תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: אמנות ישראלית צעירה זוכי פרס קרן מורשה

בינואר 2007 פנה נציג קרן מורשה בישראל, אל המוזיאון בהצעה לייסד פרס חדש: "פרס קרן מורשה". הקרן שמה לה למטרה לתמוך באמנים ישראלים מתחת לגיל 40, בעלי הישגים מוכחים. בסיום התחרות נבחרו עשרת האמנים הבאים: שי אזולאי, שי איגנץ, מאיה גולד, מתן דאובה, ליהי חן, אנה ים, ראובן ישראל, א רז ישראלי, הילה קרבלניקוב וחן שיש. זכייתם מלווה בתערוכה קבוצתית בביתן הלנה רובינשטיין ובקטלוג, במימון הקרן. בנוסף, יהיה על האמנים לתרום מזמנם לפעילויות חינוכיות למען הנוער בישראל.

חבר השופטים: נציג קרן מורשה, פרופ' מרדכי עומר, גב' אלן גינתון,גב' אולגה כהן.

מפגש אקראי/ אולגה כהן

פרס קרן מורשה לשנת 2007 מוענק לראשונה לעשרה אמנים ישראליים עד גיל ארבעים. עשרת האמנים שנבחרו, גם אם מתקיימים ביניהם קשרים תמטיים או מדיומליים, הם עולמות נבדלים ושונים זה מזה, המתקבצים למפגש אקראי בחלל המשותף של ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו.

שי אזולאי בוחן את הרגעים האינטימיים של אמן עכשווי העוסק בציור מתוך בחירה מודעת. כך, למשל, הוא מתאר את הרגע שבו עומד הצייר בסטודיו אל מול הבד הריק, ולמולו דמות מוקטנת של קדוש עממי בחלוק לבן ולידו מקל, אולי מטה קסמים (ביקור המוזה, 2007). אזולאי משלב בעבודותיו דימויים מיסטיים מהמסורת העממית (כמו ניצוצות אש ופתיתי נייר), מחוות גוף שונות (כמו כריעה על ארבע בתנוחה של תפילה, שעשויה להסגיר סגידה או ייאוש, (כריעה, )2007, הוא חוקר מהלכים פנימיים של העשייה האמנותית ומעלה שאלות עקרוניות ביחס לציור כאמצעי ביטוי אישי מצד אחד, וכמוצר נסחר בשוק האמנות העכשווי מצד אחר.

שי איגנץ מרכיב מקטעי-תצלומים מסדרות שונות שצילם בחמש ה שנים האחרונות, המנוגדים לרצף המהודק של הסדרות שיצר עד כה. הנושאים של עבודותיו שאובים מהרפרטואר הקלאסי של הצילום: דיוקנאות, נופים ומראות חוץ ופנים של בתי מגורים. תצלומי הצבע שלו ברורים, ישירים וחודרניים. הנערים הצעירים, הגברים המבוגרים והנשים המהודרות בתצלומים מודעים להיותם נצפים. הפריטים המופיעים ברקע הדיוקנאות מרמזים במעורפל על סיפורן האישי של הדמויות, אבלם סיפור זה נותר לא מפוענח, ויצר המציצנות של הצופה לא בא על סיפוקו. ההצצה למרחב הפרטי של הדמות באמצעות החשיפה הישירה-לכאורה נחסמת למעשה, ומותירה את הדמות אנונימית, במצב של בדידות וניכור.

הציורים של מאיה גולד מתארים מציאות אורבנית חסרת יציבות. החלל העירוני, הנצפה מנקודת מבט עילית או תחתית, מתורגם בציור לחלל מופשט בעל גבולות לא ברורים המערערים את נקודת המבט של הצופה. הדמויות והאובייקטים המאכלסים את חלל הציור נצפים מנקודות מבט שונות. הדמויות מזעריות, ואילו האובייקטים מוגדלים או מוקטנים, ביחסים שאינם תואמים את המראה הריאליסטי שלהם. החלל העירוני של גולד נעשה "לא מקום", חלל נעדר סימנים המעידים על קשרים אנושיים, על היסטוריה וזהות.

מתן דאובה בוחן במבט ציני ומפוכח את תהליך ההתגבשות של היצירה האמנותית ואת השתלבותו של האמן הצעיר בוגר האקדמיה בשדה האמנות המקומי. הוא משתמש במרכיבי השפה המושגית של שנות ה-70 תוך ניסיון לענות על השאלה הטורדנית "איך עושים עבודת אמנות מאגניבה". על סמך נתונים מומצאים הוא מבקש למפות את יחסי הכוח שבין גלריות, מוזיאונים ואמנים צעירים (מצגת, 2006). העבודות שלל 1 ושלל 2 (2007) הן שיעתוק של אובייקט שימושי הנושא מטען אישי ופוליטי - סדין תוצרת סין שהגיע לבית סבתו כשלל סורי ממלחמת ששת הימים. הציורים המשעתקים את דגם הסדין מאזכרים את סגנון ההרד-אדג' המדגיש שלמות צורנית ודיוק גיאומטרי, אבל אצל דאובה הבדים תלויים ברישול ופרחים צבעוניים מבצבצים מבין פסי האורך הישרים.

מתן דאובה , Autofellatio 1 2 3 , 2007, מראה הצבה, הביאנלה הראשונה לאמנות עכשווית, הרצליה

המיצב של ליהי חן מפעיל שילוב מודע בין סגנונות המצטטים אסתטיקה יפנית, ניאו-רומנטיקה וקיטש. צריף המגורים שמחלונו מבצבץ עץ שקדייה פורח נושא את השם "פריחה שנתאחרה" המאזכר את ממד הזמן. שם המיצב, הלקוח משם סיפור של צ'כוב, מוסיף לעבודה פן נרטיבי המערער על המושג "בית". סיפורו של צ'כוב מתאר את קשייה של משפחת אצולה מתפוררת בבית אחוזה גדול, לצד עלייתה של אצולת הכסף הבורגנית באותה תקופה. מבנה העץ העשוי ללא דופי והפריחה המתקתקה המשלבת מרכיבים של זוהר מלאכותי מסתירים בחובם דרמה טעונה של אהבה, מחלה, בדידות ומוות.

אנה ים נעה במרחב שבין התרבות הישראלית לתרבות הרוסית ומספרת בתצלומיה סיפור משפחתי-אישי פרגמנטרי, השזור בתהפוכות היסטוריות, פוליטיות וחברתיות. ים מצלמת נופים מישראל ומרוסיה, דמויות של בני משפחה וטבע דומם, כשהיא שומרת על אינטימיות מרוחקת. כל תצלום הוא מעין יחידה אוטונומית בעלת קומפוזיציה מתוכננת היטב המדגישה יסודות צורניים. ממרחק הזמן, היא מייצרת חללים פרטיים של זיכרון. הקיפאון, הסטטיות וחוסר הרצף של התצלומים מעוררים בצופה תחושות של תהייה ואי-נוחות.

הפסלים של ראובן ישראל הם תוצר של עבודה מדויקת ומוקפדת ב- MDF , חומר זול דמוי עץ הנצבע בצבעים תעשייתיים בוהקים. הצבעים העזים והמבריקים מאזכרים את היופי הפתייני של עולם הפרסום והעיצוב. אבל פני השטח האטומים הופכים את הפסלים לאובייקטים שהוצאו מהקשרם השימושי והסמלי. השימוש של ישראל בקונבנציה הסוריאליסטית (כך, למשל, בשמות העבודות, שהקשר בינם לבין העבודות אינו ישיר), משדר אווירה של חידתיות ומקשה על פענוח אפשרי של העבודות.

ארז ישראלי משתמש ביצירות קנוניות מתולדות האמנות תוך כדי הנמכתן וניצול הפרשנות המיתית שלהן כמקור לקלישאות. טרוריסט (2007) הוא גבר ערום יצוק בחומר דמוי שיש, שראשו, פניו, וצווארו מכוסים בכובע שחור ויונים כהות רובצות עליו. המבנה והתנוחה של גופו מאזכרים את הפסל דוד (1501–1504), אבל נעדר ממנו הסגנון ההרואי והמטיל אימה המאפיין את יצירתו של מיכלאנג'לו. דמותו הרפלקסיבית של המחבל מעוררת מתח וחרדה, והיא מתוארת לעיתים קרובות באמנות הישראלית (כמו, למשל, בעבודות של ציבי גבע, דויד ריב ודגנית ברסט) כדמות מאיימת ומאוימת בו-זמנית. המורכבות של עבודתו של ישראלי מאפשרת לו להשתמש במרכיבים נאיביים (כמו יונה כסמל לשלום) ובקלישאות, מבלי להיות נאיבי וקלישאי.

הילה קרבלניקוב מתארת את אורח החיים של הקהילה החרדית ואת מערכת הסימנים שלה בסביבה עירונית: בנייני מגורים, התרחשויות אנושיות בסמטאות צרות וצפופות, הכנות לחגים וטקסים דתיים. בציוריה היא בונה מציאות תלת-ממדית המדמה צילום, ופני שטח העשויים מלאכת פסיפס מדויקת הנבנים בעבודת יד עמלנית: גזירה והדבקה של סרטי הדבקה צבעוניים ושל קטעי פשקווילים. קרבלניקוב משלבת בציוריה את דמותה שלה הצופה במתרחש; ספק משתלבת, ספק מתבדלת.

חן שיש , בתהליך של גלות מרצון, מחלקת את זמנה בין ברלין ותל אביב. יצירתה נעה בין רישומי עיפרון מינימליסטיים לבין מיצבי נייר גדולים ואקספרסיביים, כמו עבודת הקיר בתערוכה הנוכחית. בדיוקן עצבני עם אנטנה (2006,) הפנים המרחפים בחלל לבן וריק הם בעלי עיניים כהות, שיער שחור שקצותיו מדולדלים ופה ומצח חתומים בסימן X . המחיקה של אברי הפנים באופנים שונים חוזרת בעבודותיה של שיש. הניגוד בין חשיפה להיעלמות אופייני לציור של שיש, המתקיים במאבק מתמיד בין קצוות: בנייה והרס, פיוט ואלימות.

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו: שד’ תרס"ט 6, תל-אביב