רן הררי – "האלטרנטיבה" בתערוכה בגלרייה "ארליך"

רן הררי מציב אלטרנטיבה כמעט בכל פרמטר אפשרי; באמנות, בחשיבה ובאורח חייו.

בתערוכתו בגלריה "ארליך" מתייחס רן הררי אל חלל הגלריה כולו כאל המרחב הציורי שלו, בונה עולם תלת מימדי באמצעות פורמטים אי-רגולרים וכן מבני נייר החורגים מפני השטח. עבודותיו עשויות בעיקר בשחור ולבן ובתוכן הבלחות מרוכזות של אזורים צבעוניים.

אלה הם חיים למען הצורה, המבנה, המרקם. אלה הם דימויים על גבול האשליה, על גבול התפישה החזותית, ומשום כך הם מחזיקים בתוכם אפשרויות לפענוח הדרגתי, בעל נשימה ארוכה.

חשיבתו של רן הררי ביקורתית, קשה ואף אכזרית. האינטלקט שלו חד ופוצע.

לתערוכה נלווה טקסט של ריאיון שניהלתי עם רן הררי ובו ניתוח וביקורת, יוצאי דופן בנועזותם בנחרצותם כמו גם ברהיטותם , על עולם האמנות הישראלי והבין לאומי.

יובל קדר, אוצר התערוכה. דצמבר 2007.         

הפתיחה: יום חמישי 24.1.08 בשעה 20.00

ש. מהם המוזיאונים?

ת. המוזיאון היום הוא מאוזוליאום, עוסק בהאדרת המתים. אמנים מפורסמים המוצגים שם הם נלווים לדברי עבר קרוב, אותם הם מקשטים סגנונית, הם נצמדים למבנים אמנותיים וחשיבתיים קיימים, פלוס אמירות וציטוטים רווחים בינלאומית, ומפשטים אותם. אלה סכמות קבועות שנקבעו לפני עשר עשרים שלושים שנים. ראה כמה מעטה הסקרנות לגבי דברים שנמצאים מעבר לזמן שלנו ממש. הכול עכשיו עכשיו עכשיו.

ש. המוזיאונים לא מציגים דבר חי?

ת. לא, המוזיאונים משמרים את כל מה שאפשר, מסכמים. המוזיאון הוא מסגרת חברתית ללא קשר אורגני לאמנות, זהו עניין של אינטרסים כלכליים, האספנים שולטים במוזיאונים. מנהלי המוזיאונים הם עושי דברם של בעלי הכסף והכוח, זה לא סוד גדול. מוזיאונים הם בתי התפילה של החילוניות לכאורה, שהרי ישראל אינה מדינה חילונית.

פטרוני עבר עם כוח וכסף, כמו המדיצ´י , עודדו יצירה מקורית, כאן מעודדים סטגנציה, אין חיבור של אינטליגנציה וכסף.

ש. אז מהי אם כן אמנות ישראלית איכותית?

ת. להוציא יוצאים מן הכלל, לא נוצר כאן כלום, זהו מנייריזם אופנתי ביבוא אישי, מנייריזם חקייני. זוהי עמלנות כפייתית ולא יצירה, זוהי שרידה.   מי שזז מהר סימן שעשה משהו גאוני.   ורצוי שיהיה מחובר לאופנות הרווחות מחוץ לישראל, קרתנות מנופחת ודורסנית.

ש. מה הקשר בין הגלריות למוזיאונים?

ת. הקשר הפוך ממה שצריך היה להיות. בישראל המוזיאון מצניח אמנים לגלריות. המוזיאון מכתיב לגלריות ולאספנים.   המוזיאון בונה מסחר, אופנה.

ש. ואמנים צעירים במוזיאון?

ת. ברגע שהתוצרת של בתי הספר לאמנות עשויה על פי קטגוריות שנכתבו מזמן, על פי הזמנה ממש, אלה מתים ומתות צעירים. יש מניירות מוכרות מראש, אין חשיבה עצמאית, יש פטפטת. זוהי תרבות צעירים שלא עברו את כל השלבים. בתי ספר לאמנות אינם מספיקים, צריך אישיות. אין אווירה נכונה, יש כאן עם של עדר שאינו מעודד אינדיווידואליזם.   אין מחנה אימונים לאינדיבידואליסטים. בתי הספר לאמנות מכשירים אותך לקרייריזם, זוהי מחלקה למנהל עסקים.

ש. מהם לימודי אמנות?

ת. מצב של אי ידיעה חלקית, שם יש סיכוי לעשייה. אתה חייב להיות מוכן ללא צפוי. גם סקרן וגם ספקן. היום יש משנה סדורה, התנסויות מובנות.התוצאה צפוייה.יש ללמוד טכניקה ושימוש אינטגרטיבי בידע אך זה אינו קורה. אתה חייב, למען הממסד האוצרותי, להדגיש את מה שצריך, הדברים הנכונים, והקהל צריך לדעת את זה. אין יצירה עצמאית שאינה תלויית קהל.

ש. מה מקומה של התקשורת?

ת. היא בכל מקום, האוצרות היא תקשורת. בתי הספר לאמנות הם תקשורת, צריך תמיד לתת מסר. כשלא כותבים עלייך אתה מת, זהו קשר סימביוטי, מטחנה עם כיוון מגמתי, זה מגוחך. כאן אין מקום להיות אחר, אינדיווידואליזם זוהי נישה תקשורתית. אמנים כוכבים צעירים נולדים עם מצלמת טלוויזיה עליהם , אמן מותנה קהל. הכוכבות היא לזמן קצר וכמעט קצוב ואז הם מתפנים להרס שיטתי של הדור הבא של ה"יוצרים" כמורים לאמנות וכמקני המשנה המחייבת.

ש. . והתקשורת ממש, מדורי האמנות?

ת. ערימת נייר, אין ישות, זוהי אשליה ורבאלית על עניינים אופטיים.   אסופה של אמביציות. טקסטים שאפתניים, ושאפתנות שמגלמת הכול היא אסון. טקסטים למען טריטוריה, סוג של קולוניאליזם. "סטודיו" הוא אוניברסום בעיני עצמו, הם מתפשטים לכל הכיוונים,אבל אין פלורליזם, אין שם שיחות רק דיונים.

ש. מה ההבדל בין שיחה לדיון?

ת. דיון זו התנצחות המחסלת את עצמה.דיון הוא פסול כי הוא דן, שופט,קטגורי ואני צריך שיחה שבאה מפתיחות וסקרנות.

ש. מהי המשנה, מהם הנושאים?

ת. חדשות, השתמש וזרוק, חייב להתחדש כפייתית אחרת מוצר אחר יתפוס את מקומך. זהו עניין תזזיתי נמהר.   צריכה מיידית, עיכול מהיר, מורכבות נמוכה. כך בכל תחום תרבותי, גם בספרות, כולם כותבים.

ש. מהי עבודתך?

ת. אין לי עניין בתקשורת, אני הרמטי ולא עובד למען קהל. העבודה מעניינת אותי, זה מרתק. אני ביקורתי באורח קשה כלפי עצמי , אם לא אתאמץ, אוותר, ואני לא רוצה לוותר. אינני צריך משהו אחר.   העבודה שלי נשארת למרות שהיא לא קיימת תקשורתית, לעומת דבר שלא שווה הרבה אבל בולט חברתית. אבל, אני הראשון שמודה שרוב עבודותיי אינן שוות כלום, ואולי רק מספר עבודות הן פריטים מעניינים.

ש. מהם התכנים של עבודותיך?

ת. אין. צורנית בלבד. ללא תוכן ממשי.

ש. מניע אותך חיפוש צורה בלבד?

ת. כן, זה אין סופי או מאד נרחב, מעמיק. זה נוגע בכל. כל קיומנו הוא צורני. הוויה צורנית, השתנות של צורות ומבנים, שינוי קודים.

הכול חזות. הכול ריאקציה למבנה מסוים.

ש. זה נשמע מתמטי?

ת.אלה הגדרות אמורפיות. מתמטיקה היא מגבילה, היא דיסציפלינה נוקשה.   ההבעה האמנותית היא יצירת צורות שאינן נוקשות, היא יוצרת מבנים מרומזים, היא אינה מנוולת.

ש. אתה מדיר תכנים אנושיים ?

ת. מהו כאב מהי שמחה, ריכוז של הוויה כדי שלא נצא מדעתנו, אינטנסיביות של מחסום בפני הכאוס. אני אינני מפחד מן הכאוס, הוא נפלא, הוא היפה ביותר.רוב האנשים מפחדים ולכן צריכים עוגנים, הגדרות.

ש. אתה אמן מופשט?

ת. עבודתי אינה מופשטת, היא פורמליסטית.אין דבר כזה מופשט, חייבים תמיד סטרוקטורות. אני אינני זקוק למשמעות אלא לעניין בלבד.   רגש הוא גם צורה, התחושות הן צורות, אינטנסיביות של מתח מסוים ויש לגוף אפשרות לזהות את "צורת" הרגש.   המניפסטציה שממחישה את הדברים.

ש. איזו "צורה" יש לכעס?

ת. כל דבר מקבל היבט של "נגד", העבודות שלי אינן כועסות, העבודות שלי בשום אופן אינן תרפויטיות, קשה לעבוד מתוך כעס ולמעשה זה די בלתי אפשרי, כשאני עובד הכעס אינו קיים.

ש. אתה תופש את עצמך ככישלון?

ת. לחלוטין. אין לי תנאי עבודה. אני מפסידן. אני לא בנוי להיות מנצח, משהו באינטראקציה ביני לבין הסביבה לא עובד נכון, אני מעורר בזולת משהו לא נכון.

ש. יש פער עצום בין היכולת שלך לבין ההצלחה, אכן?

ת. בחברה שמקדשת את הקונפורמיזם וההליכה בסך כסוג של הישג, אז אחד כמוני שאינו הולך על פי המוכתב אין לו שום סיכוי. כשתופשים שאני עצמאי באמת, לא מתעסקים איתי, וזה עקבי.

ש. מהי העצמאות הזאת?

ת. זה הכול, אז אתה שווה משהו. הסביבה מסרבת להתעסק עם משהו שאינו מוגבל כמוה. כעצמאי אתה תמיד מאיים, לא צפוי. אנשים אינם ערוכים לשוני המהותי שלי.

ש. אנשים רגישים לחזות?

ת. בדרך כלל התגובה שלהם ראשונית, בסיסית. לאנשים יש מבנה התנגדותי, תופשים תופעות כמאיימות. החברה האנושית מתייחסת לקיום כמאיים במקום כמרתק.

ש.אנשים במשרות משפיעות רגישים לצורה?

ת. רגישים לצורה של מושב נוח, לתחת מאד מאד רפה. הם אנשים שלא יצרו מעולם, ג´וב כזה דורש מידה גדושה של בינוניות. בינוניות רגישה לבינוניות.   בבחירה של בעלי הכרס המנטאלית, במקום המוח, הכרס מחליטה. כרס רוצה כבוד, כרס רוצה כוח. יושבת על בטוח. בטן אינה שואלת שאלות קיומיות.

ש. ומה על מבקרי האמנות ואוצרי האמנות?

ת. נספחים לא נחוצים של אמנות, המכונים אוצרים ומבקרים. נביאי שקר, יש להם תמיד מה לאמר אבל זה תמיד לא לעניין.   הם בולמים בגלל חוסר היכולת להתמודד עם נביאים, כאלה שמביאים, זוהי מפוחדות קיומית מול יוצרי אמת.

ש. אמני אמת?

ת. קדישמן, האינטואיציה שלו חזקה ממנו. יש לו אינטואיציה שעובדת על אף מה שהוא. הוא פרימיטיב אמיתי, יש לו את הדבר הנפלא הזה.

תומרקין יוצר אמיתי. הרוע הוא חלק מן העבודה שלו, העבודות שלו נראות כמו שרשרת קוצים.

 נוצרת אצלו טרנספורמציה בין האנרגיה העצומה שלו לבין החומרים שנובעים מן האישיות שלו שמאד לא נוחה לזולת.

מיכה אולמן מצוין. אבל מתחבא, מסתתר.

קופפרמן הצליח ליצור מירקם, מירקם זה מה שיש, קיום זה מירקם. המבניות שלו עובדת.

ש. מישהו השפיע עלייך כיוצר?

ת. אני לא "מתכתב" עם אף אחד.לא השפיעו עלי ישירות. אף אחד לא השפיע עלי וכולם השפיעו עלי.   אין לי מקום באמנות הישראלית, מדוע שיתייחסו אלי, אני מת. "האמנות" כאן היא הישרדות זו אינה יצירה ואינה חיים. אנחנו מחנה פליטים,מנטאליות גלותית. עבודותיי נעשות מתוך סקרנות, זהו המקור. אני ער לחריגות של עבודתי.    עבודות אזוטריות כמו שלי או שנופלות לקיטש או להיגדים מנופחים שאין בינן לבין איכות דבר. כמו פול קליי, גמד מתיימר, כל הסכמות המגוחכות שלו שבהן אינו מגיע לכלום, ההפשטה, פשטות

ש. מה עם דושאן?

ת. דושאן היה תקשורתן, פזל לעבר התקשורת וזו הכתיבה את מה שעשה, עד שהצליח בסוף ימיו לעשות עבודה אחת ששווה משהו, עם חורי ההצצה.   הוא פוזה מנומקת לכאורה, הוא נימק את מיעוט יכולתו בהתחכמות ופסיאודו אינטלקטואליזם של יוצר קטן.

דושאן בנה תשתית לתעשייה שיקרית לחלוטין של אוצרות במשך עשרות שנים.   הוא הפך לאלוהים בארה"ב, שהם כמו ילדים, הוא הונה אותם, הוא הבין שארה"ב זו תקשורת.   בצרפת היה הופך להערת אגב. האינטלקטואליזציה והתיאוריה על פיו הם העיקר. הוא תירץ יצירה קטנה מאד. ה"אובג´ה טרובה" הוא תחליף ליצירה, הוא קל ונוח.אתה הופך למסביר של הסיבות לאובייקט שאותו מצאת, זהו סוג של הנמקה ולא יצירה.

ש. מהו אינטלקט אמנותי?

ת. לא הפרדה בין רשויות, שילוב בין הכול.השאר קשקוש. ישות מורכבת בעלת יכולת ניתוח.שימוש בחומרי היום יום להרחבת חיי היום יום, היבט נוסף. אמנות אינה אמירה. היא עוד הוויה של החיים. אמנות היא פנומן, אינה הסבר של דבר אלא הדבר עצמו.

היום מקובל שעבודה גדולה ניתן להכביר עליה מלל אך היא אינה שווה אותו, או שאין לה ידיים ורגליים. כמעט כל מה שקורה היום מגובה במלל אדיר, אין סופי. תשעים אחוז מלל בקטלוגים של ביאנאלות השתרר על המערכת. זהו פסיאודו אינטלקט.

ש. מה דעתך על ג´וסף בויס?

ת. ההתחלה שלו כצייר ורשם היא טובה, אבל ההמשך השאמני, מוליך ההמונים ומכנס הכנסים, זה הפך למפלצת, סתם בדיחה. עושה רעש ומתחילים לחשוב שיש לו מה לתת, עדיין לא התפכחו ממנו, בישראל בטוח שלא.   הוא נכסי צאן ברזל של האוצרים, שמקנים אותו כתורה פונדמנטאלית לדורות של תלמידים, זה ראה וקדש.

ש. יש אמנים בינלאומיים שהרשימו אותך?

ת. הוורד הוג´קין מצליח להיות עצום בקטן, יודע להיות ויטמין פנטאסטי, בתחום הצר שלו הגיע לגדולה. יוצר מעשה מרכבה נכון ומדויק, אצלו רואים אינטלקט.

אד רושה האמריקאי, עבודתו אניגמאטית, רואים מבעד לערפל מבנה מסוים עובד עם מרקם, כמו אנסלם קיפר שבמיטבו הוא מירקם מירקם מירקם , התכנים גדולים עליו, מחלישים את העבודה, לאמירה אין שום משקל. הגרמנים צריכים להדגיש, הרצינות הגמורה, זה מוצא חן בעיני הגרמניות שרוצה להסביר את עצמה או להנהיר את עצמה.

ש. למה אתה מצפה מן התערוכה שלך?

ת. שהעבודה תהייה מעניינת, עם נשימה ארוכה. לעבוד עם דברים זמניים ולהיות מרתק.

ש. העבודות שלך הן תמיד על נייר, מעיין סקיצות?

ת. זה נוח. זה אני, אני משלם על זה מחיר. זאת עבודה מתכלית. ההנצחה היא נלעגת. לא יכולים לעצור את הכליה.רסטורציה היא דבר פתטי . צריך ליהנות מן הזמניות. הפחד מן הזמניות הוא האבא והאימא של כל הקיום האנושי. אני עושה כל עוד אני פה, זהו הדיקטאט.  

אני צריך פרסום וכסף כדי להמשיך לעבוד, זהו.

התהילה היא כלי, היא אינה מטרה.