|
|
|
| | אמנות טקסטורה | אודות | רשימת כותבים | פורומים | קישורים | חדשות אמנות | שליחת מאמרים | |
|
|
למה מי אנחנו...?! - הסצינה הישראלית בראי האיור תערוכות
ב-30 לינואר 2008 נפתחה בבית אריאלהבתל-אביב
תערוכת איורים "למה מי אנחנו...?! - הסצינה הישראלית" - ביטויים עבריים, ניבים ופתגמים בשפת הדיבור.
בתערוכה מציגים 40 מאיירים כ-70 עבודות (דו-מימד ותלת מימד) שנעשו בטכניקות שונות: אקוורל, גואש, דיו, עפרונות, מרקרים, ציפורן, פסטל, פנדה, אקריליק, עט, קולא´ז, מחשב (פוטושופ, פיינטר), עיסת נייר, חיתוכי נייר ועוד.
מתוך מאות עבודות שהגיעו בחרה הוועדה העבודות לתערוכה.
יעוץ אקדמי לתערוכה
: פרופ´ מאיה פרוכטמן
על חברי הוועדה נמנים:
פרופ´ מירי ברוך
המאיירים - נגה שימל, יעל-שחר שריד
הסופרים - עפרה גלברט-אבני, נאוה מקמל-עתיר, יהודה אטלס
חסיה עינב, חוה ליבר
האמנים המשתתפים בתערוכה:
אביבה אבן זהר, אולגה אהרונוב-קוריאנסקי, גד אולמן, יהודית איל, מריאן אילביצקי, ברכה אלחסיד-גרומר, איה אליגון, חוה אפשטיין, גליה ארמלנד, מרב באב"ד, יגאל באום, איריס בירן, מיכל ברגמן, יעקב גוטרמן, אילנה גרף, סיגל דינר גור, כפיר ויצמן, דורון זהרי, יעלי זיו, אוריאל טוב, נורית יובל, ענת יפה, דב לוין, נטלי לוין, יוחנן לקיצביץ, קרן מאי מטקלף, אביטל מנור, יולן מצגר, אורן סומך, רחל סטולרו-חיים, מיכל סלע, סבינה סעד, שרי ערן-הרשקוביץ, איילת פדידה, ניר קסוטו, יונת קציר, נדיה עדינה רוז, דפנה רוזין, נגה שימל, דיאנה שמעון.
ביטויים מן הלשון המדוברת - תצורתם ומקורותיהם
תערוכת איורים
למה מי אנחנו...?! - הסצינה הישראלית בראי האיור
דנה
בביטויים עבריים, ניבים, פתגמים ואחרים, הקיימים לרוב בשפת הדיבור ומנסה לתהות על אופיים
ודרכי תצורתם, לתת בהם סימנים ולקשר אותם לתַת שפות, בעיקר לסלנג, המזוהה ברגיל עם העברית הזאת.
כשמאפיינים את הלשון המדוברת, מתכוונים בדרך כלל לאוצר המילים והביטויים, הן בתחום המילוני-הסמנטי
והן בתחום הצורות של המילים. מדובר בבחירה של מילים שגרתיות והנחשבות "נחותות" יותר, למשל הרביץ לעומת הִכה, עצבן לעומת הכעיס נתן הופעה או דפק הופעה לעומת
הופיע. היא מתאפיינת גם בבחירת מילים לועזיות, בעיקר מתוך הסלנג, במיוחד האמריקני: לחיות בסטַייל, להיות אִין. כן יש בה מילים משובשות חוזרות כמו מָבִיא, מֵכִּיר
במקום מֵביא, מַכּיר (שיבושי הגייה) ועוד. אולם הסלנג הוא המזוהה ביותר עם לשון הדיבור, וכן גובלים בה מילים של קבוצות מקצועיות ולשון הילדים.
אמנם יש לציין, שיש ביטויים בסלנג שמקורם ספרותי והגיעו אל הלשון המדוברת מן העברית הקדומה, למשל, לעשות ציפורניים, יצא מן האף, לא בשמיים (מן המקרא) וכן משפות אחרות, ומן השפה שאפשר לכנותה עממית; למשל:
העיקר הבריאות, שלא נדע, או שלא נדע מצרות, בלי עין הרע, טַץ´
ווד
או טפו טפו טפו, הלוואי עליי, ועוד כמותם, שחלקם ציוריים, כדרך הביטויים העממיים, וחלקם מיועדים להקל על המשוחחים, למלא פערים, להרגיש קרבה ועוד, למשל: מה קורה? תשמע משהו, וכדומה. כשנתבונן בביטויים העממיים או השאולים מן הלעז נגדיר אותם כעברית מדוברת, משום שיש להם אופי דיבורי, אך לא נגדיר את כולם
כסלנג – בעוד שביטויים כגון: התחלק על השכל, או נפל על הראש, וכן הוציא לו את העיניים
מקנאה יסווגו כסלנג ברור. למעשה, קשה מאוד להפריד את הדיבור הלא פורמלי בעל האופי העממי מן הסלנג, מה עוד שגיל המשתמשים וגיל הביטוי לוקחים חלק בסיווג הזה.
עולם הצירופים והביטויים שבלשוננו, כבשפות אחרות, מכיל ביסודו צירופים כבולים וקבועים, שהם ניבים, אמרות, פתגמים וכל שאר ביטויים הנאמרים קבועים במסירתם ונמצאים באוצר הלשון, ודובריהם חוזרים ושוזרים אותם בדיבור ובכתב. את שכיחות הופעתם ניתן לגלות בכך שאם נקבל מילה או מילים מתחילות של ביטוי, נדע להשלים בקלות את כל היתר. למשל, אם אומרים "לא דובים..."ימשיך השומע ויגיד: "ולא יער", או "ולא זבובים", או "ולא נעליים", תלוי בגילו ובידע שספג. כמו כן אי אפשר להחליף אף לא אחת מן המילים שבצירוף הכבול במילה אחרת. למשל, אי אפשר להחליף בביטוי: "שׂם עין" לא את המילה "שׂם", ולא את המילה "עין". במילון נרשם הצירוף הכבול שאיננו משפט כיחידה מילונית בפני עצמה, בדרך כלל כערך משנה, אבל הערכים האלה שבמילון הם מבחר בלבד.
התכנים, שהביטויים לסוגיהם עוסקים בהם, נובעים בעיקרם מעניינים סביב חייו של האדם, תכונותיו, רגשותיו, ההתנהגות החברתית שלו וכדומה. יש בהם לעתים רבות ציוריות והם נאמרים בהשאלה, ויש בחלקם חכמה עממית רבה וגילויו של ניסיון חיים. למשל הביטוי: אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור את הביצים, מבוסס על חכמי מטבח קדומים, ונשאל לעברית מן הצרפתית, והרי הצרפתים נחשבים מומחי מטבח ידועים. ברור, שתוכן ציורי זה מרמז לניסיון חיים כללי, המלמד שבשביל להשיג דבר מה צריך לעמול וגם לאבד זמן ואף כסף, עד לרכישת הניסיון.
עם תדירות
השימוש בהם הביטויים מאבדים את הציוריות שבהם בחלקה, בעיקר בתהליך קביעתם במעמד "צירוף כבול". חלקם הם פשוטים יותר מלכתחילה ואפילו חסרי מסר ותוכן, למשל קַשָּׁרֵי השיחה מה אני יודע, אתה יודע. ועתים הצליליות שבצירופים היא שבונה אותם כצירופים כבולים ומעצימה את המסר העקיף שבהם, למשל: יופי טופי, לא דובים ולא זבובים, או"ם שמוּם, חרתה ברתה. יש גם צירופים הבנויים על חזרה, ודרגת הכבילות פחותה בהם, למשל: שלום שלום, וגם ביי-ביי (שנשאל מן האנגלית), פרה פרה. יש גם סוג של החזרה שבו היא מגבירה את העוצמה, כמו: גבר גבר, משהו משהו. בשל מידת הדיקותם של הצירופים הכבולים ושגירותם הרבה, ובעיקר של הפתגמים, הם עשויים להישחק ולאבד את המסר שלהם, ועתים הדובר מעוות אותם בשל שגירותם, והם הופכים קלישאות, כלומר, ביטויים שחוקים, תבניות לשון שבלוניות חוזרות. הדבר קורה בשל השאיפה לקיצור: לדובר יש מגמה לנקוט בתבניות המוכרות לכול, ולכלול הרבה באמירה קצרה. כזה, למשל, הוא הביטוי: צרת רבים חצי נחמה, שיצר לעצמו תגובה, שאף היא הפכה לשגרת לשון: צרת רבים נחמת טיפשים; קלישאות הם גם הביטויים: אין מה לדאוג, מעט מדיי ומאוחר מדיי, רואים אור בקצה המנהרה.
הקלישאות, הביטויים שנעשו נדושים ושגורים, נשחקו עד כדי כך, שלעתים אין שמים לב למשמעותם ומשבשים אותם בחוסר היגיון. כך קרה לביטויים:
עשה ימים כלילות ושעון החול מתקתק. כידוע, הלילה משמש קודם כול לשינה, ולכן הפירוש האמיתי של הביטוי: עשה ימים כלילות הוא: ישן גם ביום...שהרי מה עושים בלילות? ישנים, ואם מישהו הופך את ימיו ללילות, סימן שהוא ישן גם ביום...הביטוי המקורי היה: עשה לילות כימים, כלומר, עבד גם בלילות, ביטוי השאול מספרותנו החדשה, ומקביל בתוכנו וכן במרכיביו "ימים ולילות" לביטוי המקראי: עבד יומם ולילה. כן הוא מקביל בתוכנו לביטוי הדיבורי: עבד מסביב לשעון, שנשאל בתרגום מן האנגלית :
work around the clock
.
הביטויים המובהקים לעברית המדוברת ובעיקר אלה האופייניים לסלנג מגיעים פעמים רבות מאוד מן הצבא, שם יש מודעות רבה לשפה הנוצרת וחיה בין החיילים, ויש בצבא ממונים מיוחדים על אוצר המילים והביטויים הצהלי.
פוטנציאל גדול יש לסופרלטיבים, למילות ההגברה הקיצוניות, המעצימות כל דבר לדרגת מדהים מהמם וכדומה.
משם בא הביטוי המפורסם חבל על הזמן, ביטוי סופרלטיבי המציין שהדבר כל כך טוב, עד שחבל על הזמן (והמילים) בניסיון להסביר את פשר ההתפעלות. ההוראה
הזאת נכנסה כנראה בהשפעת ביטויי חרדה צבאיים (למשל: היה שם בלגן ורעש – שחבל על הזמן) והביטוי נעשה במשך הזמן סופרלטיב לחיוב .
בשנת 2002 הוא היה בשיאו, ואז כבר התחיל לתפוש את מקומו הביטוי סוף הדרך, שהתפתח לגוונים שונים (סוף, סופי, סופני ועוד).
עוד אפשר היה להרבות דברים על סוגי הביטויים ולהציע מיונים שונים שלהם:
לציין ביטויי ספורט
או מן הספורט, כמו: בדקה ה90, הכדור הוא עגול, פסק זמן, וכן ביטויי מגדר – יחסי גברים נשים, כמו: היא לובשת את המכנסיים, מן הפוליטיקה
והצבא, למשל: לדבר בגובה העיניים, להוריד פרופיל, וכן אפשר לכוון לביטויים המשתמשים בבעלי החיים כדימויים לתכונות שונות, כמו: כלב נובח אינו נושך, רעב כמו כלב או כמו זאב -
ועוד כמותם.
פרופ´ מאיה פרוכטמן
|
|
