מלאכת כפיים: תערוכה במסגרת החג של החגים 2007

מושג העבודה הפך למושג מפתח המעצב את הביוגרפיה האישית ואת המצב האנושי בכללותו. הקטגוריות התעסוקתיות מנסחות את פניו של שוק העבודה ושל המבנה החברתי המרובד הנגזר ממנו. התערוכה מלאכת - כפיים מתמקדת בעבודות המבוצעות על ידי נשים. היצירות המשתתפות בתערוכה מבקשות להטיל מבט חוקר בכף היד הנשית ובמלאכות אותן היא מבצעת.  

נשים מילאו באופן מסורתי את מרבית תפקידי הבית: הן ניקו, בישלו, כיבסו והופקדו על שמירת הילדים; הן היו פרולטריון ענק ושותק שלא נספר בשוק העבודה, ולא זכה בתגמולים כלכליים או ביוקרה חברתית ראויה. פתיחת שוק העבודה בפני נשים חוללה מהפכה של ממש בסדר היום המגדרי. לאחר שנמוגו הדי המהפכה מצאו עצמן נשים רבות במלאכות נמוכות סטטוס. מרביתן איישו משרות חלקיות ששחזרו את מלאכות הכפיים הדומסטית בהן עסקו במרחב הביתי. מלאכת הכפיים

ה"נשית" הפכה שוב לשם נרדף לעבודה סתמית וחסרת ערך.  

היצירות המוצגות בתערוכה מטילות מבט אירוני על מלאכות הבית ה"נשיות", המשכפלות בעצם קיומן את חלוקת העבודה הפטריארכאלית. חלק מן היצירות מוקדשות לנשים המבצעות בהתרסה עבודות הנתפסות כגבריות, או עבודות החסומות בפניהן בשוק העבודה הממשי. יצירות אחרות לועגות למושג ה - " Super Women " - האישה הכול יכולה, המבקשת לגלם בדמותה הנוצצת אידיאל הלקוח ממחוזות הפנטזיה.    

נשים בעבודה: החופה המגוננת של הבית

מלאכות הכפיים ה"נשיות" מתקיימות רובן ככולן בחלל התחום והמוגבל הטמון בין קפלי הבית. הבית מסומן בדמיון התרבותי כמרחב פרטי ומוגן, המושתת על קרקע רגשית אוהבת ותומכת. הבסיס הרגשי אף מטעין את המלאכות הדומסטיות באצטלה של "מלאכת קודש", המכוונת לרווחתם ולנוחותם של בני הבית. סוגיות של סמכות, תגמול, מקצועיות וכוח אינן נתפסות כרלוונטיות למשלוח יד זה. הנחות אוניברסאליות אלו מדגישות הבדלים מהותניים, המפלחים את שוק העבודה לאורך צירים מגדריים.

יצירות האמנות המשתתפות בתערוכה מבקשות לפוגג אשליה זו ולהטעינה בהיבטים הסמויים מן העין המאפיינים את שוק העבודה הממוגדר. מרבית היצירות חושפות מרחבים נטולי (א)נשים, המעניקים דגש מרכזי לעבודה או לתוצר הסופי המאפיין אותה. פעולה אמנותית זו מייצרת הזרה חריפה של יחסי הגומלין הדיאלקטים שמקיימות הפועלות עם תהליכי הייצור החברתיים והפוליטיים המעצבים את שוק העבודה.  

עבודת המיצג של אורנה בן שטרית & אפרת לוין - פעולת רקמה - הופכת את מלאכת הכפיים הביתית המגולמת בעבודת הרקמה "הנשית", למופע פומבי המתקיים במרחב הציבורי. הוצאת הרקמה הדומסטית אל מחוץ לכותלי הבית מחוללת בעבודת היד המעודנת טרנספורמציה פיזית וחומרית. כדי להעניק לפעולה נוכחות במרחב, מוגדלת העבודה לממדים מפלצתיים. בן שטרית ולוין אף מחליפות את חומרי הגלם הקונבנציונאלים המשמשים את מלאכת היד ה"נשית", ברשת ברזל מסיבית ובחבלים גסים, המייצגים את מרחב הפעולה ה"גברי".

הרקמה הממשית שיבצעו השתיים במשך כל ימי התערוכה, בוחנת מחדש את מלאכת הכפיים המסורתית, ואף מדגישה בה אלמנטים רפטטיביים - אובססיביים הגובלים בשיגעון. התוצאה הסופית היא חפץ לא מהוקצע עליו "נרקם" דימוי המסמל "סוף". דימוי זה שימש את ערוץ הטלוויזיה הממלכתי בעת סיום השידורים. ככזה, הוא משדר סופיות זמנית השבה ומתחדשת מדי יום ביומו, ממש כמו העבודה העמלנית עצמה.

האלימות הסימבולית המקופלת בפעולות החיתוך והתפירה, מרמזת על צידה האפל של תעשיית האופנה הזוהרת. הגדלת הבגדים הזעירים לכרזה אדירת ממדים, מייצרת דיאלוג עם שלטי החוצות שהופכים את תחום האפנה לזירה "גדולה מן החיים". הצגת הבגדים כשלעצמם, ללא הנוכחות האנושית הנלווית אליהם, אף קוראת תגר על תפקידו של הבגד כסמן כלכלי, חברתי ותרבותי, ועל האופנים בהם הוא מתבנת את הגוף האנושי. הדימוי הנוצץ והזוהר של הבגד המוצג לראווה, אינו מסגיר את הסטטוס הנחות של הפועלות העוסקות ביצורו.

עבודת הוידיאו של ענבל שפריר - נצח - הופכת את פעולת הרקמה המעודנת למופע של אלימות סימבולית. שפריר רוקמת את צורת האינסוף על כרית כף ידה באמצעות חוט רקמה אדום. מבחינת שפתו החזותית מבטאת צורת האינסוף שלמות אלוהית הרמונית. אך האינסוף מרמז בעבודתה של שפריר על אינסופיותן של מלאכות הבית המבוצעות בידי נשים. גם המונח "מלאכת כפיים" נטען במשמעות כפולה: העמלנות הנשית נתפסת כעבודה פשוטה המבוצעת בעיקר באמצעות הידיים, וזאת בניגוד לעבודות מורכבות המצריכות את התערבותו של הראש.

שפריר הופכת את מלאכת הכפיים לעבודת יד תרתי משמע, באמצעות הפיכת המשאב הגופני לחלק בלתי נפרד מן המוצר המוגמר. התוצר הסופי ממזג זה בזה יופי מעודן ואלימות כבושה. מזיגה חתרנית זו מרמזת על האלמנטים המשעבדים והמשחררים הכרוכים ביצרנות האנושית.

עבודת המיצג של אניסה אשקר - אומי - מצליבה באמצעות עבודת כפיים עמלנית בין הביתי לציבורי, בין הגברי לנשי. אשקר נראית כשהיא יושבת על במה ובידיה כלי תפירה, באמצעותם היא רוקמת את דגמי הבגדים המופיעים על דף ההנחיות המצורף לירחון האופנה "בורדה". אשקר מבצעת את המלאכה חסרת התכלית, כמחווה לאימא התופרת שנולדה בשנת 1948. השם "אומי" מייצג את נוכחותה המטפורית של האם העמלנית, ואת נוכחותה הנעדרת של האומה הפלסטינית.  התפרים המדומיינים מצמידים זו לזו שתי ספֵרות פעולה שונות, שכמעט ואינן משיקות במציאות הממשית: האישה השקועה בעבודות הבית חגה במסלול שולי, שאינו רשאי להותיר חותם בזירה הלאומית. כדי להנכיח את הפער שבין הדומסטי לציבורי, אשקר מוסיפה אל דיוקנה חתימת שפם גברית. בין עיניה היא רושמת באירוניה את הציווי המסורתי המלווה את הכלה ביום חתונתה: "את תהיה לו לשפחה, והוא יהיה לך עבד נאמן". התוצאה הסופית מייצרת עמדת כלאיים בלתי אפשרית, המנכיחה כפיפות בו-זמנית הן אל הממד הפטריארכאלי-ביתי-עמלני, והן אל הממד הלאומי-ציבורי-אקטיביסטי.

 

אניסה אשקר מתוך התערוכה מלאכת כפיים

 

   

סדרת העבודות כרובים שיצרה חן שִיש צוללת אל המרחב הפנימי של הבית. שִיש מתעדת כרוב "תמים" המהווה חלק מחומרי הגלם המשמשים את עבודות המטבח. את הכרוב היא בוחרת לחנוט בשקיות פלסטיק חתומות, הנדמות למוצג שנלקח מזירת רצח או אסון. הכרוב ה"הרוג" מהווה עדות אילמת למערכת היחסים החונקת המתקיימת בין כתלי הבית. כפל המשמעות הטמון במילה כרוב, מציע למתבוננים בתצלום לראות בו גם מלאך. מזיגת הילתו של המלאך השמימי עם פלח הכרוב הארצי, מסמנת את המלאך כחלק בלתי נפרד מן האינוונטר הביתי. ההקבלה בין המלאך לאשה - "בת המלך" - שכבודה ניגלה בין כתלי הבית, מאשררת את מיקומה של האשה במרחב הדומסטי, וזאת למרות הכתרים שנקשרו ביכולותיה המופלאות.  

דפנה שלום מצמצמת בעבודה כאן את המרחב הביתי הפנימי, אל כיור הכלים המצוי במטבח. צילום התקריב של הכיור מגלם את "הטוהר ואת הסכנה" [1], האופפים את עבודות הבית. הטוהר והסכנה מיוחסים בתרבות המערבית אל הניקיון ואל הלכלוך בהתאמה. מלאכות הניקיון הסיזיפיות הפכו לתפקידה המסורתי של האשה, האמורה לנכש את הלכלוך מן המרקם הסואן של הבית. אוסף הכלים המלוכלכים הגודשים את החלל ההיגייני של המטבח, נתפסים לפיכך כאנומליה מסוכנת, שיש לסלקה במהירות אל מקום אחר. הכלים החדים המוטלים בכיור, אף מרמזים על האופי המאיים הטמון בעבודות הבית. האיום נושא משמעות כפולה הנוגעת גם במעמד האשה שאינה ממלאת כיאות את תפקידה כמנקה. אשה שמתרשלת בעבודות הניקיון נתפסת כמי שמפקירה את ביתה להזנחה פושעת. הצלבת חוקי הניקיון עם חלוקת העבודה המגדרית, מעמידה לפיכך את האשה הלא "טהורה" בפני "סכנות" חברתיות רבות.  

אורית רף מקודדת את מלאכת הכפיים "הנשית" בכפפות גומי פשוטות וגסות, האמורות להגן על כף היד מחומרי ניקיון רעילים. סדרת הכפפות של רף מעניקה לפריט הלבוש העלוב, החבוי בין מדפיו הפנימיים של המטבח, ממד מפלצתי הנפרש על כרזת ענק. השכפול הרפטטיבי של האובייקט הפונקציונאלי, מרמז על המאבק האינסופי בלכלוך המפלש את מרחבי הבית. רף בוחרת להציג את הכפפות באמצעות מנעד מגוון של צבעים המשמרים בקצותיהם עקבות של זוהמה. הצבעיות העזה מעניקה לפריט הלבוש האינסטרומנטלי דימוי פופי עליז, שאינו עולה בקנה אחד עם שימושיה הרווחים של הכפפה. איחוי כפוי זה מנכיח את הפער שבין הפונקציונאלי לאסתטי. ככזה, הוא משמש כמטפורה למלאכות הכפיים חסרות הברק, המתקיימות בתוך כותלי הבית.  

עבודותיו של יונתן משעל - חשמל וגז, מטעינות את הדימוי הנורמטיבי של הבית במתח חשמלי גבוה. משעל מכוון את עדשת המצלמה אל מתגים, שקעים ומפסקים, המרשתים בחוטים רעועים את חלל המגורים המודרני. האמצעים הטכנולוגים הביתים משדרים פגיעות, עליבות וסכנה, המחבלים בתחביר הדקורטיבי של הבית. עליבות זו עומדת בניגוד קוטבי לכוח שנקשר בטכנולוגיה בזירה התעשייתית והעסקית. הבית, כמו צדו האחורי של הבגד, נדמה לעורף הרעוע של העולם המתוחכם והמתקדם המתקיים מחוץ לכתליו. תבנית משובשת זו, אף מייצרת תואם סטריאוטיפי בין האמצעים הטכנולוגים הפשוטים המשמשים את עבודות הבית, ובין מי שמופקדת על העבודות בפועל.

מוחמד פאדל מצייר במלאכת מחשבת עמלנית משטחים צבעוניים מרובי פרטים. מתוך השפע הצבעוני, הנדמה במבט ראשון כמשטח דקורטיבי קקופוני, צפות דמויותיהן של אווזות ושל ביצים. האווזה והביצה זולגות זו לדמותה של זו. הערבול המכוון מעניק המחשה ויזואלית חריפה לקשר ההדוק שיוצרת האם עם ילדיה. העבודה מרמזת כי הציווי הביולוגי הקושר את האם והילד יחד לחטיבה גופנית אחת, אינו נפסק לאחר שלב ההיריון והלידה.

חלוקת העבודה הפטריארכאלית מפקידה את מלאכת גידול הילדים בעיקר בידיה של האם. מלאכת כפיים עצומה זו גוזלת מן האשה משאבים רבים, אך אינה מזכה אותה לרוב ביוקרה החברתית המוענקת למלאכת הכפיים "הגברית". שם העבודה - לעוף - מורה על המגבלות של מוסד האימהות, המקרקע את עתידה של האם (האווזה או האשה), בתחומי הקן המשפחתי. הדימוי החזותי האלים שמעניק פאדל לתפקיד האשה, מוטען בממד נוסף המונכח באמצעות מלאכת הכפיים הסיזיפית שהשקיע האמן ביצירה.

ענן צוקרמן מכוון את עדשת המצלמה אל החצר האחורית של הבית. הגינה הביתית המבויתת היא הגשמת החלום הבורגני. חזותה הגזומה והמטופחת עומדת בניגוד קוטבי למאפיינים הסטריאוטיפים שדבקו בטבע "האמיתי". הטבע הממשי נחווה כאתר גברי, פִראי ומסוכן שהוצא במשך דורות אל מחוץ למפה "הנשית". הגינה הביתית מאופיינת בהתאמה, בדשא שנגזם בקפידה, בגדר ירוקה וחיה ובשלל פרחים צבעוניים המלחכים את דופנותיה. לעיתים אף ניתן למצוא בה רפרטואר מצועצע של חפצי נוי: נדנדת משחק, כדי חימר וסוכה המטילה צל רך. מוסכמות אסתטיות אלו הפכו את הגינה לעוגן השקט והבטוח של הבית, ולמקור התעסוקה (והגאווה) של עקרת הבית.  

נדנדה מיותמת הניצבת בירכתי הפריים שוברת את מראית העין השלווה שנוסכת הגינה. בפריימים הבאים משתבש הסדר הבורגני כליל כשהגינה המסודרת נבקעת במרכזה, או כשהיא נגלית לעיני הצופה כשהיא חנוטה בסורגים. החריץ העמוק שנפער בין רגביה הדשנים מנכיח את מקורות ההשראה המנוגדים המעניקים לסצנות את מעמדן הסיפי: הגברי והנשי, הטבעי והמבוית.

אירינה כרכבי מחלצת את הטבע אל מחוץ לכותלי הבית. העבודה אביב נצחי מנציחה בצבעי שמן עזים פריחה אביבית מרהיבה. העץ הפורח מקפל בתוכו משמעות מגדרית כפולה: מחד גיסא, נתפס העץ בשל יופיו כאובייקט נשי מעודן, מאידך גיסא, משמש העץ החסון כסמל לאילן היוחסין המשפחתי הנושא את שם האב. העץ השופע אף הפך לאייקון לאומי שכיח המסמל את המשפחה המדומיינת המרכיבה את האומה. כרכבי מנסחת גרסה מקומית, "נשית", לגזע העץ הענק הפורש את ענפיו על שטח הפנים של הבד. גרסה זו מנכיחה בלבלובה הרענן, את הפריון ואת הלידה המשויכים אף הם לדמות הנשית. כפילות סימבולית זו משמשת כמטפורת-על הנוגעת לחלוקות הדיכוטומיות המנהלות את חיי היומיום, ובכלל זה להבחנה הברורה בין הטבע ובין הבית, ובין הגברי ובין הנשי.

נשים בעבודה: החופה ה"מגוננת" של תקרת הזכוכית

שוק העבודה המודרני מייצר עבור רבבות סוג של אשליה ביוגרפית. הקריירות שמנהלות נשים מחוץ לכותלי הבית, מסתכמות בניצול וזלזול מחפירים בכבודו של האדם ובכבודה של העבודה. כך למשל, מנותבות נשים רבות אל התחום הלא מתגמל של מתן השירותים, המונע מן העובדות רמת חיים בסיסית. נשים אחרות מתניידות כסוג של סחורה מארצות מוצאן העניות אל המערב השבע, שם הן מועסקות במגוון מלאכות "נשיות" מסורתית, כמו: טיפול בילדים ובקשישים, ניקיון והספקת שירותי מין. נשים אחרות נמקות ב"סדנאות היזע" הרבות המנקדות את אזורי התעשייה של העולם השלישי. רפרטואר זה מלמד כי החופה "המגוננת" של הבית הפכה בעולם העבודה הממשי לתקרת זכוכית מוצקה.

העבודות מבקשות להצביע על האמת החברתית המסתתרת מאחורי מיתוס השוויון בתעסוקה. בתוך כך הן מציגות את הפרדוקס המאפיין נשים שפרצו את מלאכות הכפיים הדומסטיות: הנשים כבשו אמנם את עולם העבודה החוץ ביתי, אך נשארו כפופות לערכיו המדירים. האשה הפועלת במרחב הציבורי מוצגת לפיכך כגיבורה פיקטיבית, הכבולה, למרות הכול, למלאכת הכפיים המסורתית.   
 

 אריאלה פלוטקין מגלמת בגופה את אשת החיל המודרנית. פלוטקין לכדה את דמותה בלבוש נשי מוקצן, הכולל: שמלה צרה, נעלי עקב מחודדות ואיפור מודגש. הדמות הנשית, הצועדת ללא מורא, מבקשת לשדר לצופה מראה של חיית טרף מן הסוג הכלכלי. מבט נוסף מגלה כי האישה הכובשת את "העולם הגדול", דורכת למעשה במקום. אשת החיל צועדת אל עבר עתידה על גבי הליכון מקובע, המרוקן את פעולותיה האקטיביות ממשמעותן המקורית. התפקיד הפונקציונאלי של ההליכון המשמש לחיטוב הגוף, הופך את העבודה ה"נשית" לפולחן גופני גרידא. השיר הפופולארי " Pretty women " המלווה את העבודה, מטעין את הסצנה כולה במשמעות אירונית חריפה.  

מושגי היופי התיקנים ממסגרים את "אשת החיל" באחת ממלאכות הכפיים המרכזיות המעסיקות נשים רבות ברחבי העולם – המרדף אחר היופי. דחיסת הגוף הנשי למלכודות שמייצרות המוסכמות האסתטיות, מוצגת כאחת מתקרות הזכוכית המונעות מנשים להשקיע את מרצן באפיקי פעולה ויצירה נוספים.  

גם עבודתה של מורן שוּב – אני אקצור – מייצרת הזרה חריפה לדימוי הנשי המקובל. מצוידת בשמלה אדומה ובמכסחת דשא תואמת, מסתערת שוּב על פיסה צרה של דשא המפלחת כביש סואן. שוּב קוצרת במונוטוניות דשא שצומח על אי-תנועה סתמי. פעולתה החד-גונית ניתנת לקריאה כאפיק של מחאה, שכן עבודת הגינון הקונדסית לועגת לחלוקת העבודה הממוגדרת המנהלת את המרחב הציבורי. הקציר, המדובר בגוף ראשון – אני אקצור - מהווה את הגרסה הפרטית של מיתוס "הפרחת השממה" הקולקטיבי. בניגוד לאתוס החלוצי הגברי שהוטען בלהט אידיאולוגי ובחזון מהפכני, מגלמת עבודת הקציר הנשית פעולה חסרת תכלית שאינה מותירה חותם של ממש במרחב הציבורי.

העודפות אסתטית המאפיינת את הדיוקנאות "המשובשים", מערערת על התפיסה המיליטריסטית הגברית, ועל תפיסת הגבר כאנקול ה"טבעי" עליו נתלית תהילת הניצחון. בתוך כך היא קוראת תגר על המלאכות האפורות והנשכחות המיוחסות לעורף הנשי.

דניאל שושן מעלה על בד הציור את ראשידה - דמות מקודשת הלקוחה מן המיתולוגיה הערבית. קווי המתאר העדינים המשרטטים את דמותה, מונחים מאחורי סורג צפוף המתפקד כרעלה. ראשידה נטועה בקומפוזיציה מורכבת המצליבה יחד מזרח ומערב: דמותה השרועה מדמה את תנוחת הגוף הפסיבית ששימשה את מסורת הציור המערבית, אך זו מוקפת באורנמנטים רפטטיביים המאפיינים את אמנות האסלאם. קומפוזיציה פטריארכאלית זו מנכיחה את חוסר האפשרות הטמון בייצוגה של הגיבורה הנשית.    

בעבודה קופסא מקודדת דמותה של ראשידה במשטח אורנמנטי מופשט שנכלא אף הוא מאחורי סורג. האורנמנטיקה מייצגת את דמותה המיתולוגית של ראשידה, באמצעות עבודת הכפיים הסיזיפית המושקעת בייצורה.  

עבודתו של רועי רוזן מוקדשת לגיבורת-העל ציונה™. ציונה היא בדיית קומיקס כפולת פנים: בעיתות שגרה היא עוטה את דמותה של הספרנית האפרורית והאנמית יונה צימר, אך בשעת סכנה היא הופכת לאישה זוהרת ומלאת און. ציונה עוטה את גלימתה המפורסמת בעיקר כאשר מתחוללת בעיר פשיעה על רקע מיני. אז היא נוהגת לצלול אל השמים בקול שריקה דקה, ולבצע בפושע האכזר את זממה.

פעולת המצלמה מנהלת דיאלוג אירוני עם הדימויים הסטטיים שהיא מקפיאה: פסל החרסינה הביתי ופסל השיש הציבורי הופכים את העירום הנשי לחפץ דקורטיבי המשמש לנוי. מסגור הפסלים תחת השם הקיבוצי - "ללא כותרת" - מדגיש ביתר שאת את פעולת ההחפצה. הנשים האנונימיות אינן זקוקות לשם או לתפקיד חברתי יצרני. עבודתן היחידה כרוכה בדימוי החיצוני שהן חושפות לראווה, שכן הנשים, כפי שטענה סימון דה בובואר, שבויות ברצון להיות נאהבות. הדיאלוג שמנהלים הפסלים עם דימויים אירופיים קלאסיים, אף מעצים את האירוניה והגיחוך הטמונים ב"מלאכת הכפיים" הדוממת שמבצעות הדמויות. כך למשל, עוצבה דמותה של האשה השחורה על פי דגמי יופי מערביים, הכוללים: אף סולד, שיער חלק וגוף דקיק, בעוד הפסל הפומפוזי של האישה הלבנה הוצב בתוך בריכה מתקלפת כשזרזיף קלוש של מים מלקק את ירכיה.

ורד ניסים מייצרת בעבודה – ללא כותרת, נוף בוהק של עושר פנטזמטי המורכב מדפי נייר זוהרים. הר זקוף בעל חוד משונן ניצב במרכז הפריים. ההר מוקף מכל עבריו בים כחול ושטוח, המקנה לסצנה כולה מעמד נשגב ומקודש. למרגלות ההר משייטות קופסאות מתנה צבעוניות הטומנות בקרבן הפתעה או סוד. בינות לגלים הכחולים מיטלטלת דמות נשית שלדית, המשקיעה מאמץ ניכר בחתירה אל החוף. חוף המבטחים מתגלה כערמת שטרות מרשרשים הזורים על הפעולה הנמרצת נופך אירוני, שכן מגע הנייר במים מרוקן את הכסף מערכו הממשי. החתירה הנואשת אל החוף היא מטפורה כפולת פנים: היא מרמזת על העבודה הרבה המושקעת בתלוש השכר הקונבנציונאלי, ומציגה את "העושר הקל" כבדיה מתעתעת ובלתי מושגת המצויה במחוזות הדמיון.  

פתיחה חגיגית-בגלריית בית הגפן , רח´ הגפן 2 , חיפה  ב יום שבת, 8.12.07,  בשעה 14:00  במסגרת "החג של החגים"

התערוכה תתקיים בבית הגפן ובחוצות וואדי ניסנאס:    8.12.07 – 1.3.08  

  אוצרת : דליה מרקוביץ