילה" (השם הלטיני של זבוב פֵרות זעיר) והיה וריאציה על מוטיב הזבוב, שזיק כבר השתמשה בו בעבר ומופיע גם בלוגו שלה. הם בנו זבוב עץ ענק, ארבעה מטרים גובהו – המבנה הגדול והמורכב שבנו עד אז – שכנפיו, רגליו וגלגלי העין שלו נעו בעת המופע. למראה המרהיב הזה נלוותה מוזיקה רועשת ואורות ורודים הוקרנו על המבנה, תחליף לאש ששימשה אותם במופעים קודמים.

מאז הוזמנו להשתתף בכמה וכמה תערוכות קבוצתיות שארגן המוזיאון: בשנת 1991 הקימה הקבוצה את "תנור הקרח" לתערוכה הנודדת "בי-נציונל: אמנות ישראלית – אמנות סובייטית על סף שנות ה-90", פרי שיתוף פעולה בין מוזיאון ישראל ו"קונסטהלה" בדיסלדורף. התערוכה נפתחה בדיסלדורף ונדדה למוזיאון לאמנות מודרנית במוסקווה ומשם למוזיאון ישראל; בתערוכת הזוכים בפרסי שר המדע, התרבות והספורט העמידו חברי זיק פריסקופ שנקרא "מבט-על" בביתן לאמנות ישראל על-שם אילה זקס אברמוב; ב-2005 הם יצרו את הפסל תלוי-המקום "05-091138 No." לתערוכה "העברים החדשים: 100 שנות אמנות בישראל" במוזיאון מרטין גרופיוס באו בברלין, הפקה משותפת של המוזיאון הברלינאי עם מוזיאון ישראל; ולבקשת אגף הנוער על-שם רות במוזיאון ישראל לרגל התערוכה "ליל סדר" בפסח השנה, יצרו חברי זיק שולחן סדר עשוי לבני חול, מרמזים ללבנים שלָבנו אבותינו במצרים.

התערוכה "עבודת יד" המוצגת כאן בביתן פלבסקי לעיצוב מדגישה את הקשר המיוחד שהיה לקבוצה עם איזיקה גאון המנוח, מייסד המחלקה לעיצוב ולאדריכלות במוזיאון ישראל וחבר בעמותת זיק.

טרנספורמציות של חומר

במיצגי החוץ המוקדמים של קבוצת זיק היה תהליך ההקמה של המבנים, מבני עץ לרוב, חלק בלתי נפרד מהמיצג, שהלך והתפתח עד לרגע השיא שבו הוצת המבנה ונעטף בלהבות. כך הושלם המעגל מיצירה ועד כליה. עם הזמן, החלה הקבוצה ליצור מיצגי פנים, שבהם הפכו מבנים, חפצים, הקרנות של דימויים וצלילים, לכוראוגרפיה מזוקקת ולחוויה חושית וחזותית. שלא כמו מיצגי החוץ, הזכיר מהלכם של מיצגי הפנים פס ייצור בבית-חרושת, כשחברי הקבוצה מפעילים מיני מתקנים. מוזיקה שחוברה במיוחד לאירוע העצימה את החוויה החושית של הקהל שהיה אפוף באווירה דחוסה של אש, קיטור, מים זורמים וחול.

במשך השנים יצרה קבוצת זיק וריאציות שונות בנושא המכל ותוכנו. כמה ממיצגיה עסקו בכד חומר פשוט שפורק, הוצג במגוון צורות וקני-מידה ויוצר מחדש מחומרים שונים. במיצג "אנרזיק", שנערך בסטודיו של הקבוצה בתלפיות שבירושלים ב-1995, הפך כד החומר ל"גיבור" המיצג שהתגלגל בצורה ובחומר בזמן אמיתי: תחילה הוא עוצב בחומר, אחר-כך הומס במים, נוצק בעופרת והוזרם אל תוך תבנית זכוכית, הוקרן על מסך של חול נשפך, ולבסוף נשרף בכבשן וצונן במכל מים עשוי יריעות פלסטיק.

במיצב האחרון של הקבוצה, "No. 091138-05", קיבל המכל תפקיד וזהות חדשים בזכות ההקשר שהיה נתון בו. בחצר האחורית של מוזיאון מרטין-גרופיוס-באו בברלין הציבה זיק מכולה ענקית שדלתותיה פתוחות, וממנה פורצת קוביה עשויה כ-300 לבני זכוכית שאור בוקע מתוכה. המיצב התייחס רעיונית לאתר  "הטופוגרפיה של הטרור" הסמוך, ושם העבודה והעובדה שקוביית הזכוכית נבנתה במאמץ ובאהבה מאלפי פיסות זכוכית שבורה התייחסו ישירות לליל הבדולח שהתחולל  ב-9 בנובמבר 1938.

המצגת המוקרנת על הקיר סוקרת את ההיסטוריה של הקבוצה.

לאורך עשרים שנותיה גילתה קבוצת זיק פתיחות לקבלת חברים חדשים, גישה ששמרה על רעננות והבטיחה דינמיות בקבוצה. ארבעה ממקימי הקבוצה פועלים בה גם היום: יובל רימון, שרון קרן, יגאל גרי ואלי אלישר. חברי הקבוצה היום באים ממגוון תחומים ובהם עיצוב המוצר, אדריכלות, אמנות, אמנות שימושית, תאטרון, מוזיקה, קולנוע ומולטימדיה. רובם בוגרי "בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב", שפעלו תמיד בקשר הדוק עם העיר ירושלים. הסטודיו הראשון שהקבוצה פעלה בו היה ב-1988, בהאנגר בתחנת הכוח של חברת החשמל בירושלים; ב-1990 עברו לסטודיו בתלפיות וכעת הם יוצרים במושב בית נקופה הסמוך לעיר.

חברי זיק הולכים בדרכם של האמנים הקונסטרוקטיוויסטים הרוסים, המזהים עצמם עם הפרולטריון, וכמוהם יוצרים כקולקטיב; הם מופיעים בסרבלי עבודה וקסדות ומאמצים בכך את אחד מסממני הקולקטיב, הלבוש האחיד; וכאמנים-פועלים הם אף מייצרים בעצמם את כלי עבודתם הפשוטים. כדי להדגיש את זהותם, הם יצרו לוגו – דימוי של זבוב בית מצוי עם כיתוב בעברית, בערבית ובאנגלית – שעוצב בידי שרון קרן. סגנונו מזכיר את חיתוכי העץ של אומנות רוסית עממית, והצבעים – אדום, שחור ולבן, אשר שימשו גם על הכרזות והחולצות של הקבוצה – מתקשרים לכרזותיו של האמן הרוסי רודצ'נקו.

בין השאר הופיעה "זיק" בפסטיבל הבינלאומי לתאטרון בובות בירושלים (1989, 1990, 1992); בפסטיבל ישראל בירושלים (1987, 1997, 2000, 2003); בפסטיבל הסרטים הבינלאומי, סינמטק ירושלים (1988); ובמוזיאון ישראל. הם השתתפו גם באירועים מיוחדים, ובהם פתיחת מגדל דוד, המוזיאון לתולדות ירושלים ובחנוכת גן הפעמון בעיר ב-1992. נוסף על כך, הם הוזמנו להשתתף בפסטיבלים בגרמניה, שוודיה, שווייץ, איטליה, אנגליה רוסיה וארה"ב. ב-1990 הם זכו בפרס מבקרי המרכז לאמנות חזותית וב-2001 בפרס שר המדע, החינוך והספורט. בשנת 1996 הם נבחרו לייצג את האמנות הישראלית בביאנלה בסן-פאולו שבברזיל. [מציעה לצמצם קצת] למעלה מ-20 שנה פיתחה קבוצת זיק שפת אמנות וזהות שטבעו חותם עמוק בזירת התרבות הישראלית.

הספר: קבוצת זיק, עשרים שנות עבודה

עורכת הספר: ד"ר דפנה בן-שאול

עריכה גרפית: עדי שטרן

הוצאה: קבוצת זיק וכתר הוצאה לאור

הפקה: ענת רדנאי

בתמיכת: מינהל תרבות – המחלקה למוזיאונים ואמנות, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות והקרן לירושלים.

הספר עוסק בהרחבה בפעילות קבוצת זיק בשנים 1985-2005. שלושת פרקיו בנויים נדבך על נדבך. בקריאה מצטברת, הכוללת ממד חזותי נרחב, נוצר שיח מעמיק על התפיסה האמנותית של הקבוצה באמצעות חתכים ונקודות מבט שונות:

זיכרון: מאמר כרונולוגי וביקורתי מקיף מאת עורכת הספר. הפרק מלווה בטקסטים קצרים – חלקם מתוך ביקורות שנכתבו על הקבוצה וחלקם נכתבו על ידי אנשים שליוו את הקבוצה או תרמו לפעילותה באופנים שונים.

חומר: שיחות עם חברי הקבוצה –  בסטודיו של הקבוצה בתלפיות ב-1997, ובסטודיו הנוכחי בבית נקופה ב-2005. הפרק מלווה במספר טקסטים קצרים של אנשים שהשתתפו במופעי זיק.

זיקה: אסופה של מסות ומאמרים, שרובם נכתבו במיוחד עבור הספר. קבוצת זיק ספק מבוארת בהם מחדש, ספק מספקת ניצוץ לתוצר בזכות עצמו. הכותבים בפרק זה לפי סדר הופעתם: ד"ר מיכאל סגן-כהן, ד"ר גדעון עפרת, ד"ר דורית ירושלמי, ד"ר דרור הררי, עינת עדי, פרופ' פרדי רוקם, הדס עפרת, עזה צבי, ד"ר מיכל גוברין.

קבוצת זיק, שצמחה על רקע התפתחותו התרבותית-פוליטית של הפרפורמנס הישראלי והאירופי, היא חלק מרשת תרבות מקומית על מוסדותיה, מסגרותיה וסוכניה. מיקומה של הקבוצה ברשת זו הוא חלק מן השיח הענף על יחסי כוחות, על הקשר המורכב בין הקנוני לשולי או בין המרכזי והפריפריאלי ועל ההבחנה וההשקה בין השדות שאליהם פעילותה משתייכת (פרפורמנס, אמנות, תיאטרון, מולטימדיה, מוזיקה). גם הקבוצה עצמה מהווה הקשר מורכב: נשמעים בה קולות רבים ומתנגשים, היא רב-גילית, רב-תחומית, מעלה את סוגיית העבודה בקולקטיב, מגבשת דפוסי פעולה אך אלה נתונים בתהליך מתמיד. הספר משקף תמונה זו על מורכבותה.

זהו הספר הראשון שמציע התבוננות נרחבת ומעמיקה על קבוצת אמנות ופרפורמנס ישראלית ובכך מתכתב עם ספרי קבוצות באירופה ארה"ב. הוא מציע תיאור ותיעוד של תוצרי הקבוצה, אך מחויב גם לראיית זיק בהקשר תרבותי וגם להתבוננות בקבוצה עצמה – המורכבת מפרטים, מבני אדם יוצרים – כתופעה הראויה להצגה ולדיון. המבנה המילולי והגרפי שלו יוצר מפגשים ועימותים בין דימויים ובין טקסטים שונים. מפגשים אלו מפנים, גם אם לא ישירות, לסוגיית יחסי הכוחות (כמו בין קבוצה לממסד, או בין חברי הקבוצה  לבין עצמם) ולממדים שונים הקשורים בקבוצה וביצירתה (כמו תהליכי עבודה, מופעים, קשרים מוסדיים והתקבלות המופע). הספר הוא אפוא מכלול הקשרי רב-קולי, שנשמעים בו קולות מילוליים, חזותיים, שייכים, אמפתיים, משפחתיים, חיצוניים, מסתייגים, ביקורתיים, מחקריים ומקיימים דיאלוג.

באתר  קבוצת זיק  ניתן לראות מיצגים ומיצבים קודמים.