תערוכה חדשה: "צפיפות"- מאיר חסקי בגלרייה העירונית בכפר סבא

"התחלתי בפיסול של חיה אחת או שתיים, ללא מחשבה על כמות ולפתע הבהמה משתלטת על החלל שלי ואני מוצא עצמי בחוץ." כך מסביר מאיר את תהליך העבודה על המיצב "צפיפות", כשאנו ישובים בשולי הסטודיו שלו המלא כולו בבהמות הדקות.

משהו ביחסים בין העבודות לבין החלל לחוץ ומלחיץ. החלל כולו מלא בבהמות הגבס הלבנות, הקפואות. יש בחיות הללו משהו מעוות, מוקצן ונראה כאילו הן נלכדו בתוך החדר. תחושת הדרמה מועצמת כשאנו מבחינים שחלק מן החיות עומדות זו על גבי זו, חלקן רגליהן התארכו מעצמת המאמץ להיחלץ מן הצפיפות וחלקן ניצבות מלמטה, כמעט נדרסות על ידי המון החיות. השונות הזו ביניהן לעומת הצפיפות יוצרת מתח לא ברור בין הדמויות . הדרמה הזו מסיטה את המיצב למחוזות נפשיים.

נוצר מתח בין הריבוי של הפרטים לעומת החסר של הפרט הבודד. נבנה כאן מתח בין הכוח של ההמון לבין תחושת הקורבניות.

בהמה דקה הוא שם כולל לכבשים ועיזים. ואכן פסלי החיות במיצב הן בהמות דקות הו מעוצבות כהכלאה בין עז לכבש.

הבהמה הדקה אכן משמשת כחיית קורבן ביהדות, ואומצה על ידי הנצרות המוקדמת כסמל של ישו בתפקידו כקורבן.

ההחלפה של האיל במקום יצחק הוא הד לשינוי ההיסטורי מקורבנות אדם להקרבת בעלי-חיים, כשם שישו הוא תחליף קורבן לאנושות. בנצרות המאוחרת, הטלה הפך אטריבוט לפרסוניפיקציה של תמימות, עדינות, סבלנות והשפלה.

מתח נוצר כאשר אנו מבחינים בכך שהבהמות הדקות חסרות עיניים או פה. נראה שהן אטומות לחלוטין לסביבה החיצונית. הן עיוורות, חירשות ואילמות, הן קורבן.

הריבוי של הבהמות במיצב מצביע על מערך של עדר: מושג מעלה קונוטציות מנוגדות .

מצד אחד העדר מייצג קהילה, שייכות, בטחון לפרט בתוך הכלל, אך הצפיפות יוצרת מתח בין הכוח של העדר לקורבניות של הפרט שבתוכו, מעלה שאלות אודות מחיר השייכות, מחיר הביטחון.

התשובה ניתנת בחלקה על ידי אופי הפיסול של הפרטים במיצב. למרות שכל הפסלים עשויים מאותה התבנית, כל פרט מקבל איפיון משל עצמו והכמות הרבה של הפרטים בונה את העדר.

הגבס שימש במסורת הפיסולית כחומר מעבר בין החמר לברונזה, ניתן היה לראות פסלי גבס אך ברוב המקרים הם נועדו לשמש לצורך יציקת ברונזה פסליו של דגה שנמצאו בגבס אך נוצקו לאחר מותו בברונזה, פסלים של גיקומטי שנמצאו בגבס הי מיועדים ליציקת ברונזה.

היה זה ג'ורג' סיגל (1924 – 2000 ), אמן יהודי שחי בארצות הברית, שיצר מלכתחילה ובהתכוונות פסלי גבס. הוא השתייך לזרם הפופ וידוע ביותר בפסלי הגבס החלולים שלו. הוא התקבל כהומניסט של זרם הפופ. הפסלים שלו הם יציקות חלולות של אנשים במחווה יומיומית, קליפת הגבס הלבן כאילו מקפיאה את הדמויות לנצח אך היא גם מרמזת על פגיעותן ויוצרת תחושה של רוחות רפאים.

מאיר בחר לצקת את הבהמות הדקות בגבס שהוא חומר מעבר בפיסול שאינו עמיד לפגעי הזמן, אלא הוא חומר פריך, שביר וצבעו לבן בוהק. היציקות הן חלולות, קליפות של חיות, עיבוד שמגביר את תחושת הקורבניות שלהן.

מתקיים מתח מתמיד בין צחות הצבע הלבן של הגבס ותחושת הקיפאון שהוא משרה. המתח מתקיים בין הנוכחות הכמו מיתית של הבהמות הדקות לבין תחושה של רוחות רפאים שעולה מהן. הלובן וההקפאה יוצרים שקט של מוות, אך עיצוב הפרטים וכמותם יוצרת אמירה פואטית על הפרט והעדר.