1948:

מעבר לחשיבות ההיסטורית הברורה כשנת ייסודה של מדינת ישראל, השנה 1948 חשובה גם להבנת התרבות הישראלית בהווה. בשנה זו הייתה זכות השיפוט האמנותי נתונה בידי מנהלי מוזיאונים, מבקרי אמנות ובידי וועדות-שיפוט של פרסים עירוניים. במשך שנים רבות ניסו אמנים לערער על הזכות הבלעדית של הגורמים הנ"ל. בשנת 1948 הצליחו כמה מהם לתבוע את הזכות לעצמם. המאבק רווי-היצרים והפאתוס שהתחולל אז בין גורמים שונים בשדה האמנות הישראלי-יהודי התגבש לכדי מה שניתן לכנותו ה ק נ ו ן של האמנות החזותית הישראלית, והדפוסים שהתקבעו בשנה זו מלווים אותנו עד עצם היום הזה.

מטרת העל של התערוכה לשחזר את האירועים שהתרחשו בשדה האמנות החזותית הישראלית בשנת 1948, באמצעות מבחר של יצירות מייצגות שהוצגו לקהל בשנים 1947 – 1949. התצוגה תתרום להבנת מושגי האיכות והתוכן "הראוי" שהדריכו את האמנים ואת שאר הגורמים בשדה האמנות של התקופה; היא תציג - זו לצד זו - יצירות שנהנו מחסות הממסד וגם כאלה שהודרו ממנה. מדורים אחרים בתערוכה מוקדשים לייצוג מלחמת העצמאות באמנות התקופה: דימויים של החיילת ושל החייל הישראלים, דימויים של העורף, של העיר ירושלים, ועיצובים ראשוניים לאנדרטאות הזיכרון לנופלים במלחמה.

לפעילות האמנותית בשנת 1948 היו אחראים האמנים עצמם, מנהלי מוזיאונים, אנשי רוח, מבקרי אמנות, מנהלי גלריות ואספנים פרטיים. חברו להם גם עסקני ציבור שהפעילו לחצים ולא פעם קבעו מדיניות באשר לפרויקטים אמנותיים, שתאמו את צרכיהם הפוליטיים. מלאכתם המרתקת של כל הגורמים לא שבתה כלל בזמן הקרבות או ההפוגות בתקופת מלחמת העצמאות; פעילותם התאפיינה ב"קרבות", ב"כיבושים" וב"ניצחונות" משלה.

ההיסטוריה הכתובה (הרשמית) של האמנות בישראל קיבעה כמה "עובדות" לגבי שנתה הראשונה; כוונתה המפורשת של תצוגת היצירות בתערוכה לאפשר לקהל לעמוד על הקריטריונים שקבעו בשנת 1948 את איכותן של יצירות מסוימות על-פני אחרות. במרחק זמן של 60 שנה יתקבל הרושם המקווה, כי מרב הקריטריונים בוססו על שיקולים פוליטיים יותר מאשר על שיקולים אסתטיים.

בתערוכה תוצגנה יצירות של 51 אמניות ואמנים ישראלים וביניהם אהרון אבני, פנחס אברמוביץ, אריה אלואיל, משה אל נתן, לודביג בלום, זאב בן צבי, אהרון כהנא, מרדכי לבנון, מנחם שמי, קתה אפרים מרכוס, מרדכי אריאלי, מיוריאל בנטוויץ´, משה ברנשטיין, יעקב לוצ´נסקי, אדית סמואל, אבא פניכל, מיכאל קארא, נתן רפפורט ואחרים.

ד"ר אליק מישורי, היסטוריון אמנות, כותב את ספרי תולדות האמנות לאוניברסיטה הפתוחה. כחוקר התרבות הישראלית שימש בעבר כמבקר האמנות של הארץ ופרסם מאמרים העוסקים בתולדות האמנות והעיצוב הישראלים. בספרו שורו הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית ("ספריית אופקים", עם עובד, 2000) דן מישורי בדימויים חזותיים מכוננים בתרבות החזותית הישראלית מאז תחילת דרכה, כפי שבאה לידי ביטוי בהגות של בוריס שץ מייסד ומנהל "בצלאל" בירושלים ועד לאלה שהופיעו בטקס "פעמוני היובל" שבו חגגה מדינת ישראל את שנתה החמישים.

בספרו לצייר בעברית, יוסף בודקו מעצב את מהדורת יובל החמישים של כתבי ח. נ. ביאליק (אף הוא באותה הוצאה) דן בהיבטים המרתקים של עיצוב הכתב העברי החילוני ובפרשנות של בודקו לתמות מרכזיות בשיריו של ח. נ. ביאליק שקדמה בעשרות שנים לפרשנויות המילוליות של כתביו.

מאמר מחקר היסטורי של מישורי, הדן באירועי המפתח בשדה האמנות החזותית בישראל של שנת 1948 כלול בקטלוג המלווה את התערוכה.

בתערוכת "אוסף רפי לביא" מוצג מבחר מתוך 247 עבודות שרפי לביא מסר למשכן לאמנות עין חרוד. כמו כן, מוצגות בתערוכה עבודות ספורות של רפי לביא עצמו, שנתרמו על-ידו לעין חרוד ב-2003, עוד בטרם עלה בדעתו הרעיון למסור את האוסף.

ההעברה למוזיאון התבצעה סמוך לעזיבתו של רפי לביא את דירתו ברחוב יונה הנביא 42, ועשרות ספורות של ציורים, שהותיר בידיו, מצאו מקומם בדירתו החדשה. קבוצה נוספת של עבודות, שנראה היה כי אין להן מקום באוסף המוזיאון, מסר לביא למשמרת לידי בנו כלב, העוסק מזה שנים באיסוף ובתיעוד של עבודות נייר.

רפי לביא קיבל את העבודות מאמנים עמיתים שייצגו מגוון סגנונות ומגמות. למשל, שמואל בק, אוזיאס הופשטטר, אליהו גת, מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, ג´ון בייל, לאה ניקל, ציונה שמשי, אורי ליפשיץ, משה קופפרמן, מיכה אולמן, יואב בראל ואמנים רבים נוספים.

חלק ניכר מהאוסף התקבל מאמנים שהיו תלמידיו, כגון יאיר גרבוז, מיכל נאמן, תמר גטר, יהודית לוין, נחום טבת, יוכבד ויינפלד, מוטי מזרחי, נורית דוד, מיכל הימן ועוד. יחסיו עם האמנים היו הדדיים, וכל האמנים קבלו בתמורה עבודה משלו, מבלי להתחשב בהכרה שלה זכו, בפורמט או בטכניקה. לעתים הוחלף ציור של רפי לביא ברישום וכן, לא כל האמנים הצעירים שהחליפו עמו עבודות המשיכו בעבודתם כאמנים.

בסך הכולל קיבל רפי לביא מאות ספורות של עבודות ומשמעות הדבר כי מאות ספורות מעבודותיו מצאו את דרכן לבתי-אמנים הפזורים ברחבי הארץ. על ניסיונות של גורמים מסחריים להגביל את אפשרותו לתת מעבודותיו, הגיב לביא בסירוב מוחלט. הוא הדגיש לא אחת, כי לקיומו הוא משתכר כל חייו כמורה וערכן המסחרי של עבודותיו לא יהווה שיקול כלשהו בהכוונת דרך חייו.

רפי לביא יזם תערוכות ואירועים ("עשר פלוס"), אצר תערוכות (גלריה "מסדה"), פרסם ביקורות על תערוכות ("העיר"), ובכל אחד מתחומי עיסוקיו הדגיש כי הוא פועל כאמן וזוהי הפרספקטיבה המסוימת שמתוכה יש לתפוס את משמעות עבודתו.

כך גם באשר לאוסף – גם אם היה ללביא אוסף, הוא לא ראה עצמו מעולם כאספן ולא היה בדעתו להפוך לכזה. האוסף משקף את ראיית-עולמו המקדמת תפיסה דינאמית של האמנות - לאמנות ולאמן אין תפקיד אקסקלוסיבי או פסיבי במערכת, אלא מקום פעיל, המתקיים מתוך דיאלוג מתמיד עם אמנים אחרים ועם סביבתם. מתוך כך, הוא בחר במודע ליטול חלק פעיל בעיצוב הדגשים במערכת האמנות, שאיננה נחה לרגע על מקומה. בהמשך לתפיסתו זו, יש לראות את האוסף כמאגר פעיל, ולכן גם החליט לביא למסור אותו למוסד שיעשה בו שימוש, למשכן לאמנות עין חרוד. חלק קטן מאוסף זה הוצג בגלריה בוגרשוב ב-1993 באצירת אריאלה אזולאי וב-1999 התפרסם מאמרה, שדן בפרקטיקות של "יחסי החליפין" של רפי לביא. גם בגלריה גורדון הוצג באותה התקופה מבחר מהאוסף. מטבע הדברים, בשל היקפו הרחב יחסית, לא ניתן להציג את האוסף בשלמותו בתערוכה זו.

בהמשך, תוצגנה העבודות בתערוכות נוספות ותושאלנה לתצוגה מחוץ למוזיאון. מגמה זו ממשיכה את תפיסתו של רפי לביא המייצגת, וכנראה שלא במקרה, גם את תפיסתו של המשכן לאמנות עין חרוד.

פתיחת התערוכות: 3 במאי 2008 שבת, בשעה 11.30. נעילה - 19 ביולי 2008

1948: "אמנות עברית-ארצישראלית המוליכה אל המחר" משכן לאמנות עין חרוד