חיפוש מותאם אישית של
|
|
|
| | אמנות טקסטורה | אודות | רשימת כותבים | פורומים | קישורים | חדשות אמנות | שליחת מאמרים | |
|
|
"אחותי" - פסיפס נשים בתנ"ך- תערוכה והשקת הספר של יפה נבו בבית התנ"ך בתל-אביב תערוכות
"נשים אינן נולדות נשים, אלא הופכות לנשים" (סימון דה בובואר, "המין השני")
"אחותי", כשם לתערוכתה, נבחר על ידי האמנית יפה נבו כאמצעי להעברת מסרים, הן ככינוי "סחבקי", עממי, ישראלי, הן כהתייחסות לקרבת המשפחה, והוא מכיל מנעד שלם של מערכות יחסים.
נבו, עיתונאית במקצועה, העושה שימוש במילים לצורך דומה, החליפה את המקלדת במכחול, ובאמצעותו היא מעבירה את ה"אני מאמין" שלה, אמנותי והצהרתי, שעיקרו: "העולם מורכב משני חצאים לא שווים" (בהגדרת הנשיות של אדוארד סעיד). למרות חולשתה של אותה מחצית, נבו הולכת אל סיפורי המקרא ומוציאה מתוכו את האלמנט הנשי העוצמתי. "הלכתי אל הנשים החזקות", היא אומרת. "נשים שאינן מהוות רק כלי קיבול, נשים שאינן עוסקות בילודה, אלא נשים רבות עוצמה, כפי שדמותן נחשפת מכתבים שכתבו גברים".
מרביתן של הנשים המקראיות חוסות בצל הגבר שלהן (יוחסין האישה הוא כמעט תמיד ציון שם בעלה), מרביתן אינן מוזכרות כאידיאל יופי, ועמדת הפתיחה שלהן נחותה ממילא. רק 86 נשים נזכרות בסיפורי התנ"ך, לעומת 1200 גברים, והחוויה הנשית נחווית בהם כחוויה כמעט זניחה, כמקרה פרטי שאין להעיד בו על הכלל, ולמרות הכל, ספר הספרים מפנה מקום לנשים גדולות. נשים שהפכו איקונות, ושמן מהווה הקשר תרבותי, אוטומטי, אוניברסאלי. נבו מבקשת להדגיש, כי למרות השימוש שהיא עושה בדמות הנשית החזקה במקרא, תערוכתה אינה אלא
סוג של תערוכת מחאה, המבכה את עולמה של האישה ואת מעמדה. "זוהי תערוכה של היגדים. הזדמנות להעביר את תחושות התסכול האינסופית באשר למעמד האישה שעודו אבוד, למרות המהפכות הפמיניסטיות, למרות השנים שחלפו
- כאז כן היום. נשים חזקות היו ויהיו, אך עוד ארוכה הדרך אל השיויון המוחלט, שספק אם אי פעם יגיע".
המקרים אותם שואלת האמנית כאובייקטים על מצע הציור, הינם אותם מקרים בהן נחשפת התנהגותן הנשית של גיבורותיה. התנהגות שאינה פועלת תמיד על פי כללי המיתוס הנשי, ונבו מחדדת אותה ומנסה למצוא בה רגע מכונן. היא בוחרת כנקודת עוגן את דמותה של מרים, אחות משה. מרים האחות, המנותקת לדעת רבים ממקומה הראוי בקונטקסט התנ"כי. בציור מבקשת האמנית
להדגיש את מרים ה"אחות" כמי שמחזיקה בידיה את היכולת לשנות גורלות. מרים היא זו ששולחת את אחיה לעבר עולם אחר, לעבר אמונה אחרת, לעבר עתידו הציבורי שישנה פניו של עם.
מנקודה זו בכרונולוגיה התנ"כית, היא עושה סיבוב פרסה, יוצאת למסע התחברות עם כמה מהנשים החזקות של המקרא, ושבה אל ההתחלה. אל חווה, אם כל חי, שדמותה, במהלך תולדות האמנות, חוברת תדיר אל
אדם, אל הנחש, אל עץ הדעת, או כשהיא מגורשת משערי גן העדן. נבו עושה שימוש ברגע הפיתוי, בנעיצת השן בתפוח גן עדן, כטריגר, שיאפשר לה ולצופיה לנסות לפצח את תעלומת בחירתה של האישה הראשונה. לפעור את סודו של אותו רגע מכונן, שהטה את גורלה של האנושות לגירוש מגן עדן. הרגע הזה, בו מקבלת חווה את ההחלטה הגורלית, הוא שמעניק לחייה את משמעותם מכאן ואילך, כקונספט בחירה פרטי, אך גם אוניברסאלי. ציור חווה הוביל לעבודה המכונה "ארבע אימהות", כפרפראזה אישית לדמותן של ארבע האימהות המקראיות, אלא שנבו מציירת ארבע אימהות פרטיות ממשפחתה, המהוות – על אף מעמדן הפרטי- חלק מן היקום.
דבורה הנביאה מנהיגה רבת עוצמה, עולה בציור של נבו מן הקונכייה, לאו דווקא בהקשרים המוכרים (הדתיים, המיתולוגיים). הקונכייה משמשת את האמנית כמייצגת נקודת זמן יחידה ומיוחדת. דבורה, כפמיניסטית מושבעת, המצהירה בשירתה המפורסמת שהנשים שוות לגברים, או אפילו עולות עליהן, מקבלת פרשנות פמיניסטית גם בציור. אם סיסרא היא האימא-של-כל-הזמנים הצופה בחלון, חרדה לגורל בנה. יעל הגיבורה, המוזכרת כ"אשת חבר הקיני", מקבלת בציור פרשנות "נבזית" ("בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה, באשר כרע, שם נפל שדוד", שופטים ה' י"ז), אפלה, כמעט זנותית, כמצופה מפועלה. אלא שלנקודה זו מוסיפה נבו את תהיית הרגע שאחרי, ומנסה לחדור לראשה של יעל, כדי להבין את שעבר עליה באותם רגעים בהם נתן בה אדם במצוקה את אמונו המוחלט והיא בגדה בו.
פן נשי אחר מועלה בתערוכה באמצעות דמותה המיתולוגית של דלילה, המציגה כבתמונת ראי את דמותו הנאיבית של שמשון, שיודע בתוך תוכו שהיא תוביל אותו לאבדון ועדיין מחפש בין ברכיה ניחומי אם.
נבו מעניקה לבת יפתח פרשנות סיפורית כפולה, ומשם, בדרך אסוציאטיבית לחלוטין, היא מגיעה אל מחוזותיה של סדום ומעניקה לעיר החטאים פרשנות עכשווית ודימויים סאדו-מזוכיסטיים כדי להקצין את ההתייחסות לתופעה, שחברה המודרנית הפכה להיות מקובלת ובלתי ענישה בעליל. המעבר לבנות לוט, ששכבו עם אביהן והרו לו, סיפור גילוי העריות התנ"כי, מוביל לסיפור פילגש בגבעה.
נבו, שעושה שימוש באורנמנטיקה אוריאנטלית, נוהגת לשלב בעבודותיה מטבעות של 10 אגורות, שצבען הזהוב-נחושת מעמיק את אפקט האוריאנטליות כקישוט עשיר. על חלקן היא מציירת, אחרות נותרות כפי שהן.
עם זאת, השימוש במטבעות, המודבקות בכיוונים שונים ("עץ" או "פלי"), הוא סוג של אמירה, המתייחסת לסיבה העיקרית הגורמת למלחמות בין אנשים ומדינות – כסף, או שווה כסף, אך גם מתכוון להעניק לעבודות משמעות נוספת, המדגישה את התייחסותה לעוצמת הסיפור המקראי. בציור "פילגש בגבעה" מופיעים פני המטבעות על צד ה"פלי" שלהן, ואילו המטבעות המלוות את ציור "דבורה הנביאה", מודבקות
על צד ה"עץ". פאלי מסמן היבט שלילי והעץ היבט חיובי. ויש מצבים שבהם עץ ופאלי באים ביחד. קורטוב של רע בתוך הטוב ולהיפך.
את ציוריה בונה נבו ברבדים, המרמזים על התהליכים ההיסטוריים-האנושיים, הנבנים זה על גבי זה. לכל תקופה היא פותחת צוהר, כמו חלון מחשב, המוביל כמעין "לינק" אל סיפור הנושא, וחושף בהדרגה את העלילה כולה, כולל אירועים אסוציאטיביים-איקוניים. הציור "סדום", לדוגמה, מתאר את אשת לוט, את בנותיו של לוט המפתות את אביהן במערה, את מלאכי האלוהים, את מיטת סדום ואת ההקשר הגורף, המוביל ל"סדום" של התודעה גם בעידן העכשווי, כשניתנה לגיטימציה גם לתופעת הסאדו וההטרוסקסואליות.
"בחירת הדמויות נעשתה ממקום פנימי. אני נכנסת לתוך נשמתן ואני מנסה לחוות אותן", אומרת נבו. "כאישה וכאם, אני מוצאת בנשים הללו משהו ממני, והחיבור שלי אליהן הוא גם חיבור אינטואיטיבי לדמותן, גם חיבור אישי לתהליכים היסטוריים, גם חיבור לתובנות הנובעות מהכרות הסיפורים, שמה שהיה הוא מה שיהיה, אין חדש תחת השמש והאופי האנושי, שחווה היסטורי של אלפי שנים, לא השתנה כלל".
התערוכה "אחותי", של האמנית יפה נבו, תיפתח ב – 10.1.07 בשעה 19.00
ותימשך עד ה- 21.1.07 .
שיח גלרייה עם האמנית יתקיים בימי שישי 11.1.08 ו-18.1.08 בשעות 12.00-14.00.
בתוכנית האמנותית, יוצג מחזה קצר, פרי עטה של יפה נבו, שהוא מונולוג של אחת הדמויות בתערוכה, אותה תגלם השחקנית דגנית רוזנטל. כמו כן, תהיה השקה של ספרה השני של נבו, "אחותי", הכולל מונולוגיים עכשוויים של נשים בתנ"ך.
במהלך התערוכה בימי שישי בשעה 12 בצהריים יוצג המחזה ולאחריו ייערך שיח גלריה עם האמנית.
מוזיאון התנ"ך שד' רוטשילד 16, תל-אביב.
יהלומים יחסי ציבור פסיכומטרי עבודה באוסטרליה |
|