3 תערוכות חדשות בבית קנר, גלריה עירונית לאמנות,ראשל"צ

במוצ"ש ה-15 למרץ בשעה 19:30   יפתחו   תערוכות חדשות

בבית קנר, גלריה עירונית לאמנות,ראשל"צ

אריה למדן - 'תחריטים והרהורים'- עשרות תחריטים לצד ציורים בפורמטים גדולים והרהורים כתובים על האובייקט ועל האמן.

באירוע הפתיחה - השקת ספר תחריטים של האמן בהוצאה עצמית.

רחלי רוגל - מציגה לבירינת- מיצב רצפה המותאם לחלל הגלריה, עשוי מסקינד טייפ מודבק, המייצר הליכה אישית, ומאפשר הרהור פנימי ואישי אצל ההולך.  

ג'ני בלוך - מציגה שלוש עבודות ציור המהרהרות על ציור, על נשיות, ועל הצירוף של שניהם.

שלושת התערוכות מאפשרות חיבור אל הקול המהרהר של היחיד ביחס לעצמו, ביחס למקום וביחס לאמנות.

אוצרת התערוכות : אפי גן

אריה למדן תחריט ציור והרהור

הרהור על 'המבט התופס' של למדן

בתערוכה   "תחריט, ציור והרהור" מוצג אוסף הדפסים המסכם עשיית תחריטים פעילה בת עשרות שנים. מול התחריטים מוצבות מספר עבודות ציור צבעוניות, גדולות מימדים. לצד התחריטים מהרהר למדן במילים. האנקדוטה המילולית, מחזירה אותנו אל האמן, אל הסיטואציה, אל הספציפי, וקושרת את התחריט האל- זמני, הכמעט מטפורי, אל אירוע אישי, למחשבה חולפת של האמן.

שלושת פרקי התערוכה: ציור, תחריט והרהור, מייצרים עבורנו – מבט.   עיקר השתהות המבט של למדן היא על היומיומי, התפל לכאורה, השולי, שאינו רליגיוזי,   גבוה, או   'חשוב'. בדומה למבט החדש של אמנים עכשוויים צעירים, המעצימים פינות קטנות, נחבאות, של שוליים פיזיים, או אנושיים, כך גם 'המבט 'התופס' של למדן מנסה לתפוס את היומיומי בקו שיש בו חמלה אנושית, אהבת אדם ודמיון עשיר.   

בולט בתערוכה ציור (דיפטיך שני חלקים) בו נראים גברים מבוגרים יושבים על ספסל כשגבם אל הים וכל אחד מהם אוחז הוויה פרטית, סגורה, שאינה קשישה כל עיקר. הקו הרישומי, מחזיק יכולת לתפוס את חמקמקותה של הדמות, או של הסיטואציה. הדמויות מתערבבות, ונדמה שהן יוצאות ממצבן הקיומי, ונעות לעבר ספירות דמיוניות ועשירות, המוצאות ביטוין ברישום.

דרך המבט הנודד שלנו מן הפורמטים הגדולים של בדי הציור, מ'דון קישוט' הדוהר במזבלה עירונית על גרוטאות החיים, לעבר קשישים שגבם אל הים, ומשם אל עשרות תחריטים קטנים המסכמים אנקדוטות חיים, מספקת לנו יצירת האמנות הזדמנות להתבונן. אנחנו מתבוננים באופן חד פעמי, שאינו דומה להתבוננות של הזולת שלידנו ביצירה אמנות שכולה השראה, ועם זאת אנחנו יכולים באותו הזמן גם לחזור להתבונן בעצמנו. לבדוק מה עוררה היצירה אצלנו.

הפילוסוף הצרפתי סרטר, ניסה לרדת אל שורשיו של 'המבט התופס' 1 . באופן דומה בו הבין את מהות 'המבט המביט' על אובייקט מסוים ותופס אותו,   ניתן להבין את הקו הרישומי של למדן, כקו המנסה לתפוס את האחר כאובייקט, כנוכחות, ובאותה העת גם להעביר אל הקו, את הסובייקטיביות, את האישי. הדברים נקלטים על ידו, נהפכים בתוכו, ויוצאים אחרים. העבודות של למדן מנסות לתפוס את זנבם החמקמק של הדברים. דרך מבט אל האובייקט המצויר, החד פעמי, אנו מגלים את האישי, את סך אישיותו וכוונותיו של האמן שגם הם חד פעמיים וייחודיים.

רחלי רוגל  

הדרך היא מוטיב שראוי ליתן עליו את הדעת. אנחנו מכירים את הדיבור אודות שבחי התהליך ולא רק התוצאה, הדרך ולא רק יעדה. החכם הסיני המוערך לאו דזה, כתב ספר שענינו הדרך 2 . הדרך שלעולם אינה ברורה, לעולם אינה מסומנת ולעולם נשארת עמומה.

רוגל מציגה לבירינת שתוכנן ונעשה במיוחד למידות הגלריה (  (Site Specific העשוי סרט מסקינד-טייפ שהודבק אל הרצפה. הלבירינת מתחבר לסוד, אל דבר מה נסתר שעל ההולך בו לגלות. עליו לעבור דרך. הליכה בלבירינת היא צעידה אחר מסלול קבוע שאיננו מבוך.

זוהי הליכה מכוונת. הרהור מתבקש ובא. בסופה של ההליכה אנחנו מגיעים ליעד. למקום מסומן. מקום שממנו אנחנו יוצאים ברורים יותר, שהרי הלכנו מכוונים, שקועים ומרוכזים. אפשר שאנחנו מגיעים אל פתרון.

עבודותיה של רוגל מתאפיינות הן בעבודה עמלנית העשויה בד וכפתורים, והן בתכנון והקמה של לבירינת לחללים ציבוריים פתוחים או סגורים. שני סוגי העשייה משתלבים לכדי אמירה חידתית אחת המצריכה את הצופה להתערב, להבין, לנסות ולפענח.  בתערוכה מוצג לבירינת הליכה לצד עבודות לבירינת העשויות בד וכפתורים. במשך שנים אוספת רוגל כפתורים המגיעים מכל העולם. אין כפתור אחד הדומה למשנהו. העבודה הנשית והעמלנית של תפירת כפתורים אל בד, מוצגת לצד עבודה הנדסית כמעט של הדבקה מתוכננת ומדויקת אל הרצפה בעזרת סרט מסקינד טייפ המשמש טכנאים בעבודתם. בין אם נלך באופן פיזי את המסלול המוצע   בן 270 המטרים המודבק אל רצפת הגלריה ובין אם נעקוב באצבע אחר הדרך בעבודת לבירינת הכפתורים, הלבירינתים של רוגל מייצרים הרהור שעניינו הדרך.

[1] לעניין מושג 'המבט התופס' ראה-   ז'אן פול סארט בספרו 'המבט', הוצאת רסלינג, 2007.

[2] לעניין הדרך, ראה:   ספר הדאו, לאו דזה, תרגום מסינית: דן דאור ויואב אריאל, הוצאת חרגול ועם עובד, 2007

 ג'ני בלוך  

בלוך מציגה בתערוכה ציורים המחזיקים הרהור פנימי ופמיניסטי דרך הציור, על הציור. העבודות עוסקות בבד המכסה ומגלה, בד שהוא עידון אסתטי. הגלוי הוא מה שנתפס כ'אמת עירומה'. האם קיימת אמת עירומה?, למרות העירום, אנחנו לא נמצאים בחזית והנגלה מתעתע בנו. דווקא נחשפנו אל הגב לחשיפה שאינה חשיפה, אל בד שהוסט ונשאר. גם הקנבס מקבל טיפול שאינו אחיד ועולים הרהורים על נשיות, על ציור, ועל יכולת אמיתית לפרוע סדר.   את ההרהורים מכניסה בלוך במילים שגודלן קטן, או שהן כתובות בעיפרון ונותנות את התחושה שאולי הן מחיקות. בלוך- אמנית ומורה שהייתה תלמידתו לשעבר של אריה למדן,  מוסיפה שלא בכוונה תחילה, אספקט של סגירת מעגל בין תלמיד ומורה. למדן הוא אמן, אבל בה במידה גם מורה מנחיל, שהעמיד דורות של תלמידים שהלכו בדרכם למדו ויצרו שפה אישית מודרכת ומכוונת (לפחות בתחילת הדרך) , על ידו.

דרך תחריט, ציור ומיצב הליכה מתכנסת אמירה והרהור פנימי על אמנות, על דורות, על טיבם של ציור, תחריט   ומיצב ועל היחסים האפשריים ביניהם.