חיפוש מותאם אישית של
|
|
|
| | אמנות טקסטורה | אודות | רשימת כותבים | פורומים | קישורים | חדשות אמנות | שליחת מאמרים | |
|
|
יאומן כי יסופר - על תערוכת צילום של נתן דביר - בגלרייה העירונית ברחובות תערוכות "הצילום הוא אמנות אלגית, אמנות של דמדומים. כל התצלומים הם בבחינת ממנטו-מורי" (סוזאן סונטאג) התצלום מנציח רגע שנקלט בעין המצלמה. במעשה האמנות, וכך גם בצילום, קיים הרובד החיצוני הגלוי לעין, וזה הסמוי, שרומז על התרחשות פנימית. בכל צילום קיימת נקודת פתיחה חזותית, המאפשרת על פי רוב מתן משמעות למציאות המיידית בצילום הדוקומנטרי, או העברת מסרים בשימוש אסתטי מכוון ומודע בצילום האמנותי. דומה כי בעבודותיו של מרבית תצלומיו של דביר בתערוכה "יאומן כי יסופר" צולמו באירועים דתיים או במקומות שבהם האמונה מהווה נדבך מרכזי בחיי היום יום – ירושלים, חברון, הר מירון, בני ברק,
 בעבודותיו דביר חוקר את אמונת היחיד והקולקטיב ככוח מניע וכחוויה בעלת עוצמה. האווירה הנשקפת מתצלומיו מבטאת את כוחה והשפעתה של האמונה, ומדגישה כי הדיון בענייני דת ואמונה אינו פוסק מעולם וכי אנשים מוכנים להקריב הכול למען אמונתם.
הדת היא עדיין ביטוי לזהות עצמית בחברה האנושית בשל יכולתה להעניק משמעות לחיים. על אף שהמשמעות עשויה להיות מסוכנת בעצם הדחייה המוחלטת של האחר, לעתים האמונה מספקת לאנשים כלים להתמודד עם מצבים קשים ומעניקה להם תכנים רוחניים ותחושה עזה של אחדות עם קהילה.
את כוחה של האמונה ודבקותם של המאמינים בה ניתן לראות בתצלומים של דביר, שמציאות החיים הישראלית האינטנסיבית מהווה קרקע פורייה ליצירתו. הוא חודר לרבגוניות עולמותיהם של האמונה והדת ומתעד דמויות ומצבים רבי התרחשות, כמראה למציאות שבאמצעותה ניתן להתוודע לעולם מירון ובטקס האש בירושלים מצויים בחוויה סוחפת, שעשויה לעורר תגובות של מעורבות עזה בקרב שאינו עולם המתאפיין בעוצמה פולחנית מטלטלת. כך, למשל, המשתתפים בחגיגות ל"ג בעומר בהר מירון ובטקס האש בירושלים מצויים בחוויה סוחפת, שעשויה לעורר תגובות של מעורבות עזה בקרב בעוז. בכולם עוברת האמונה על מגוון מבעיה כמוטיב חוזר.
העבודות של דביר מצולמות בזמן אמת, ובמידה רבה ניתן לקשור אותן למושג "הרגע המכריע" – מושג שטבע הצלם הצרפתי אנרי קרטיה ברסון בשנות ה-50. משמעות המושג מתייחסת ליצירה של צילום אקראי שנקלט בו "רגע מכריע" שאינו ניתן לצפייה מראש, רגע שנוצרת בו מעין זרימה של תנועה דינמית. תנועה זו נלכדת בשבריר שנייה נכון, ללא וויתור על ערכים של צורה וקומפוזיציה. מנגד, מצליח דביר לקלוט באופן רגיש גם רגעים סטאטיים לכאורה, המגלמים בתוכם אינטימיות ושקט ורועם. צילום זה חוצה גבולות מוגדרים של צילום "מציאות" בזמן אמת באופן העיתונאי המקובל. ניכרת בו מידה של התרגשות, התלבטות ומיידיות, מתוך עניין אינטואיטיבי ונקודת מבט אישית.  בהיסטוריה של הצילום ניכר הממד האקטואלי בהתייחסות לתופעות המתרחשות במציאות. כך, למשל, צלמי עיתונות בינלאומיים כגון רוברט קאפה, יוג´ין סמית ואחרים, חדרו אל זירת הקרב במלחמת העולם השנייה, והפכו חלק ממנה במהלך סקירתה. דוגמאות נוספות ניתן למצוא בעבודותיהם של צלמים ישראליים מובילים כגון מיכה ברעם, פאבל וולברג, אלכס ליבק, מיקי קרצמן ועוד, שעקבו אחר החברה הישראלית וניסחו בעבודותיהם אמירות פוליטיות-חברתיות בסגנון אישי מובהק.
המגמה להעסיק צלמי עיתונות איכותיים בעלי נטיה אמנותית, שמצליחים ליצור טשטוש בין צילום עיתונות לאמנות, איפשרה את הכנסתם של צלמים אלה לתוך חללי המוזיאונים, וכך הם בנו את זהותם ואת מעמדם כגיבורי תרבות. לעתים הופכים תצלומים אלה מקור השראה לציירים, לסופרים ולכתבים, כדוגמת ציוריו של דויד ריב (שהוצגו במוזיאון ישראל), אשר צוירו על פי תצלומים של מיקי קרצמן; כמו כן, ניתן לציין את הכתבות השבועיות של גדעון לוי במדור "אזור הדימדומים" בעיתון "הארץ" בהופעתן לצד תצלומיו של אלכס ליבק. אפשר אפוא לקשור את עבודותיו של דביר למגמה זו של צילומים תיעודיים שיש בהם ערך רב כמקור השראה, כקומפוזיציות צורניות פתוחות לפרשנויות בעלות חותם אישי. לצד נסיבות אקטואליות אלה נוספים לתצלומים רבדים נוספים, הנקשרים לצורה מוכרת בתולדות האמנות בתוך המשמעות האקטואלית. כך, למשל, בעבודה "ההורדה", שנראה בה "הרגע המכריע", ניתן לצפות במתנחל מעולף שכוחות הביטחון מורידים אותו מגג בניין. ידיו של המתנחל נראות פרושות לצדדים על רקע השמים. דימוי זה מזכיר את תיאורי ההורדה מן הצלב – סצנה נוצרית שכיחה שנועדה לעורר במאמינים רגשות של חמלה והזדהות. בתצלום אחר, "הסעודה", נראית קבוצת נערים חובשי כיפה ביישוב שירת הים שבגוש קטיף סביב שולחן בארוחת צהריים. צדו הנגדי של השולחן נראה ריק מסועדים. זוהי סצינה סוריאליסטית, המדגישה עולם של ארעיות, תלישות ותחושה סופנית. הסעודה האחרונה משמשת כמטפורה למתיישבים שאמנם נעקרים ממקומם, אך עם זאת נאחזים בכוח באמונתם הנחושה עד כדי צפייה, תוך כדי מאבק, לנס ולתפנית. זוהי רק דוגמה אחת לרגע דרמטי, טעון בהקשרים ומפתיע – רגע של "יאומן כי יסופר" שבו המצלמה תקתקה ותיעדה.
 מרבית העבודות בתערוכה צולמו בשטח פתוח ופרוץ. האנשים ומטלטליהם פזורים מחוץ לביתם כבשטח הפקר. האנשים והאובייקטים מצולמים בנוסח הז´אנר של "צלומי רחוב", סיטואציה בה אין לצלם שליטה על האירועים ו/או על התאורה. השליטה חלה רק על ההחלטה במה להתמקד ומהו הרגע הנכון ללחוץ על הלחצן בלכידת "הרגע המכריע". כך, למשל, בעבודה "העיירה בוערת" נראה מתנחל עטוף בטלית על רקע בתי היישוב חומש המועדים לפינוי והריסה. להבה ענקית ממסגרת את התמונה. דביר לכד בשבריר שנייה תמונה בתוך תמונה, תוך ניצול הזדמנות רגעית. למעשה, דומה כי הוא גילם את כל סיפור ההתנתקות בתמונה אחת. בצילום מסוג זה קיימת מציאות שאינה שומרת אמונים ל"אמת אוביקטיבית", אלא יוצרת מציאות חדשה וסוביקטיבית הכוללת את הצלם ואת האקראיות של המקום המצולם. העבודות מנציחות רגע אחד מכריע – תרתי משמע – שאחריו דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.
עבודות אלו עשויות להעלות הקשר נוסף באשר לאותו רגע מחודש שהצילום במיטבו מאפשר. רולאן בארת טוען בספרו "מחשבות על צילום" כי קיים קשר הדוק בין המוות לצילום, שכן הצילום הוא סוג של מעבר אל מחוץ לעולם, אל עולם וזמנים אחרים במהותם. האדם המצולם בזמן נתון הוא "מת", כיוון שזמן זה חלף ומאז רגע הצילום נוצר דבר מה חדש. ואכן, בעבודות אשר צולמו בגוש קטיף ובשומרון לפני ובמהלך ההתנתקות ניכר כי עבור התושבים הפינוי הנו מעין "מוות"; הם הועברו לזמן ולמקום אחר וחייהם השתנו מקצה לקצה מאז אקט הצילום. ואולם, ניכר כי עוצמתו של רגע זה אינה פוסחת על הצלם, בעודו מתעד נושא כה טעון מתוך קשב אישי ודק לאותם רגעים מכריעים. אורה קראוס אוצרת |
|